|
|
| נשלח ב-23/6/2004 18:47 |
 |
| |
אתה צודק אין שום טעות רק חרם הקדמונים שמובא בהרבה פוסקים
|
|
|
|
| נשלח ב-23/6/2004 19:20 |
|
| |
בענין המונח ,אירוסין" שעמדו על כך הכותבים
שהוא דומה לאירוסין האמורים בחז"ל.
הרי שכבר מאז מקדם אסר כ"ק אדמו"ר מלובביטש זצ"ל
להישתמש במונח כתחליף להסכם גרידא מחשש לאירוסין כהגדרתם בהלכת חז"ל שהוא שלב בנשואין.
והכן חסדי חב"ד נהוגים לפרסם "באו בקשרי שידוכין"
לפלא שאף כותב לא דן בצדדי השאלה מחמת "המעליב פני חברו ברבים"
שהרי אין ביטול שידוך שאין עליו כרוז מקצה הארץ מזה ומזה
ואין לך עלבון קשה מזה.
|
|
|
|
| נשלח ב-23/6/2004 19:35 |
|
| |
חלמיש גם לך יש בעיה עם אותיות רש"י?
הצילום מהספר הנ"ל דן בענין הזה
|
|
|
|
| נשלח ב-23/6/2004 19:42 |
|
| |
יוחאי
תודה על שטרחת לסרוק ולהעלות לפורום.
אם לא קשה לך, אנא הכן העתק קטן יותר, שלא יהרוס את צורת הדף בתצוגת המחשב.
ואז שלח אותו מחדש, ונמחוק את הודעתך הקודמת, כי זה מקשה לקרוא בעמוד זה.
ומידע נוסף -
לא כולם טורחים לקרוא מסמך מצולם, במיוחד כשהוא גדל ממדים, או באותיות רש"י...
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-23/6/2004 20:17 |
|
| |
.
אין האשה מתקדשת אלא לרצונה, וברור כי אם אין רצונה בהאי גברא לחתן, אסור בתכלית האיסור להשיאה כנגד רצונה רק כדי להמנע מהלבנת פנים של אביה או של אבי החתן, או של החתן – ולא נראה לי כי כוונתו של בעל אבן העזר המצוטט היתה כי יש להשיא אשה/איש נגד רצונם רק כדי למנוע בושה ממישהו אחר. והרי גלוי וידוע כי אין האשה מתקדשת אלא לרצונה, ולא לכבודו של מישהו אחר.
שום חרם, אף לא חרם הקדמונים, יכול להיות נגד ההלכה, וברור וודאי כי חרם הקדמונים לא בא לפגוע בהלכה, אלא מטרתו שונה היתה.
נראה לענ"ד כי הכוונה היתה למנוע ביטול שידוכין בשל סיבות של "פיצוץ" המו"מ בין אבי החתן לבין אבי הכלה, כדי למנוע את המצב המביך בו לאחר שהוסכם בין בני הזוג לבוא בברית הנישואין, ואף התנאים סוכמו, יבטל אחד מן האבות את השידוך.
|
|
|
|
| נשלח ב-23/6/2004 20:29 |
|
| |
מואדיב
אתה השני שחושב כי המדובר הוא מהרצון של ה'אשה'
החרם יש על 'שני' הצדדים ה'חתן' וה'כלה' יש לפעמים שהחתן מתחמק ומבייש הכלה.
בדר"כ אתה צודק שהפיצוץ הוא בין ההורים ושאי אפשר לכוף שום אדם לנשואין.
אבל אם תעיין תראה שיש קללה וחרם גם על החתן או הכלה באים אינם עומדים בהתנאים וצריכים 'מחילה' זמ"ז בבית דין
וכך נוהגים עד היום הזה
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/6/2004 20:41 |
|
| |
.
חוששני ששוב לשוני העילגת הכשילה אותי בהבהרת דברי, אנסה שנית:
התנאים המדוברים דלעיל, הם חוזה מסוג מיוחד, שכן הם מסוכמים בין הורי העומדים להנשא, לא בין בני הזוג העומדים להנשא.
אי אפשר לכוף חתן או כלה להנשא על כורחם, ההלכה אוסרת זאת. המצב המדובר לעיל מראה כי ההורים הסכימו או שלא הסכימו, אך אחד מבני הזוג העתידיים, אינו סומך ידו על הסכמתם או אי הסכמתם. כידוע, אין אדם נישא על כורחו אף לא לשם כיבוד אב ואם.
|
|
|
|
| נשלח ב-23/6/2004 20:48 |
|
| |
אתה פשוט לא צודק
שטר התנאים המדובר פה הוא שטר תנאים הרגיל
וע"ז חותמים ומקבלים קנין החתן והכלה ע"י עדים
חבל אם חשבת שזה רק טקס למצלם
|
|
|
|
| נשלח ב-23/6/2004 21:19 |
|
| |
שאלתי קודם ולא נעניתי, אולי הדיון החם היה על מידת יכולתם של החברים לקרוא כתב רש"י.
אשאל נא שוב ואני מחכה בכליון עין להתייחסותיכם:
האם חיי הנישואין, שאמורים להיות קן של אמת ויושר, של כבוד וכנות ראוי להם להתחיל בהסתרות ובהעלמות?
ממאי נפשך - אם מדובר ב"מום" גדול, הרי שאליבא דכולי עלמא אין להסתיר, ואם מדובר ב"מום" קטן, מה הטעם להסתיר?
ובשולי השוליים אוסיף עוד הרהור:
כל הדיבור על "מומים" בבני אדם מקומם ומרגיז.
האם לבהמות נדמינו?
האם מחירו של אדם יורד כי הוא מרכיב משקפיים או כי קצת דיסלקטי?
לא ראוי להתייחס ככה למי שנברא בצלם!
|
|
|
|
| נשלח ב-23/6/2004 21:40 |
|
| |
.
וזה מה ששחרית הזכירה לי:
1520
הבחור והבתולה כבר טיילו אחת ושתיים, המחותנים מצד זה ומצד זה כבר השתוו בדבר "הנתינות", המחותנות כבר נשקו זו לזו, הכל מוכן ומתוקן לתנאים, ופתאום – נכנסה רוח שטות בבחור: הוא חושש למום שבצנעה.
גערו בו אביו ואמו, נזפו בו השדכנים משני הצדדים – והוא בשלו: חוששני...
אחרי השתדלות מרובה של השדכנים ופיוסים גדולים מצד אביו ואמו של הבחור התרצו אביה ואמה של הבתולה להמציא לו לאותו עקשן את האפשרות לראות את בתם "כמות שהיא" ...
סוף-סוף, פייסו האב והאם זה את זו, הלא עתיד הוא להיות בעלה ...
והדבר עלה יפה. הבחורה רחצה כדרכה ולא ידעה כלום.
כשחזר הבחור, פסק ואמר:
אי אפשר !
נבהלו השדכנים. נבהלו אביו ואמו ואמרו לו:
מה מום מצאת בה ?
החזיר הבחור:
חטמה אינו נראה לי...
(דרויאנוב, ספר הבדיחה והחידוד)
|
|
|
|
| נשלח ב-23/6/2004 22:30 |
|
| |
מואדיב
תגיד בעצמך אם לא צריך למחוק את הבדיחה הזו...
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-23/6/2004 22:38 |
|
| |
שחרית
העלית נושא רציני מאד. מה מקומם של מומים. וקשור לזה, מדוע הבחינה והבדיקה של המשודכים, עד כדי בדיקה בטיפת חלב בארכיונים, כדי לבדוק אם "אין בעיות".
אנסה לענות.
א. אמנות השידוך בחברה החרדית פועלת אחרת לגמרי מאשר בסוגי ציבור אחרים. כאן המלאכה מתנהלת ברובה בידי הורי הזוג לעתיד. הם בודקים אם החתן והכלה לעתיד נראים להם. הם מסכמים על התנאים הכספיים. ובסוף, אם הכל כשר וישר, נותנים להם להיפגש, כי, סוף סוף, גם להם מותר להביע דעה. הם אלו שיצטרכו לחיות יחד.
שיטה זו אינה מפקידה בידי בני הזוג לעתיד שום אופציה לבירור. הבירור נעשה בידי ההורים. מדוע מצמצמים את חופש הבחינה של הצעירים, ומדוע פוסלים על הסף הצעות שיכלו להיות טובות, בגלל, כפי שכתבה שחרית, דיסלקציה או משקפים?
שתי תשובות בדבר.
1. בחינה של תכונות המשודך/כת צריכה להיעשות בידי אדם בעל נסיון, ודווקא כזה שלא ייסחף אחרי תכונה אחת מרשימה, כגון יופי. ההורים הם בעלי נסיון יותר מהצעירים, וכן הם פחות מבוהלים מהם להתחתן כבר. (יש לקוות שכך הוא...).
2. המטרה של ההורים היא למצוא בן או בת זוג שיתאימו ביותר לצאצא שלהם. הם מחפשים התאמה בגישה ובמנהג, בהשתייכות הסוציולוגית ובדעות, ורצוי גם לאפשר לזוג להתחיל את חייו ברווחה כלכלית, אז עדיף לקבל הצעה ממשפחה אמידה שמשתתפת בהצעות. בהתאם לכך, אדם שיש לו בעיה פיזיולוגית מסויימת הוא הצעה פחות טובה, מפני שאשה עם בעית ראיה תתקשה לנהל מטבח, וגבר עם גיבנת יתקשה למצוא עבודה, או שהילדים עלולים להתבייש בו.
זה לא הכי יפה. נכון. זה מתעלם מנקודות אור שיכולות להיות מיוחדות בו. אבל כאשר בוחנים עשרות הצעות, מסלקים קודם כל את ההצעות שנראות פגומות על פי קריטריונים חיצוניים. אני מסכים שזה לא ראוי. אבל קשה להאבק נגד הסוציולוגיה. וגם איני יודע אם ראוי לעשות זאת. יתכן שמי שאינו יודע להעריך אדם אלא על פי התאמתו לקריטריונים חיצוניים, לא צריך לקבל אדם מיוחד במעלותיו.
שאלה נוספת היא אם לא צריך לתקן את המצב ולשפרו. את צודקת. האחריות לכך - על הרבנים ומנהיגי הדור. אנו, בפורום שלנו, יכולים רק להמליץ להיות אנושיים יותר ולא להסתכל רק על החיצוניות.
אך, שימי לב, איני דוחה בכך את עצם השיטה העקרונית של בדיקות ובחינות, אלא רק מציע לשפר אותה מבחינה מוסרית, כפי שהערת.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-23/6/2004 22:42 |
|
| |
ניתן לחלק את המומים לשלושה סוגים, ואני מודה מראש שזו חלוקה לא מסודרת במיוחד, והיא נובעת מהדינים השונים בשלושתם.
א. מומים שנראים לעין. כגון גיבנת וצליעה. כאן אין צורך ליידע את הצד השני. הם צריכים להתבונן בעצמם, ואם לא – הם שהפסידו לעצמם. וזה מבואר מעצמו.
ב. מומים שאינם בולטים, אך גם אינם מעכבים כל כך. למשל, "משבר של דיכאון" שהיה וחלף. ההכרעה המקובלת בין הפוסקים היא שאצל בחור שנחשב לבריא – על פי מומחים – אין צריך לספר כלל. ואצל בחורה צריך לספר, אך רק בגלל החשש לדיכאון אחרי לידה, ולכן חשוב לדעת מזה. גם אז, אין צורך לספר מראש, מאותה סיבה שכבר כתבתי לעיל. בגלל שזה חסרון קטן, ועלול לגרום לפסילה מראש. בעוד שלאחר כמה פגישות, ידעו לתת לו את מקומו הנאות.
ג. מומים קשים אך נסתרים, כמו בעיה נפשית, או מחלות גנטיות. כאן בוודאי שחייבים לספר. למרבה הצער, לא כולם עושים זאת, מפני שרוצים לסדר שידוך לכל אחד.
מעשה ידעתי במשפחה חשובה ומפורסמת שאחד מבניה היה לקוי בנפשו. הם לא הצליחו למצוא לו שידוך, ולכן פנו למשפחה מתחתית הסולם החברתי, והציעו להם את הבחור עם דירה וסידור מלא. לאשרם, בני המשפחה שאלו את עצמם מדוע מחזרים אחריהם אלו שנמצאים כה גבוה מעליהם, בדקו – וגילו את האמת. ההצעה נדחתה. אבל לא תמיד זה כך, ויש סיפורים עצובים מסוג זה.
מסתבר שבדוגמא של חלמיש חששו ההורים שמדובר בבעיה גנטית, אולי של אפילפסיה, ולכן ביקשו לבדוק את הרקע להתעלפות. עד שלא נחה דעתם, לא היו מניחים לערוך את החופה.
האם הם טעו בזה? איני יודע. מן הסתם היו צריכים לעשות זאת בזהירות מירבית. כפי שהעירו כאן, יש להיזהר מהלבנת פנים.
ואם יהיה את נפשך לטעון שגם חולה אפילפסיה יכול להיות אדם נפלא, אין לי ויכוח איתך. אבל אני יכול להבין את מי שמעדיף למצוא חתן בריא. 
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
|
