מחשבה וספורט הולכים יחדיו

כמי שנמנה על אוהבי המילה הכתובה, אני נמצא במלחמה מתמדת.

בניגוד למקובל כי האדם החושב, הקורא, הלומד, והאוהב להשכיל ולהרחיב אופקים, אינו אוהב פעילות גופנות, בניגוד לזה, אני, לבד ממה שאני נהנה לדעת עוד ועוד, אני אוהב פעילות גופנית מאסיבית, וזה כולל גם לימוד אומנות לחימה והתעניינות בנושא כולו.

אומנות הלחימה ביהדות כן או לא זהו נושא לאשכול נפרד, אולם הפעם שאלתי האם הפעילות הגופנית באה לחפות על חללים ללא מחשבה או שאין ניגוד אינטרסים ביניהם?

סוחר בינה

ישנה אִמרה מפורסמת לפיה יש שני סוגים של בני אדם, אנשים שאוכלים כדי לחיות, ואנשים שחיים כדי לאכול...

נראה לי שהוא הדין לגבי הספורט. אם אדם עושה ספורט כדי לחיות חיים 'טובים' יותר, מה רע בכך. אולם, אם כל התוכן הרוחני של החיים שלו הוא העיסוק בספורט, אזי בהחלט משהו לא בסדר אצלו ...

תוקן על ידי - רב_צעיר - 24/06/2004 11:44:56

מואדיב

מדוע להרחיב זו שאלה תיאורטית בלבד כיוון שבמציאות ההרחבה קימת, וגם רבנים גדולים מצאו ענין בהנאות החיים הגשמיים

רב צעיר

החיים הם לא שחור לבן...

לב העמק

מבחינה אובייקטיבית הדבר אולי נכון, ברם מבחינה סובייקטיבית - שהינה כפויה עלינו מתוקף הייותנו בני אנוש - אין זה נכון.

סוחר בינה
כל הכבוד (אתה לומד משהוא ספציפי?)

על מאסטר יהושוע סופר שמעת?

ניתן אמנם להשוות בין הפעילות הספורטיבית גופנית, לצפיה בספורט, אולם ההשוואה אינה נכונה לדיוננו אנו, כי מה תועלת לו לאדם מצפיה בלבד. ויותר מכך האימון הגופני מביא לרגיעה נפשית, אולם הצפיה מביאה למתח נפשי מה שאף תועלת נפשית קשורה לכך.

ובאשר לאלימות. לא רק שאין הדבר מביא לאלימות, אלא שכל מתאמן באומנות לחימה במקום איכותי יכול להעיד, כי הדבר מביא לשקט נפשי מיוחד שרק המתאמן יכול להבינה.

שמעתי וראיתי את מסטר סופר, אולם ראייתי לא הסבירה לי איך יהודי שמשווק את עצמו בין השאר כחרדי, מאמן נשים. זאת לא אבין??? יחד עם זאת איני מערער על יכולותיו המיוחדות של מסטר סופר ולא על מקצועיותו שהיא ברמה גבוהה.

אולם אין הדיון כרגע באומנות לחימה, אלא מעניין מהי השקפת התורה על אומנות לחימה. ומהי השקפת האדם החושב על המתאמן, כי יותר מפעם נתקלתי בהרמת גבה כשגיליתי לבן שיחי כי יש לי חגורה ירוקה, בדרך כלל פוערים עיניים תמיהות ואז אומרים מעניין בדרך כלל זה אנלפבתים.

בדידי הווה עובדא -

לפני מספר שנים עברתי קורס צלילה בבית ספר לצלילה שמוקם, למרבה התמיהה, בלבה של עיה"ק. במסגרת הקורס, נשלחנו לבריכתו המחוממת של מלון ירושלמי קטן לביצוע תירגולות בסיסיות. בצמוד לאותה בריכה, ניצב חדר כושר משוכלל, שרק קיר זכוכית שקוף מפריד בין השניים.

כשהגענו אל הבריכה היה חודר הכושר ריק מאדם. אנו, לבשנו את הציוד ונכנסנו למים, מתוכם יצאנו כעבור כשעה.

והנה, עם יציאתנו מהמים, הבטתי אוטומאטית לעבר חדר הכושר שהיה כמרקחה.

את החדר גדשו בחורים רבים. לבושם הייחודי חשף אותם בפני כצ'למערס או ירושלמערים או מה שלא יהיה. על כל מכשיר ניצב צ'למער כזה, בלבושו המלא, ודחק בהתלהבות משקולות לכל מיני כיוונים.

די מפתיע, למי שמכיר את אווירת מכוני הכושר בגוש דן, רובם, מעוזי חילוניות מערבית מוחצנת, לא עלינו.

יצאתי משם עם חיוך ואופטימיות. מה שהפך לחלק מסדר יומם של מיליוני אנשים בעולם, חודר גם למקומות לא צפויים.

יש תקווה.

נזכרתי פעם בשאלה שנשאלתי ע"י מכרה חילונית, הכיצד בציבור החרדי האמון על כיבוש היצר והשלטת הרוח על החומר, יש כל כך הרבה תופעות של עודף משקל ברמות קיצוניות. השבתילה מה שהשבתי. אני רואה את זה כאסקפט נושף של תופעת ביטול העולם הזה, עליה דיבר מייציצנו היקר באשכול אחר: מדוע לנו לטפל בגוף, הרי הכל בידי שמים וכו'. חבל.