פלגנות ומלחמת תרבות - מתכלת האחרון

צ"ד בוחר להמשיך בקו הרדוד של דה-לגיטימציה, הפצת תדמיות ושלילה של האחר, בשם משהו שהוא מבקש לקדם. הפעם זה נעשה מן הצד החילוני. נו מילא, התרגלנו כבר וגם התרגלנו לכך שכשאנו מגיבים על דברי הבל מן הסוג הזה במעט כעס ודחייה, אנו מואשמים בחוסר סובלנות. שיהיה.

אנסה להגיב למה שראוי להתייחס אליו.
החילוניות הישראלית היהודית היא תופעה חשובה ורבת משמעות. ואולם, רבים בציבור הקרוי חילוני סובלים מחוסר ביטחון ומחוסר אמון באותנטיות ובוואלידיות של דרכם. הללו דבקים לא פעם בצורות כאלה ואחרות של דת - וחבל.

קשה לי לראות בכל זה איזה שהוא קשר לרפורמה, לפחות בישראל. לחשוב שאלפי ישראלים גדשו בתי כנסת בימים הנוראים דווקא כדי להרגיש את האורתודוכסים, זו שטות מוחלטת. אם אנשים באו לבית כנסת הקרוב יותר לרוחם מזה שהיו בו בשנים קודמות, או אם עתה מצאו מקום בבית כנסת כשבעבר לא חשו שם בבית - ראוי לכבד אותם ולהעריך את משמעות התופעה הדתית הרוחנית הזו. בכלל, הישראלי החילוני (כנראה דוגמת צ"ד) קרוב הרבה יותר לאמירה שבית הכנסת האותנטי והנכון שאליו לא ירצה להיכנס בשום אופן הוא אורתודוכסי, מלדבוק בבית כנסת רפורמי. זה מאפשר ניכור נוח ונעים מן הדת ה"מפגרת", ה"לא רציונאלית", ה"אחרת".

אלה הבאים בשערינו שייכים, אולי, לא פעם סוציולוגית, למה שמכונה "הציבור החילוני", אולם מסתבר שהחילוניות אינה ממצה את רוחם. רוזנצוויג כתב פעם לאחד מתלמידיו, שדרש ממנו עמדה של הכל או לא כלום כלפי ההלכה, שלו היה הוא מקבל עמדה זו ומציע מעין "הכל", היה התלמיד מציב למולו לא כלום. לעומת זאת, כשהוא מציע דרך אישית, הדרגתית, לא-הלכתית ביסודה אל עולם המצוות, צריכה גם שלילתו של התלמיד (ואולי גם החיוב החלקי שיפתח) להיות הרבה יותר חכמה, זהירה ומעמיקה. אני מאמין שהוא צדק ואני סבור שאחת הסיבות לשנאת הרפורמה, המשותפת לאורתודוכסים רבים ולחילוניים רבים - נובעת בדיוק מכאן.

אשר לשרשי הוויכוח עם י"י. הבטחתי לנסות להציע מספר הגדרות יסוד באשר לחיהדות ולגדריה. לשם כך אני מציע להבחין בין היהדות כתרבות לבין היהדות כדת. האחרונה היא תופעה חלקית - חשובה ביותר - של הראשונה. לפחות בשלב ראשון של הדיון, ראוי לראות כך את הדברים, הגם שבהמשך עשוייה מערכת היחסים בין שני רבדים אלה של היהדות להתץברר כבוכה לאין ערוך.

היהדות כתרבות, או התרבות היהודית היא מכלול יצירת הרוח של עם ישראל לדורותיו. כדי להימנע ברגע זה מוויכוח על אלוהיותה/אנושיותה של התורה, אני מציע להניח רובד תשתית זה לרגע, ולדבר על כל מה שמפתחת בעקבותיו. ברור, שבמובן זה היהדות אינה מערכת אחידה, אלא סבך עמוק של התפתחויות, רעיונות, דרכי ביטוי, ספרות, מימדים חברתיים ועוד. כל אלה מפרים - במידה רה או מעטה - את מי שמבקש להמשיך וליצור מתוך התרבות הזו ולתוכה. בכל דור ובכל חלק של החיברה היהודית עולים רבדים אחרים ונעשים רלבנטיים ופוריים יותר. כך, למשל, החליפה ההשכלה ועקבותיה חקר ההיסטוריה היהודית והציונות, תודעה היסטורית אחת באחרת. כך, למשל, נעשה המקרא לטכסט יסוד בשביל יהודים חילוניים, ציוניים, דתיים-מודרניים, באורח שלא היה לפני כן (וראו מקומו של המקרא - ולא של שום יצירת רוח אחרת של היהדות במגילת-העצמאות).

במסגרת זו ניתן לדבר על הדת היהודית, או: היהדות כדת, כאותו פלח של יצירה תרבותית רוחנית יהודית הרואה עצמו כמחוייב דתית, כנענה לצו אלוהי, כיוצר במסגרת המשכיות הנובעת מן ה"תורה" (וכידוע, תחולתה של מלה זו גמישה למדי, החל מחמישה חומשי תורה שבכתב ועד לכל מה ש"תלמוד תורה" עשוי להכיל בהקש/ר זה או אחר, שלא לדבר על ה"חמודה הגנוזה" דורות רבים קודם בריאת העולם). גם כאן הגיוון הוא רב והעובדה שזרמים וכיוונים שונים נכללים בתופעת הרוח הקרוייה יהדות (כדת), אין בה כדי לרכך או לבטל את הוויכוח הפורץ כפעם בפעם בין הזרמים הללו.

הגדרות אלה מעלות, כמובן שאלות של גבולות. כך, למשל, נראה לומר, שלא כל מה שיצר יהודי הוא אוטמאטית חלק מהתרבות היהודית. בחקר מחשבת ישראל (הביטוי העיוני-רפלכטיבי של תרבות זו) מקובלת ההנחה, שלתחום זה שייכות אותן הגויות שחוברו על ידי יהודים ושהקיום היהודי תופס מקום מודע בהן. באותה מידה, עולה השאלה איזה זרמים דתיים שייכים ליהדות ואיזה יוצרים דת חדשה. זו שאלה משמעותית ביותר והלהט שבו נערך הוויכוח בפורום זה (כולל ע"י החתום מטה), מראה עד כמה היא חשובה. שוב, נראה שהגבול כרוך בתודעה העצמית של היוצרים והמנהיגים הדתיים. קבוצה דתית, המתעמקת בתלמוד תורה, היוצרת שיח מתמיד עם ההלכה ועם המסורת (גם אם לעתים ביקורתי), הרואה עצמה חלק מיצירת הרוח של עם ישראל ומן השרשרת ההולכת ונמשכת (אם כי לעתים תוך תפניות ומרידות) מן המקרא ועד ימינו - היא חלק מהיהדות. משום כך לא הייתי מוכן בשום אופן לפסול את האורתודוכסיה מלבואר בקהל היהודי ובקהל היהדות, גם אם יש לי לעתים ביקורת נוקבת על התנהגותה (כגון התאכזרותם של מרבית הקהילות והרבנים להומוסקסואלים וללסביות או הנטייה לשלילת הגוי ולאי שוויון בין המינים). באותה מידה היה זה משמח לו ניתן היה לדון על המשותף ועל המפריד - וב"ה יש הרבה מזה והרבה מזה - בין יהודים רפורמים ליהודים אורתודוכסים, בין דתיים למיניהם לחילוניים האוחזים בכל ליבם בתרבות היהודית, בין יהודים שעבורם היהדות היא דת ותו-לאו לבין כאלה הרואים את שייכותם התרבותית לאומית כנטולת כל מימד דתי.
מיום שקמה הרפורמה, בעשור השני של המאה הי"ט, נעשה מאמץ מתמיד לדה-לגיטימציה של דרכה. המאמץ גרם לענ"ד נזק רב לכל הצדדים. ללא ספק, יש בו כדי להסביר, למשל, חלק מהנטיות הרפורמיות בתקופות כאלה ואחרות, להקצנה, ללוחמנות, להתבדלות. אני מציע מודל אחר: וויכוח רעיוני -חריף או מתון לפי טיב העניין - והכרה בכך שאנו כולנו שותפים שווי ערך ביצירה המגוונת שתעצב את מה שהדורות הבאים ייראו כמורשת היהדות הדתית והתרבותית שלהם, ממש כשם שאנו עושים זאת לגבי דורות עברו.

אני יודע שזו הצעה בלתי סבירה בעליל, רק אינני מצליח להבין מדוע ...



לא עליך המלאכה לגמור ולא את/ה בן/בת חורין להיבטל ממנה

2 דינים

אתה אומר:
כשחכמים אמרו "עין תחת עין" = ממון, התכוונו לממון עבור העין.

חכמים לא הפכו, סרסו, והתפתלו באקרובטיקה לאמר שעין זה שן, ושן זה פצע, ופצע זה חבורה, וחבורה לא היתה אלא משל. אלא: ישלם ממון עבור העין.

לעומת זאת כשכתוב בתורה "נבילה וטריפה לא תאכלו" ומהפכים ומסרסים. הרי זה היפוכו של עניין לצורך הנוחיות של המועדון האקסלוסיבי.

עין=ממון, אינו סירוס.
טרפה= טרפה, (רק חוק לא מתאים לתקופתינו.) סירוס.


בוגי
ניקי מציין אובזרווציה על העולם, ולא הערכה עצמית.

תוקן על ידי - הבלהבלים - 03/07/2004 23:32:02

שוב ושוב.

ידוע ומובן שכאשר נלחמים על הבית, נשמרים ביותר מאלה הקרובים לבית העלולים להורסו ומכאן ההרחקות המגזריות בעלות הכינויים העויינים והמפרידים שדוגמתם כבר היו מימי חז"ל ועד ימינו אנו [וכן משתקף גם באשכול סדרה ד' על הרש"ר שפתחתי].

טענתי כבר למעלה שמלחמת האורתודוכסיה ברפורמה מ"חשש השפעה" תמה, אך גם אילולא כן, הפורום עם כל הקשריו אינו משמש עמדת הפגזה במלחמת המגזרים. גם הצד האורתודוכסי-חרדי שבו דומה יותר לר' אריה לוין מאשר לר' עמרם בלוי.

נא להתחשב!

הבל!

הרפורמי המניח תפילין, (יש הרבה כאלה) חלוקתם ל – 4 פרשיות

בתורה לא כתובה חלוקה.

באו חז"ל ולימדו:

"טטפת" = "טט" "פת"

טט = בכתפי 2

פת = באפריקי 2

יחד = 4 כפתור ופרח! (אקטואלי לתקופתינו)

אלו אותם חז"ל שלימדו

עין תחת עין = ממון עבור העין. זהו לימוד חז"ל כבטטפת. והמאמין בזה יאמין גם בזה.

לעומת זאת:

נבילה וטריפה לא תאכלו = לא אקטואלי לתקןפתנו.

דהיינו :

לא תאכלו = כן תאכלו = סירוס המקרא.



ווטו:

זו לא התכתשות, זה מינימום המתחייב, בשתיקת הכבשים.

היכן מיימוני וכו' , מדשתקי רבנן ש"מ דניחא ליה?

כיון שהגענו לידי כך, אעיר משהו:

כאורטודוכס מצוי, יש לי דעה אורטודוכסית לגבי הרפורמה. כלומר, היא פסולה.

כיצד יש לנהוג ברפורמים באופן אישי, זה עוד נושא. ויש להחליט לגביו לפי השולחן ערוך והמקורות.

כל זה אינו קשור בהכרח לאישים/ות שכותבים כאן בפורום, ומצטיינים, עד כמה שראיתי, ביושר אינטלקטואלי, עד כמה שאנו כבני אדם מסוגלים לו.

במקביל לשמירה נאמנה על השולחן ערוך כפי שלמדתי, אני משתדל להבדיל בין קיום רב שיח שמטבעו מחוייב לכללים של דיון רציונלי, לבין ניהול ויכוח או התכתשות. כמו כן, אני ער לכך שיש רבים שאינם דוגלים בדעותי.

אמנם, אני חפץ להפיץ את דעותי, ורואה בכך שליחות מהתורה, אך אני יודע שהדרך היחידה לעשות זאת היא על ידי אותו דיון רציונלי ובנתיבות נועם ושלום.

מה שראיתי - די מלמעלה - באשכול הזה, לא נראה לי כדיון עניני, ואף לא בדרכי שלום.

לפני כמה וכמה דפים, הבעתי את דעתי שאם יש מקום לדיון כזה, אזי צריך לברר את הנחות היסוד, ולראות במה מסכימים ובמה חולקים. אני סבור שדיון כזה יכול להועיל. אבל לא ראיתי שהוא נעשה.

וכרגיל, הצבעה על דוגמאות חלשות כמייצגות ציבור היא דרך גרועה למדי לספק הוכחות. נכון ששיטה צריכה להיבחן גם בתוצאותיה, אך מותר לשיטה להכריז על הכרה בטעויות. כמדומה שזה מה שעשו הרפורמים, לפי מה שכתבו שחרית ואחרים. אמנם, בעיני יש להם עדיין כברת דרך גדולה לעבור ולתקן, אבל זה אינו פוטר אותנו, האורטודוכסים והחרדים, מחשבון נפש במקום שבו אנו מחוייבים לו.

לחפש את מומי הזולת, זו קטנוניות. ולדעתי אין מקום לתופעה כזו בפורום שלנו.

העליתי לפני חברי בהנהלה הצעה למחוק את כל הדפים האחרונים באשכול זה ובאשכול של נעמי שמר שבהם יש ויכוח על מקומה של הרפורמה ביהדות. לא היה שם דיון עניני, ולא היה שום חידוש בשום תגובה, שהופך אותה לראויה להישאר בפורום. אם יסכימו על ידי, זה מה שאעשה.

איני יודע אם לכל דבר יש פתרון רציונלי, אני משער שלא. אבל בסופו של דבר על כל אדם שמחוייב לאמונותיו לעמוד בפני השאלה אם הוא רוצה לנסות לכפות את דעתו על אחרים, שאינם חפצים לשמוע לו מסיבותיהם שלהם, או לנסות לנהל דיון רציונלי, בתקווה לברר את האמת, ומתוך התקווה שלפעמים מתאמתת שאנשים שומעים לאמת ומשנים את דרכם.

כבר אמרו חז"ל, בהקשר אחר, שצריך לזכור ש"הם רשאים ולא אתה". אני לומד מכאן גם לגבי עצמי, גם בשעה שאני בטוח שאני צודק.

כשיהיה דיון עניני על הנחות יסוד, אנא הזמינו אותי - ואשמח בל"נ להשתתף.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

If we were to wake up some morning and find that everyone was the same
race, creed and color, we would find some other cause for prejudice by noon. -George D. Aiken, US senator (1892-1984)

מיימוני

דיון עניני על הנחות היסוד פתחתי כבר לפני כמה ימים:

http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1001257

והנך מוזמן רשמית.


ציינת שני נתונים לגבי אמונתך:
1. כאורתודוכסי נאמן אתה קובע שהרפורמה פסולה.
2. אתה משער שלא לכל דבר יש פתרון רציונלי.

נראה שאמונה 1 תלויה ב 2. משום שאינך רואה ברציונלית את הפתרון האולטימטיבי אלא במה שבמקרה הזדמן לך בדרכך החינוכית, לכן הנך פוסל את הרפורמה.

אשמח מאד אם באשכול הנ"ל תשכנע אותי שאלוהים שנתן כביכול את דת היהדות כדי ליישר את האדם, יעדיף לקנות מכונית משומשת אצל פלגן אורתודוכסי מאשר אצל רבה רפורמית!

מיימוני,

כתבת: "כיצד יש לנהוג ברפורמים באופן אישי, זה עוד נושא. ויש להחליט לגביו לפי השולחן ערוך והמקורות".

לפני כשבועיים נעשה לי עוול מצער ע"י אדם מסוים המגדיר עצמו כחרדי. יש לי תחושה מסוימת שאתה יודע במה מדובר.
האם אתה סבור שהוא וב"ב נעזרו קודם לכן בשולחן ערוך ובמקורות לפני שנהגו בי בחוסר צדק?


ועוד דבר,
נראה לי חבל למחוק את העמודים האחרונים באשכול הזה, כמה כותבים וביניהם כותבים חדשים השקיעו השקעה ניכרת בדבריהם. אולי שווה למחוק באופן מבוקר כמה הודעות מיותרות מאמצע האשכול.

תוקן על ידי - שחרית - 04/07/2004 16:31:34

2!

כתוב:"עין תחת עין"
עין 1= ארובת הנפש!
עין 2= כסף!
???

תודה על הדוגמא,
גם אם נניח שאכן תת ופת הם מספרים, עדין אין לך מושג מתוך המקרא את מה הם מיצגים.
פרשיות? איזה פרשיות?
ואתה נותן כח לחז"ל לפרש כרצונם.

נבלה וטריפה לא תאכלו.כי בזמן העתיק חשבו(חלקית בצדק) שזה מזיק.

אבל היום נ ש ת נ ו הטבעים!

וטריפה לא טריפה והנבלה אינה נבלה, ומדוע לא יאכלו ?

והרי בטריפת אדם הרפורמה האורטודוקסית-(אוקסומירון? אני חושב שלא!)-שינתה!

הבלהבלים

מניין לך שהתורה אסרה אכילת נבילות וטריפות משום שחשבו פעם שהדבר אינו בריא ?

אינני חולק על הקביעה שפעם אולי חשבו כך (וגם לכך יש צורך במקורות), אלא רק על הקביעה שלך שזהו טעם האיסור, שהרי אין לכך רמז בתורה.

לדעתי הטעם הוא מצד שמומים נחשבים על פי התורה לדבר פסול, לכן למשל כהן בעל מום פסול לעבודה. לפיכך גם בטריפות נאמר: "וְאַנְשֵׁי-קֹדֶשׁ, תִּהְיוּן לִי; וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ, לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ." (שמות כב,ל).

ברור ש'אנשי קודש' לא קשור כלל לענייני בריאות, אלא להתרחקות מדברים שהתורה רואה בעין שלילית.

רב צעיר

המושג טריפה נלמד לכל מיני סוגי מחלות:ד"ן חנ"ק נפ"ש - דרוסה, נפולה, חסרה, נטולה. קרועה, נקובה, פסוקה, שבורה .
כמו כן הארס הנמצא בציפורני החיות הדורסות אשר מסכן את חיי האוכל.

מתוך כך למדתי שהאמונה הרווחת היא סיבת האיסור, הפחד מהמזיק.
זו גם התחושה שלי ,אם אני אראה פרה חולה( קרויצפלד) אני בהחלט לא אוכל את בשרה.
אדם שעל אף שרואה שהפרה משוקצת ,לא מתגבר על תאותו ואוכלה ,הוא בהחלט לא איש"קדוש".
אתה בהחלט רשאי לפרש אחרת, אבל עדיין אילו תמצא גם לפרשנותך,שהיום אין הפרה טריפה,(על פי המחקר הרפואי)
האם לא תאכל אותה?

הבלהבלים

אינני רואה בכך שום ראיה, שהרי לית מאן דפליג שטריפה פירושה מחלה\מום בבהמה, ולא זאת השאלה. השאלה היא כאמור מדוע התורה אסרה בהמות כאלה באכילה, ולמיטב ידיעתי אין מקור לפירוש שלך, בעוד שלפירוש שלי בהחלט יש מקור על פי מחקר המקרא, וכן פשוטו של מקרא ('אנשי קודש').

לגבי השאלה שלך לגבי טריפות בימינו, בפשטות אין מצב שבו הבמה 'אינה טריפה על פי המדע', כלשונך, אלא יש מצב שבו הבהמה היא טריפה על פי ההגדרות של חז"ל, והמדע של היום קובע שבהמה כזו יכולה לחיות 12 חודש ויותר.

כידוע חז"ל עצמם (רב ושמואל) נחלקו בשאלה זו, היינו האם טריפה חיה 12 חודש או לא. ואע"פ שההלכה נפסקה כדעה שהיא אינה חיה, דבר זה אינו תואם לידע המדעי של ימינו. לפיכך גם אם נראה טריפה שחיה יותר מ12 חודש לא נכשיר אותה, על סמך הטענה ש'טריפה אינה חיה'\ שהרי אין אנו סבורים כיום כדעת רב אלא כדעת שמואל.

[כמובן שהפוסקים נוקטים באמצעי האפולוגטי של 'השתנות הטבעים', ואינם מודים שרב טעה ושמואל צדק. אולם לגבינו אין נפקא מינה בכך, שהרי העיקר הוא שההלכה מתחשבת בידע המדעי של ימינו]




תוקן על ידי - רב_צעיר - 05/07/2004 2:08:45

רב צעיר

מקובלת עלי עמדתך.

אבל גם אתה מודה שהקביעה התקפה היום היא דעת הפוסקים,
ולא ממשמעות המקרא.
ובכן הנידון היה האם מסרסים הרפורמים את המקרא,
והתשובה לכך היא לא באלף רבתי.

רוב הכותבים כאן הם אנשים אופטימיים, המאמינים שניתן עדיין לאחות את הקרעים ולאחד את שברי היהדות. רצון טוב והרבה "שיח" יפתרו את קשיינו.

התקדימים ההסטוריים אינם מעודדים. כל אימת שפלג זה או אחר נוצר ביהדות, אם בשל תהליכים פנימיים או בשל לחצים חיצוניים, התוצאה היתה כמעט תמיד שבר שלא תוקן.

לא הצלחנו "להחזיר בתשובה" את המתנצרים, הקראים , השומרונים , האנוסים... דוגמא יחידה (?) להצלחה חלקית היא חזרתם של שבתאים רבים אל היהדות הנורמטיבית לאחר התאסלמותו של שבתאי צבי. אלא שבארוע זה היה אפשר לתקן את השבר (לפחות חלקית) מפני שהוא התרחש באופן פתאומי ונקודתי,והיה בעיקרו "פנימי", שלא כשאר תהליכי ההתפצלות.

הדינמיקה של יהדות ההלכה לא אפשרה ולא תאפשר קיום הדדי של "זרמים" יהודיים לגיטימיים, ומשום כך הקריאות הנרגשות ל"שיח" ומשא ומתן חסרות תקוה ונטולות תועלת. אפילו חריגות קלות יחסית מן הפרשנות הקאנונית (ראה הדרדעים) מסכנות את החורגים בהחרמה ורדיפות של הממסד האורתודוקסי. על "דו קיום בשלום" עם קונסרבטיבים או רפורמים אין צורך לבזבז זמן. בעיני הממסד האורתודוקסי אין הבדל בסיסי בין טענתם של הרפורמים שהם "יהודים אמיתיים" לטענתם של "יהודים למען ישו" שגם הם "יהודים אמיתיים"... הסיכוי ל"הבנה הדדית" בין חסידי ויז'ניץ לבין באי ה"טמפעל" בוועסט הוליווד שווים, פחות או יותר, לסיכויים שהכנסיה הקתולית "תתאחד" עם הלותרנים והאנגליקנים. לא בימי חיינו...


הנושא היחיד שעליו יוכלו פלגי היהדות להתדיין בעתיד הוא אם יש להם צורך בהסדרים מנהליים ומבצעיים של שיתוף פעולה. כך למשל יהיה מקום לדיון על שיתוף פעולה בין אורתודוקסים לרפורמים בארגונים הלוחמים באנטישמיות בארצות הברית. בני הזרמים השונים החיים בארץ ישראל יצטרכו להחליט כיצד להתגונן יחד מפני צבאות ערב ולוחמת טרור.

השאלה, אם כן, איננה כיצד נתאחד בשלום, כי אם כיצד ניפרד זה מזה לשלום. האמנה שלה אנו זקוקים אינה אמנת איחוד, כי אם אמנת פילוג.

רעואל,

איני יודעת אם יש טעם ללעוס חומר שנלעס לעייפה באשכול הזה ובדומיו. כך או כך, אתה רשאי להיפרד ממי שאתה רוצה, מחילונים, מאתיאיסטים, מרפורמים מקונסרבטיבים מריקונסטרקציוניסטים מאנשי ה JR.

זכותך.

אתה יכול לוותר עלי, אני לא מוותרת עליך ולא נפרדת מאיש




ווטו,

חשבתי על מה שכתבת שסר פחד ההשפעה ההדדית ועתה אפשר להירגע ולדבר.
אני לא רואה שסר שום פחד, האנרגיות החזקות שעולות בכל פעם שהנושא צץ מוכיחות.

בשיח בין דתי לעומת זאת, הסתיים עידן הפולמוסים, עכשיו איש אינו מנסה לשכנע איש ואין רשות נוגעת בחברתה. פגישות אקומניות ולימוד בין דתי ואפילו תפילות רב דתיות מקובלות מאד במערב וכל צד מגלה בהם ים של סובלנות ועדנה לצד השני.
אצלנו, אנחנו כה מעורים אלה באלה שזה בלתי אפשרי [וטוב שכך] וגם אם יקומו אנשים כחברינו רעואל ויצחק יונתן ויבקשו לעשות ניתוח כריתה, לא יעלה הדבר בידם!




צווי דינים,

המאמר שהבאת מהאיל הקורא מעניין, אבל ספק אם יש בו ממש. לעומת רודף שלום, איני מזהה את השנאה החילונית כלפי הרפורמים, אדרבה, חילוניים רבים חשים לראשונה בחייהם תחושת קדושה בבתי הכנסת שלנו, לעומת ניכור וריחוק שרבים מהם חשים בבתי כנסת אורתודוכסיים.

לא במהרה יישכחו מזכרוני דמעותיה של אותה סבתא מרוקאית של נער בר מצווה שהעליתי פעם לתורה. היא נכדה ונינה לרבנים ומקובלים, מעולם, עד אותו יום לא ראתה מקרוב ספר תורה ולא נגעה בו.
לא במהרה יישכחו ממני חברי אותו קיבוץ של השומר הצעיר שהתרגשו עד אלם מתפילה שהשתתפו בה באחת מקהילותינו.
יש הרבה דברים שהתנועה הרפורמית בארץ יכולה שלא להתגאות עליהם, אבל הקירוב של חילונים הוא דבר חשוב ביותר.
ניתן להרחיב כמובן, אבל הזמן דוחק.

כמו שאמר רודף שלום, אלה שמחפשים להיות זרים לא יבואו אל קהילותינו, הם ילכו למקום שבו יוכלו לחבוש את משקפי האנתרופולוג הנאור, להסתכל מהצד בנעשה בבית הכנסת ולשוב כלעמות שבאו בלי לנגוע ובלי להינגע.

אותו כותב עלום מספר שהיהדות הרפורמית היא יהדות אינסטנט. הו כמה אני מקנאה לעתים בחברתי בת לאחת החסידויות הירושלמיות, שאינה צריכה להוגיע את מוחה ונפשה בשום שאלה של פרקטיקה דתית ואמונה דתית. יש שו"ע ושם כתוב ואם לא ברור, שואלים את הרב.
דרכנו שלנו היא דרך לא זרועה ולא מאפשרת פתרונות אינסטנט, לא לאלה הלוקחים את יהדותם ברצינות.

וכך אמר המשורר שלונסקי:
אנחנו העזנו להתחיל מבראשית, כי באנו הלום להמשיך את הדרך .

אילו היינו מחפשים נוחות, היינו נמשכים אל חיק האורתודוכסיה הפותרת הכל או אל חיק החילוניות חסרת המחויבות.

כתב זה שציטטת, שדת משמעה בקשת מגע עם האל ולא בניית קהילה.
על הרישא אין להתכווח, ואילו על הסיפא יש לתמוה בעיקר בהקשר יהודי.
האם זכורים לכם אותם כוכים של נזירים בואדי קלט? אותם נזירים היו יושבים בהתבודדות גמורה בהתאחדות עם האל. אחת לכמה ימים היו מביאים להם אוכל ובמקרים רבים היו לומדים על מותם מהעופות החגים סביב כוכיהם.
האם זו דרכנו?
האם ניתן לשער יהודי בודד?

מרטין בובר בתארו את היחסים הטהורים בין בני אדם, שאותם כינה יחסי אני - אתה (לעומת יחסים תועלתניים שאותם כינה יחסי אני - הלז) אמר שבהם מתגלה האל. קהילת אנשים שביניהם יחסי אני -אתה הנושאת עיניה למרומים היא היא הקהילה הדתית האמיתית והקדושה.