למרות שאין דרכי בכך אהפוך באופן זמני ל'חושב על פי עקרונות' בכדי 'להכות אותך במגרש שלך' .
הבה נתבונן בכמה הסברים אפשריים ביחס לעקרונות העומדים מאחורי האיסור לרוץ , ההיתר לרוץ לדבר מצווה , והדין ד'אתה ואביך חייבים בכבודי' . קודם אציג שני הסברים אפשריים לגבי האיסור לרוץ וההיתר לרוץ לדבר מצוה ואח"כ אדון עפי"ז ביחס לשאלה אודות כיבוד אב.
א) האיסור לרוץ קשור לעניין של עונג שבת . החכמה העליונה קבעה שיום אחד בשבוע צריך אדם לנוח מכל עמלו . כאשר אדם רץ , הרי שבמדת מה הוא מפר את עקרון המנוחה . עם זאת מאחר ובעיקרון המנוחה הוא על ידי שביתה ממלאכה יוצרת , הרי שריצה בשבת איננה איסור חמור וכאשר יש צורך מצווה , הרי שהצורך הזה חשוב יותר מהחיוב לנוח על ידי הליכה איטית . במדה ויש צורך מצווה , יש כאן סתירה מסויימת בין מצוות המנוחה לבין הצורך מצווה , אלא שהצורך מצווה גובר על עניין המנוחה הזה .
ב) השבת במהותה היא היום שבו האדם שובת מענייני העולם הזה ועוצר את מהלך החיים בכדי להיכנס למצב ואוירה של קדושה . כאשר האדם רץ לצורך דבר רשות הרי שהוא שוב שוקע בענייני החולין ומסיח את דעתו מעיקרו של יום . אבל אם רץ לדבר מצווה הרי שהוא עדיין שקוע באותה אוירה של קדושה שהשבת באה ליצור . ממילא אין שום סתירה בין האיסור לרוץ לבין צורך המצווה . כי כאשר יש צורך מצווה בכך , אין שום עניין שלא לרוץ .
עכשיו , הבה נבדוק את השאלה לגבי מצוות כיבוד אב לפי שני ההסברים האלה .
קודם כל יש להבהיר שאין המדובר במצב שבו האב רוצה שהבן ירוץ במטרה להפר את מצוות הבורא . באופן כזה , פשוט לכאורה שגם ביום חול יהיה אסור . המדובר הוא במצב שבו האב יש לו עניין כלשהו שבנו ירוץ והוא מביע את רצונו זה למרות שיודע שלצורך רשות אסור .
עכשיו , אם נבין את האיסור לרוץ כאופן השני , לכאורה אין שום שאלה בכך שיהיה מותר . האב רוצה שבנו ירוץ וממילא כאשר הבן רץ כדי לקיים מצוות כבוד אב , אין הוא רץ ריצה של רשות אלא ריצה של מצווה . אין הוא פורש מעניין הקדושה לענייני החולין ,אלא תוכו רצוף קדושה לקיים מצוות . ואם כך , כגם האב מצדו אינו עושה שום דבר שלילי בכך שמביע רצונו שבנו ירוץ . אין כאן שום סתירה בין כבוד השם לכבו האב ושניהם עולים בקנה אחד במקרה כזה .
אבל אם נבין כאופן הראשון יהיה צורך להיכנס להבנת העיקרון של 'אתה ואביך חייבים בכבודי' . ההסבר הפשוט בעיקרון הזה הוא שמכיון שהציות לאב נמשך מעיקרון של כבוד הרי שאם דוחה מצוות השם , זה נראה כאילו מקדים כבוד אביו לכבוד קונו . למרות שאליבא דאמת גם זה וגם זה הוא כבוד קונו שכן הפה שאסר הוא הפה שהתיר , עם כל זה דחיית מצוות הבורא מפני מצוות כיבוד אב מבטא הקדמת כבוד האב .
ולפי זה אם האמת כהסבר הראשון , לכאורה מכיון שבמהותה הריצה היא אסורה , אלא שנדחית בפני דבר מצווה , הרי שבכה"ג שנראה כמקדים כבוד אביו לכבוד קונו יהיה אסור .
אלא שגם בזה צריך עיון לכאורה . שהרי מצוות כיבוד אב אפשר לקיים בשני אופנים .
1)על ידי קיום ציוויו .
2)על ידי האכלתו והשקאתו וכו' גם בלי ציווי .
והנה בגמרא ראינו שהעיקרון של 'אתה ואביך חייבים בכבודי' מופעל באופן שבו האב אומר לבנו 'היטמא לי' וכדומה דהיינו באופן שמצווהו לעבור על מצוות הבורא . אבל מה יהיה הדין במי שצריך לעבור עבירה בכדי להאכיל ולהשקות את אביו , האם גם בזה יש את העיקרון הנ"ל ?
ולמעשה פשוט שאסור , אלא שייתכנו שני הסברים בזה :
א) שבכה"ג אין האיסור נדחה , כי אין המדובר בגוף המצווה אלא בהכשר המצווה (כ"כ התוס' ביבמות)
ב) שגם בכה"ג מכיון שהמצווה בעיקרה נמשכת מעניין הכבוד , הרי שיש להקדים כבוד הבורא לכבוד האב .
ואם נחזור לענייננו , הנה לכאורה אין מחלוקת שאם צריך לרוץ כדי להאכיל ולהשקות לאב שיהיה מותר בשבת . כל השאלה היא רק באופן שבו האב מצווהו . עכשיו אם נפרש את הגדר של 'אתה ואביך חייבים בכבודי' כאופן השני , הרי שהגדר בזה אינו מחמת הציווי אלא עצם זה שמכבד את האב על ידי שעובר על איסור . אבל מכיון שיהיה מה שיהיה , בנידו"ד מצוות כיבוד אב דוחה את איסור הריצה כאשר אין המדוב באופן של ציווי ול"ש בזה הגדר של 'אתה ואביך וכו' למרות שבעלמא שייך בכה"ג , אם כך מהיכי תיתי שכאשר מדובר בכבוד שעל ידי ציווי יהיה הדין שונה ? (אלא שיש לדון אם האב מותר לו לצוות מלכתחילה כמשכ"ל ועיין)
אבל אם נאמר כאופן הא' עדיין יש לומר שיהיה אסור , שכן כאשר האב מצווה לעבור על איסור יש עניין מיוחד של 'אתה ואביך ' שאינו שייך באופנים אחרים של כיבוד אב . ודו"ק היטב בכל זה .
הנה , חשבתי על פי עקרונות ונתברר לי שישנם שלושה אפשרויות שונות . האם יש לך ראיה כלשהי על פי עקרונות , שהאמת היא כאחד מהאופנים ?
 |
|
|
