|
|
| נשלח ב-4/8/2004 20:10 |
 |
| |
"שטחיות" מול "עומק המושג על ידי יגיעה" הן מלים יפות. אבל האם מישהו מוכן להסביר איזה עומק מושג ע"י יגיעה בעניין "טב למיתב טן דו"? הרי סך הכל יש פה הבנה בפסיגולוגיה של נשים. או שזה נכון או שלא. דעת בעלי בתים יכולה לקבוע את העובדה הזאת בדיוק כמו "עומק המושג ע"י יגיעה". זו עובדה שהרבה הנחות פסיכולוגיות וסוציולוגיות של טבע האדם ע"י חכמי הש"ס אפשר שהשתנו עם שינוי טבע האדם.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2004 04:07 |
|
| |
היות שדעתי היא דעת בעלי-בתים ואני שטחי מעצם מהותי, אין באפשרותי לקחת אותך או את עצמי ברצינות.
תוקן על ידי - דוד12 - 05/08/2004 4:35:31
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2004 14:50 |
|
| |
במידה והדבר לא הובן, אני דווקא "בצד שלך".
רק התכוונתי להראות לך מה יאמרו לך אם תעלה טענה כזו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/8/2004 00:32 |
|
| |
במידה והובנתי על ידך אני מצהיר בזה שאחרי יגיעה עצומה הגעתי לעומק השטחיות של הבנת נפשך, ואני עדיין לא מבין מהיכן נובעת הבנתך.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/8/2004 11:10 |
|
| |
רבותי הנעלבים ואינם עולבים,
איננו מודעים לסיטואציה ולהקשר שעל רקעם נאמרו דברי הרב סולוביצ'יק.
דומני שהביטוי 'דעת בעלבתים' יכול להתפרש בשני אופנים דאיתא קמן:
א. דעת ת"ח יודעי דת ודין שאינם חלק מהממסד הרבני המוכר (למשל, פרופ' לתלמוד).
ב. פוליטיקאים ואישי ציבור דתיים.
בכל הנוגע לאופציה השניה, דומני שביקורתו של הרב סולוביצ'יק נוקבת וראויה. לעתים קרובות אני שומע אנשים שהידע התורני שלהם קטן ביותר והסוברים שהכיפה שעל ראשם מקנה להם ידע.
מאידך, אני בהחלט סבור שההתנשאות כנגד הסוג השני אכן אינה במקומה. אינני יודע באיזו מידה הרב סולוביצ'יק התכוון לבקר את הסוג הזה. חלק ניכר מתלמידיו ואולי אף הוא עצמו מקוטלגים כחלק ממנו, אם כי לחלקים אחרים במגזר הזה הרב לא היסס מלהביע התנגדות עיקשת.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/9/2004 00:43 |
|
| |
ובפירוש העמק דבר לנצי"ב, בחלק "הרחב דבר" בחומש דברים מצאתי בפירוש המשנה "הוו מתונים בדין", שלא יפסוק הדיין מתוך סברא יפה שעלתה במחשבתו אלא עליו להכריח שפירוש זה הוא הפירוש הנכון ואין בלתו.
ואני תמה, כמה מהפוסקים אכן מוכיחים את פסקיהם באופן שאי אפשר לפרש באופן אחר.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/9/2004 00:53 |
|
| |
דוד,
אותי מטרידה השאלה האם פירושו של הנצי"ב הוא פירוש למשנה באבות באופן שאי אפשר לפרש אחרת?
ושמא תאמר, אין כאן פסיקת הלכה, והוא דיבר רק על פסיקת הלכה.
זה אינו, שהרי הוא קובע לדיין כיצד ובאיזו דרך לפסוק את פסקיו, וקובע חובה לנמק באופן שאי אפשר אחרת, וזוהי ממש הלכה.
לכן ברור שכוונת הנצי"ב היא לפירוש שבעיני הדיין הוא ברור עד שאי אפשר אחרת, ולא שחובה על כל אחד להגיע לקביעה אובייקטיבית של האמת.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-6/9/2004 06:14 |
|
| |
מיכי, אני לא מדבר על אמת אובייקטיבית. אני רוצה לדעת אם אנו יכולים תמיד להגיע למסקנות בפירוש של טקסטים, שקיימת בעינינו רק דרך אחת לפרש את הטקסט.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/9/2004 09:39 |
|
| |
דוד,
הנצי"ב לא טען שתמיד אפשר להגיע לכך, ולם הוא דורש מהדיין לנסות לעשות זאת.
מה קורה כשאין לו פירוש כזה? כאן הדבר תלוי בנסיבות (הממע"ה. שוא"ת עדיף. אם הספק לא שקול יש ללכת אחרי רוב צדדים, רוב פוסקים ועוד). אלו כללים הלכתיים שמורים לדין מה לעשות כשיש לו ספק, וקשה להתעלם ממכלול הלכתי ענף כל כך, שעוסק בהכרעה במצבי ספק.
קשה להניח שהנצי"ב ישאיר ממון אצל מי שלא מגיע לו, אם הוא לא משוכנע במאה אחוזים אלא רק ב-99. לכן אם רוצים שהדיון יהיה קונסטרוקטיבי כדאי ללוות אותו בדוגמאות ומצבים ספציפיים.
נזכרתי כעת שהרמב"ם בהל' סנהדרין קובע שהדיין בממונות פוסק על פי אומד הדעת (ומשמעות הביטוי הזה אינה וודאות גמורה). אמנם בדין הפלילי (עונשין), לאפוקי מהאזרחי (=ממונות), שם לא סגי באומד הדעת וצריך ראיה על פי גדרי תורה. אבל גם שם לא משמע שצריך וודאות, אלא ראיה שתקפה פורמלית, ולאפוקי מאומדנות אחרות.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-27/9/2006 19:41 |
|
| |
קלף,
איני תלמיד של הרב סולוביצ'יק ואיני יכול לדבר בשמו, אלא לכל היותר לכתוב כיווני מחשבה שלענ"ד עולים ממה שפורסם בשמו וקראתיו או דרך מתווכים.
שאלה גדולה מדי שאלת, קשה לי לענות עליה (לדידו דהרב סולוביצ'יק) באופן כללי אלא בהתייחס לנקודות ספציפיות:
א. סתירה בין 'עובדות' שמצויות בתלמוד לבין מה שעולה מהמדע שלפנינו - הרב סולוביצ'יק אחז בתפיסת הלכה שרואה בהלכה מעין מודל מופשט בעל קודים פנימיים שמוחלים על המציאות ולא מושפעים ממנה. מה שמוגדר בהלכה כ'שקיעה' (לפי השיטות השונות) לא נבדק לפי מציאות כזו או אחרת אלא הוא אוסף גדרים הלכתיים מנותקים שאין להם ולתופעה הקרויה על-ידינו 'שקיעה' אלא שיתוף השם בלבד ורעיון לא-מוגדר של סוף יום-תחילת לילה, אור וחושך או משהו כזה.
אפשר להמשיך עם הדגם הזה לעניינים נוספים, למשל נושא שכבר הוזכר פה בשם אחד מתלמידיו הוא קביעת רגע המוות. אין נפקות להגדרה הרפואית של רגע המוות מבחינה הלכתית, אלא רק להגדרה ההלכתית, למרות שיכול להיות שבמציאות אדם מת על-פי המבחן הרפואי וכיו"ב על זה הדרך.
במצב כזה אין צורך לטמון ראש בחול או לנסות ולהכחיש את המדע בגלל שהוא סותר את ההלכה, וזו יתרונה של השיטה הזו. חסרונה הוא שהיא בעצם מנתקת כליל את ההלכה מהמציאות, ולא ברור (לפחות לי) שזו דרכה המקורית של ההלכה, שהרי חז"ל והראשונים אכן ניסו לקלוע לזמן השקיעה ה'אמיתי' ולרגע המוות ה'אמיתי' וקיבוע הגדר ההלכתי בתקופה מסויימת הוא פעילות רטרואקטיבית.
מאידך, ודאי שזה עדיף בעיני מגישות שמגמדות את המדע כל אימת שהוא סותר תובנות תלמודיות.
אגב, אותה זוית ראיה היא שלענ"ד מסבירה את התנגדותו של הרב סולוביצ'יק לחוקרי התלמוד (וכאמור, ידוע הפולמוס/ריב שלו עם החוקר א' וייס - שהיה מרצה לתלמוד בישיבה יוניברסיטי עצמה). מבחינת הרב, ברגע שהתלמוד נחתם הרי שהוא כמות שהוא מבסס את ההלכה ואין מקום לנסות ולחפור בו ולברור כל מיני גישות ראשונות וגישות אחרונות (ובכך בעצם לפתוח פתח לגישות שנדחו ברובד האחרון של התלמוד ע"י ה'סתמא דגמרא').
[הביטוי לגישת הרב בעניין הוא מאמרו 'איש ההלכה'].
ב. עימותים בין חקר המקרא והתורה כמות שהיא מקובלת בקרב שלומי אמוני ישראל - גם כאן הרב סולוביצ'יק לא מנסה להתעמת או להכריע, אלא מנסה לנצל את הבעייתיות שגוררת מסקנות בעייתיות ע"י הביקורת לכיוון דרשני-חיובי. למשל, הסתירה לכאורה בין פרקיו הראשונים של ספר בראשית היוותה עבורו מצע למאמר פסיכו-דתי חשוב - 'איש האמונה'.
הוא אגב מציין בהערת שוליים בפתיחתו שהוא לא מוטרד מהביקורת הטקסטואלית או ההיסטורית אלא הרבה יותר מטריד אותו מעמדו של איש הדת במסגרת התרבות המודרנית. כלומר, השאלה הרלבנטית היא איזה אדם מוציאה התורה-הלכה ולא חיפוש סיזיפי וחסר מוצא במקורות שלה.
גם לגישה זו יש מחד יתרון: היא 'פוטרת' אותנו מלדון בביקורת המקרא או מלהיבהל ממנה. היא בעצם מתיירת מבחינה דתית (בדומה לתפיסת ליבוביץ'). מצד שני, הפתרון של דרשנות רעיונית של בעיות בטקסט בעייתי כי דרשנות אינה מתמטיקה ולא כל פיתרון דרשני יכול להשכיח את כאב הספקן (אם כי זה לכאורה לא בעיה לפי היתרון).
ואסיים באנקדוטה וסיפור חסידי -
בספר של הרב פיק ובמאמר הפתיחה (שהזכרתי באחת מתגובותי לעיל) הוא מספר על אחת הדמויות הליטאיות החשובות בארה"ב (אני כמעט בטוח שהוא ציין את ר' אהרן קוטלר) שנהג להתייעץ עם הרי"ד בענינייני רפואה מכוח ידיעותיו של האוטודידקטיות של הנ"ל ברפואה, חרף היעדר השכלה פורמלית כלשהיא, כך שנאה דרש ונאה קיים.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-27/9/2006 23:44 |
|
| |
ממללא,
אני עוד חייב לך תשובה לגבי הערותיך בעמוד הקודם על דרכו של הרי"ד כפי שהיא מתבטאת באורח החיים המודרן-אורתודוקסי בארה"ב. לענ"ד, כל הדברים שאתה מייחס שם לרי"ד היו קיימים או היו מתפתחים גם בלעדיו. הדבר העיקרי שהרי"ד נתן לציבור המ"א הוא לגיטימציה לדרך החיים הזו. כאשר לציבור הזה יש דמות ברמתו, שאין לה מה להתבטל גם מבחינת הרמה הלימודית מול אישים כמו ר' אהרן קוטלר ואחרים, שיש לה יחוס לשושלת שעומדת בלב לבו של עולם התורה, ואותה דמות אומרת בגלוי שלגיטימי לשלב תורה וחיי חול, שהציונות רצויה וחשובה וכו' - זה נותן דחיפה עצומה לציבור הזה. אולי למרבה הצער, הרי"ד לא גיבה את מנהיגותו בכתיבת משנה עיונית סדורה (אף שללא ספק היתה לו שכזו) ולכן לא יצר דרך לדורות; בימינו עוד יש רבים שזוכרים הנהגה כזו ואחרת שלו ויכולים להביא אותה כדוגמה, עוד ניתן להראות מה חשב על חינוך מאופן ניהולו של בי"ס "מיימונידס" וכן הלאה - אבל זה ישקע. הרב קוק נתן לחסידיו דרך להבין את ההיסטוריה ולפרש את המציאות; הרי"ד כמעט לא עשה זאת (בחריג של "קול דודי דופק"). זו אחת הסיבות שתלמידים מעטים שהיו לרב קוק בימיו הצליחו להעמיד מחנה גדול, ואילו תלמידיו הרבים של הרי"ד לא הגיעו (לדעתי) להצלחה מקבילה.
לגבי שאלתך על ערכה הפילוסופי של משנתו, אני יודע שחלק מהחוקרים (משה מאיר, למשל) מיחסים ערך רב לספריו המוקדמים ("Halachik Mind" ואיש ההלכה), ואילו אחרים ממעיטים בערכם של אלו; כתביו המאוחרים יותר הם פחות פילוסופיים באופיים, ואני מניח שגם מהווים פחות נושא למחקר מהאספקט הפילוסופי.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/10/2006 00:42 |
|
| |
שבוע טוב גו"ג,
אף אחד מגדולי ישראל לא הותיר אחריו משנה סדורה בכל דבר ועניין (וטוב שכך, לדעתי לפחות). ודאי שהראי"ה קוק לא הותיר משנה סדורה אלא יתכן והעריכה הלשונית והעניינית שעשה הרצי"ה לכתבי אביו היא כזו. גם בעניינים שבהם הותיר הראי"ה משנה סדורה, למשל תוכניתו להקמת ישיבה מרכזית עולמית, הוא עצמו לא פעל לפיה ובודאי שלא ממשיכיו. כך שאני לא מוצא הבדל מהותי בין הראי"ה לרי"ד בעניין זה, למעט ההיבט הכמותי. לכאורה הרב קוק הותיר אחריו הרבה יותר חומר כתוב, אבל גם בזה אני כבר לא בטוח. בשנים האחרונות יוצא כל כמה חודשים ספר חדש עם שיחות/מאמרים/שיעורים/כתבים של הרי"ד ועל הרי"ד.
הטענה שלך על כך שמה שתרחש באורתודוכסיה המודרנית בארה"ב היה מתרחש גם בלי הרי"ד, היא בעייתית ובודאי שאינה ודאית. הרי באותה מידה אפשר לומר על כל מה שמוגדר בדיעבד כמהפיכה שהיה מתרחש גם ללא המנהיג שהוביל אותה כתוצאה מהתנאים שהובילו להתרחשותה. למשל, החסידות הייתה מתפתחת גם ללא הבעש"ט או מהפכת חברת הלומדים של החרדיות הישראלית היתה מתרחשת גם ללא החזו"א.
כך לגבי משנת הרב קוק. הרב קוק עצמו לא גרף אחריו המונים כידוע. צירוף המקרים של חבורת לומדים בוגרי החינוך המיזרחניקי שחיפשו ישיבה מתאימה ומצאו את 'מרכז' של הרצ"י ואירועי מלחמת ששת הימים עם התרוממות הרוח הדתית שהם גררו הם שהחיו את הגותו של הרב קוק האב. חיים באר הרהר פעם באפשרות שהרי"ד היה מתמנה לרבה של ת"א או לרב הראשי, כפי שכמעט קרה, היה עולה ארצה ופותח ישיבה בי-ם. יתכן שאז תולדות הציונות הדתית והמדינה בכללותה היו אחרות לגמרי. אני לא יודע אם אכן כך היה קורה. אין ספק שלכריזמה של הרצ"י היה חלק משמעותי בבניית הרם הקוקניקי, אבל ודאי שלציונות הדתית הישראלית בכללותה אבות רבים והנסיון לצייר אותה בצבעי מרכז-הרב בלבד מוטעה. גם החזו"א ששלח את הרב גולדויכט להקים את 'כרם ביבנה' הוא חלק חשוב בה (אולי בניגוד לכוונתו המקורית), וודאי הרב סולוביצ'יק שגם אם הוא אינו נוכח, רוחו בהחלט נוכחת בחלק מעולם התורה הד"ל (לא רק ב'גוש', גם המדרשות לבנות או מוסד כמו 'בית מורשה').
לגבי האורתודוכסיה המודרנית בארה"ב, פרבר במאמר שהפניתי אליו לעיל, טוען שערב בואו של הרי"ד לישיבת ר"י אלחנן, היה מעין מאבק בין הרבנים השמרניים, היותר חרדיים שבאו מאירופה, לבין התלמידים האמריקאים המודרנים יותר. הרי"ד הובא דוקא כמועמד של השמרנים, תוך התנגדות של הצעירים בטענה שהוא לא מתאים לאופי המקום. בדיעבד, היה הרי"ד דוקא למי שהוביל את הכיוון היותר מודרני (שהתבטא כאמור בצידוד בלימודי חול ודיאלוג עם העולם המודרני, יחס חיובי למדינת ישראל ולציונות, שינוי במעמד האשה וכיו"ב). לו היה הרי"ד ממלא אחר היעוד שהועידו לו, יתכן שהישיבה היתה הופכת לגרסה הרבה יותר שמרנית-חרדית, משהו בסגנון פא"י או ישיבת חברון וזה היה משליך על אופיה של האורתודוכסיה המודרנית כמעין 'חרדים מודרנים' בישראל (כאשר היותר ליברליים מן הסתם היו זולגים לכיוון הקונסרבטיבי). זו כמובן רק השערה שלי.
מה שהפתיע אותי במיוחד בדבריך האחרונים היה החסרון של משנת הרי"ד שלא הותיר לתלמידיו כלים לפרשנות ההיסטוריה. נכון שאי אפשר לבטל את השפעת פרשנות ההיסטוריה בכינונו של בית המדרש של ממשיכי הרב קוק. דא עקא, כיון שעסקינן בהוגים ולא בנביאים, הרי סופה של כל פרשנות היסטורית להיתקע בנקות זמן מסויימת, ושל הניבויים שלה לא להתממש מה שמוליך אותה להיזנח. לכן, כאלו שאך לפני מספר שנים ראו במדינת ישראל יסוד כסא ה' שבעולם, מתבטאים נגדה כיום כאחרון פרחחי נטורי קרתא. לא בכדי דוקא המשבר שעוברת התפיסה הזו בשנים האחרונות מלווה בפתיחת דלתות לכיווני מחשבה אחרים שעד לפני מספר שנים לא התייחסו אליהם כלל (כמשנת הרי"ד).
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/10/2006 11:44 |
|
| |
ממללא ידידי,
אכן רבים לא השאירו אחריהם משנה סדורה, וזו גם הסיבה שרבים לא יסדו אסכולה. אם הרמב"ם היה מסתפק בכתיבת ספרות הלכתית נטו, לא היתה נוצרת אסכולה שלו כשם שאין אסכולה לרי"ף או לרש"י. הרב קוק השאיר משנה כתובה, שאח"כ סודרה בידי הרצ"י והרב הנזיר. כבר הובאו כאן לא פעם הציטוטים מהנזיר שלפיהם היה לו חלק ממשי בגיבוש הדברים תוך כדי העריכה, וכהתבטאותו "אומן קונה בשבח כלי". אין רע בכך; מי היה שומע על הבעש"ט לולא תלמידיו, ומי היה זוכר את ר' נחמן לולא ר' נתן?
הכל צריך מזל, אפילו ספר תורה שבהיכל, ולשיטתו של הרב קוק היה מזל שהיה מי שיקדם אותה והיתה סיטואציה היסטורית שבה היה רעב לשיטה כזו. גם לרי"ד היה סוג של מזל משלו; יתכן שאילו היה נולד עשר שנים מוקדם או מאוחר יותר היה מתקשה להשתלב בהנהגת הציבור, יתכן שאילו זכה ר' משה להאריך ימים היה הוא מאפיל על בנו עד שהלה היה מגיע לגיל מבוגר בהרבה. כל נושא ה-"אילו" אינו רלבנטי. מה היה קורה אילו הרי"ד היה מתמנה לרבה של תל אביב? קשה לדעת. ישיבה בירושלים בכל מקרה לא היה סיכוי שיפתח, שכן זה היה מביא אותו להתנגשות חזיתית בדודו הגרי"ז. לגבי האורתודוקסיה המודרנית, אם ישיבת ר"י אלחנן היתה חרדית יותר אז מישהו אחר היה ממלא את הרווח שבין החרדיות לקונסרבטיביות; לא היה נוצר ואקום.
נכון שבשנים האחרונות מופיעים כתבים רבים של הרי"ד וספרים אודותיו, אבל רובם של אלה אינם רלבנטיים כלל לקהל רחב. כך, למשל, קיימים עשרות ספרים של שיעוריו במסכת הזו וההיא, על מועדים וימי אבל, אישות ונזיקין. הספרים האלה מלאים בחקירות בריסקאיות, חלות השם כך וכך על דבר זה וזה, חיובים שבגברא ושבחפצא, וכן הלאה - וכל זה אין בו כמעט כלום שיכול להביא לבנינה של השקפת עולם או לדבר למי שאינו עסוק ברגע זה בלימוד אותן סוגיות בעיון. ספרים אחרים הם בעלי אופי הגותי-דרשני יותר ויכולים לעניין גם את מי שאינו למדן, אבל שוב אינם מובילים לדרך שציבור יכול ללכת בה: כך לגבי ספרים כמו "איש וביתו", "מן הסערה" ודומיהם. אפילו "איש האמונה" אינו מוביל לדרך כלשהי. הרב קוק מתיחס לשאלות כמו החילונות וכיצד להתיחס אליה וכיצד יש להבין את העובדה שתחייתו של העם באה בזכות ועל ידי חילונים. הוא נותן ביסוס עקרוני לשותפות בכל מערכת החיים והתרבות, ובונה דרך של לכתחילה ולא בדיעבד. הוא מכיר בשינוי העקרוני שחל בעם ישראל ונותן לו פשר. בחור בן עשרים שתמה על המאורעות שסביבו יכול לעיין במאמרים כמו "הדור" ו-"למהלך האידאות בישראל" ולהרגיש שהנה, יש מי שעונה על שאלותיו, שקרא את המציאות ואף חזה ופענח אותה ונתן לו מפת-דרכים להבנתה של המציאות הזו ולפעולה בתוכה. הרי"ד (פרט ל-"קול דודי דופק") אינו נותן דבר מאלה.
בענין זה כדאי אולי לציין שהעובדה שהרי"ד פעל בחברה היהודית-האמריקאית, שהיא הרבה יותר פרגמטית ופחות אידאולוגית מחברתה הישראלית, שאינה נדרשת להתמודד עם שאלות של קיום עם בארצו ושהכוחות שפעלו למולו בתוכה היו חלשים בהרבה מבחינה אידאולוגית, היא אולי בין הגורמים העיקריים לכך שהוא לא נדרש להעלות את השקפותיו על הכתב באופן מסודר ולתת ביסוס עקרוני לדרך בה הלך. בטווח הארוך, בכל אופן, יש בכך חסרון.
והערה אחרונה לגבי הקורה את דרכו של הרב קוק בימינו. טיבן של פריצות דרך מחשבתיות הוא שהן נוטות לקפוא על שמריהן בנקודה אליה הגיעו. לעתים קרובות זה קורה בדור השלישי: מייסד האסכולה הוא אדם גדול; תלמידיו אינם ברמתו ואינם בעלי אותם מעוף ומקוריות, אבל יש להם את הקשר המוצק לדרך החיה; ואילו בדור השלישי תלמידי התלמידים כבר נצמדים לזכר הגדולה, מקדשים כל מילה וממאנים לעדכן את התאוריה גם בנקודות בהן שגה המיסד וגם כאשר התאוריה אינה עוד רלבנטית. כך היה בתנועת "תורה עם דרך ארץ" של הרש"ר הירש, כך בחסידות וכך קרה למשנת הרב קוק. כפי שהערתי בהודעה הקודמת, משנת הרי"ד עוד מצויה בדור השני שלה. מה ישאר ממנה (מבחינת ההשפעה הצבורית) בעוד עשרים או שלושים שנה? נחתם לחיים טובים ונראה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/10/2006 13:05 |
|
| |
ממללא וגם וגם
היוצא מדבריכם שאין מורשת מנוסחת של הגרי"ד. יותר מזה, הוא משלב יחד כיוונים שונים. אולי אפילו סתירות.
ובכל זאת, אני סבור שכן ניתן לדבר על מורשת. אולי עלינו להבדיל בין מורשת במובן של משנה או אפילו מתודולוגיה לימודית, לבין מורשת במובן של דרך וגישה והנחות יסוד. ומעל לכל - פתיחות.
בעיני, הגרי"ד מסמל פתיחות לעולם, למה שניתן ללמוד ממה שנמצא כרגע מחוץ לד' האמות "הרשמיות" של התורה. נכונות לאמץ כל דבר טוב מתוך ההנחה שאם זה טוב, זה מתאים לתורה וכוונת נותן התורה היא שנשתמש בו להבנה טובה יותר של שליחותנו בעולם הזה.
כמו כן, אני סבור שב"איש האמונה" נותן הגרי"ד תמונה - ולגיטימציה - לחיפוש. זה משקל מאזן נגדי לנטיה האורתודוכסית המסתגרת לפיה יש רק תשובות ואין שאלות, וכל שאלה היא איסור. העידן המודרני מתאפיין בחיפוש. קשה מאד לדעת מה היה בעבר ובעבר היהודי, אבל בוודאי שהגישה החרדית שוללת זאת. (אלא אם כן זה חיפוש שמיועד לבעלי תשובה שאמורים למצוא את עצמם בסופו במסגרת החרדית ואז מפסיקים לשאול...). הגרי"ד מתאר בחן ולדעתי בדייקנות פנומנולוגית את דרכו של המחפש, אולי הצעיר, אך זה בדיוק קהל היעד הראשי. המחפש שתוהה על מקומו בעולם, ומגלה כי אברהם אבינו, לפחות המדרשי, קדם לו בדרכו.
שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
|
(סתם בצחוק, אל תקח אותי ברצינות)
