|
|
| נשלח ב-4/1/2006 02:56 |
 |
| |
...אם אחיה ישעיהו היה נביא התוכחה, היא היתה נביאת הנחמה...
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=664159&contrassID=2&subContrassID=4&sbSubContrassID=0
אגב, את שיעורי נחמה ליבוביץ' פקדו תלמידי ישיבה ואברכים רבים מהישיבות הסרוגות, לרבות החרדליות שבהן כמרכז-הרב. אחד מתלמידיה שמלמד תנ"ך בישיבת הסדר אמר לי פעם בזו הלשון:"אם יש היום לימוד תנ"ך בישיבות תיכוניות, זה הל בזכות נחמה" (כיון שעולם הישיבות לא הקנה לבוגריו כלים ללמד תנ"ך - ואני מדבר על מפרשים קלאסיים).
נחמה ליבוביץ' היא למעשה חלוצת הזרם של ת"ת לנשים בציבור האורתודוכסי, ולענ"ד כנראה עד היום האשה היחידה שהצליחה להעפיל לראש הפירמידה באחד מענפי לימוד התורה כאשה.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/1/2006 15:18 |
|
| |
דמותו האניגמטית
מאת שלמה דשן
הוא פוסק עצמאי בעל ביטחון עצמי כה גבוה, שהוא מעז לפסוק לקולה במקום שאחרים יראים לעשות זאת; הוא פוסק עדתי, שנאבק על כבודה של המסורת הספרדית; אך לנוכח גיוון המסורות הספרדיות הוא מתגלה כמי שתובע מרות למסורת אחת, ארץ-ישראלית. שלמה דשן על ספרו של בנימין לאו, המנסה לפענח את חידת הרב עובדיה יוסף
ממרן עד מרן: משנתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף
בנימין לאו. ספרי חמד, הוצאת ידיעות אחרונות תשס"ו, 438 עמ', 98 שקלים
התופעה של ש"ס מעניינת את הציבור ואת התקשורת בעיקר משתי בחינות: האחת, ההיבט הפוליטי; השנייה - ההופעות הפומביות של הרב עובדיה יוסף, המעוררות לפעמים שערורייה. אולם ש"ס היא גם, ואולי בעיקר, תופעה דתית. מנהיגה הוא בוודאי אישיות דתית, ומנהיג פוליטי רק באופן משני. בחוגי האקדמיה נמצאים חוקרים שעמדו מכבר על הממד הזה בתופעת ש"ס. אך הספר של הרב ד"ר בנימין לאו הוא החיבור המקיף הראשון המוקדש להיבט הדתי של ש"ס ובמיוחד של מנהיגה.
הספר מתפרסם בהוצאה מסחרית גדולה, הוצאת "ידיעות אחרונות", ונועד לתפוצה רחבה מעבר לקהל אקדמי. בגרסתו הראשונה היה זה חיבור שנכתב לקבלת תואר דוקטור באוניברסיטת בר-אילן. בהתאם לכך מעורר המחבר שאלות על מושא עיונו, הרב עובדיה, ופה ושם הוא מגיע לתשובות שיש בהן רמזי ביקורת.
לרב עובדיה עצמו ההורות של הספר באקדמיה ולידתו בידי מו"ל "לא-כשר" אינן מפריעות. בראש הספר יופתע הקורא לגלות מכתב "הסכמה" חביב שהרב שלח למחבר, הסכמה מהסוג הניתן לספר תורני רגיל. המכתב מסתיים ב"ברכת התורה ובאהבה רבה", ומודפס כרגיל בהסכמות של הרב עובדיה, בפקסימיליה של כתב-ידו. מגמת המחבר היא "לתאר (את הרב) בדמותו העיקרית כ'איש הלכה'", מתוך "הערכה גדולה למפעלו הספרותי" (עמ' 12).
הדבר נעשה על יסוד סקירה של עשרות הספרים ההלכתיים עבי-הכרס שהרב עובדיה פירסם. המחבר גם זכה לשיתוף פעולה אישי מצד הרב ובניו. במיוחד נתנו לו לעיין בכתבי נעורים של הרב, חלקים אוטוביוגרפיים שטרם פורסמו. אולם לאו מציין שהוא לא עסק בהמון תשובות הלכתיות שהרב שלח לאנשים פרטיים, וזהו חיסרון בניסיון לתת קלסתר שלם של פוסק הלכה. אין המחבר עומד על חיסרון נוסף, והוא העדר עיסוק בשיעורי התורה הפומביים של הרב, שבהם הושמעו כמה מהערותיו המביכות המפורסמות. ניתן לנו אם כן עיון למדני מקיף, אך לא לגמרי שלם.
הספר מעמיד לנו דמות של פוסק הלכה העוסק בכל ההיקף של שאלות הלכתיות, מן הקשות ביותר והנוגעות בציבור הרחב, ועד לזוטות של מנהגים המעסיקים רק חוגים של מדקדקים במצוות בקפידה. דוגמה לשאלות קשות היא הטיפול של הרב בסטטוס ההלכתי של עדת הקראים - יוצאי מצרים בישראל. פסיקת הרב עובדיה איפשרה את השילוב המלא בנישואים של העדה עם הציבור היהודי הכללי. דוגמה אחרת היא טיפולו של הרב, בעקבות מלחמת יום הכיפורים, במאות המקרים של נשות נעדרי צה"ל שנותרו בסטטוס אומלל של "עגונות". בעבודה פרטנית, רבת-תעוזה מבחינה הלכתית, מצא הרב דרכים לפתור כל אחת מהבעיות ולהתיר את הנשים לנישואין שניים תוך זמן קצר.
דוגמה לפסיקה נועזת אחרת, אולי פחות פופולרית, היא הפתח המבוקר שהרב פתח לאפשרות של ביגמיה חוקית, במקרים של נישואים חשוכי-ילדים בני שנים רבות, וכן במקרים מסוימים הנוגעים במצבי בריאות אחרים.
הספר עשיר במיוחד במקרי פסיקה על פרטים של מנהגים. כמה דוגמאות: היתר לספרדים לצרוך בפסח סוג של מצות ("מצה עשירה") שהרבנות נהגה לא להכשיר; איסור לספרדים לצרוך בשר בדרגת כשרות פשוטה, נמוכה מ"חלק", כולל איסור לסעוד אצל מי שמסתפק בדרגת כשרות זו; היתר לספרדים לערוך נישואין בימים מסוימים שבעבר נהגה הרבנות לא לאשר (חלק מימי "ספירת העומר" ו"בין המצרים"); הוראה לבטל המנהג של עמידה בבית הכנסת בעת קריאת "עשרת הדיברות". כמה דוגמאות לפסיקות העוסקות בנשים ספרדיות: הוראה לנשים המדליקות נרות שבת להקדים את הברכה להדלקה; הוראה לנשים המדליקות נרות חג להימנע מברכת "שהחיינו"; הוראה לנשים להימנע מאמירת הברכות המקובלות לפני ביצוע סדרה של מצוות ("מצוות שהזמן גרמן"); הוראה לילדות לכסות ראשן כשהן מתפללות; הוראה המסירה הגבלות על פעילות דתית של נשים בעת נידתן.
המחבר מנתח ומסווג אין-ספור פסיקות של הרב, תוך חתירה לפענח את מה שהוא מכנה "הצופן" המנחה את כלל מלאכת הפסיקה הזו. לרב עצמו מענה לתהייה הזו בהצעה, החוזרת רבות, של הסיסמה "להחזיר עטרה ליושנה". זו משמשת לא רק בהופעות הציבוריות והפוליטיות של הרב, אלא גם בפסיקות ההלכתיות, והמחבר טורח לברר את התוכן הממשי של הססמה. ברמה הפשוטה הכוונה לחסום מגמה של הממסד הרבני, שהיה בעבר בניהול אשכנזי, להטיל פסיקות אשכנזיות על כלל הציבור. הרב עובדיה תובע שהציבור הספרדי ינהג לפי פסיקות ספרדיות. קו זה מנוגד למדיניות של הרב הספרדי החשוב האחר של המאה העשרים, הרב בן-ציון מ"ח עוזיאל (נפטר ב-1953), אשר מתוך דבקות בעיקרון ציוני (כפי שהבין אותו) קיבל על עצמו הגמוניה רבנית אשכנזית. בעמידתו מול הממסד הדתי האשכנזי תובע הרב עובדיה לשחרר את הספרדים מן ההגמוניה הזו. יחד עם זאת, נמנע הרב מניסיון להטיל מרות של פסיקה ספרדית על האשכנזים.
הנאמנות של הרב עובדיה למסורת הספרדית מוגבלת לזו התואמת, לפי דעתו, את הפסיקה של "מרן" הראשון, רבי יוסף קארו, בעל ה"שולחן ערוך" (המאה ה-16). המעמד ההלכתי של ר"י קארו גדול אצל הרב יותר מאשר אצל פוסקים ספרדים אחרים שקדמו לו. בעוד שבעבר קיבלו הללו את הוראות ה"שולחן ערוך", אך לא הוראות שנבעו מכתבי מרן האחרים, הרב עובדיה דבק בהוראות שבכל כתבי ר"י קארו. בעוד שבעבר היו עניינים (דיני ממונות) שבהם לא קיבלו פוסקים ספרדים אחרים את דעת ר"י קארו, הרב עובדיה מקבל דעתו בכל תחום.
בעוד שבעבר היו שסברו כי המקובל האריז"ל (המאה ה-16) הוא בעל מעמד הלכתי גבוה משל ר"י קארו, הרב עובדיה שולל עדיפות זו. בהתנגשויות בין הקבלה לבין ר"י קארו פוסק הרב עובדיה שיטתית כדעת האחרון. בכך נגלית קירבה בין הרב עובדיה לבין מסורת הפסיקה האשכנזית, המסויגת אף היא מהוראות הקבלה והאריז"ל. נקודה זו קוממה חכמים ספרדים בולטים נגד הרב עובדיה, ובפרט את הרב מרדכי אליהו.
היחס של הרב עובדיה למנהגי עדות קומם גם אחרים נגדו ובפרט רבנים מיוצאי מרוקו, המסורים למסורת העדתית שלהם. בעוד שפוסקים ספרדים בעבר, בצד הוקרתם את ר"י קארו, נתנו מקום למנהג ולמסורת מקומיים, גם כשאלה נגדו את פסיקת ר"י קארו, מקנה הרב עובדיה מעמד עדיף לפסיקת האחרון.
בניתוחו של לאו מצטייר הרב עובדיה כפוסק עצמאי בעל ביטחון עצמי כה גבוה, שהוא מעז לפסוק לקולה במקום שאחרים יראים לעשות זאת. הוא פוסק ספרדי עדתי, אך עדתי מסוג חדש, הממציא גוון חדש של מסורת ספרדית. מן הבחינה הסוציולוגית מתגלה הרב עובדיה אצל לאו כדמות מורכבת. במאבקו כספרדי מול אשכנזים הוא פלורליסט, החותר לתת קיום לכל אחת משתי מסורות הפסיקה הדתית העיקריות. אך בעמידתו מול המסורות הספרדיות הרבות המגוונות (ארץ-ישראלית, בבלית, תוניסאית, מרוקאית, וכו') נעלמת הליברליות של הרב, והוא מתגלה כמי שתובע מרות בשם מסורת אחת, הארץ-ישראלית.
חרף עבודתו המצוינת של המחבר נשאר הרב עובדיה חידה. מה מניע אותו בעבודתו ההלכתית רבת-הכיוונים? אלא שלהבנת המניעים שלו עדיין נחוצה לנו ביוגרפיה מלאה.
עובדיה יוסף
הרב עובדיה יוסף, מנהיגה הרוחני והפוליטי של תנועת ש"ס, נולד בבגדד ב-1920. בזמן מלחמת העצמאות כיהן יוסף כרב ודיין במצרים, ולאחר מכן שב לישראל והיה חבר בית הדין הרבני הגדול ורב ראשי לתל אביב. ב-1970 זכה בפרס ישראל על יצירתו התורנית וב-1973 נבחר לראשון לציון
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?contrassID=1&subContrassID=5&sbSubContrassID=0&itemNo=665357
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2006 00:32 |
|
| |
השאיפה לטהרה יכולה ליצור מחבלת מתאבדת
מחקר: מחבלות מתאבדות כדי לטהר את עצמן
מחקר חדש קובע כי המניע העיקרי אצל נשים המתנדבות לבצע פיגועים הוא טיהור עצמי ומחיקת העבר: "באמצעות ביצוע פיגוע התאבדות נשכח העבר והאישה הופכת לקדושה", מסבירה החוקרת האמריקנית
אחיה ראב"ד
נשים המבצעות פיגועי התאבדות מונעות ממוטיבציה מיוחדת - הפיגוע 'מוחק' כתם בעברן, ו'ממציא' אותן מחדש, טהורות וערכיות יותר. כך עולה ממחקר שפורסם היום (שלישי) באוניברסיטת חיפה, אותו ערכה פרופסור מייה בלום מאוניברסיטת סינסנטי בארצות הברית.
החוקרת האמריקנית גילתה כי כל הנשים שביצעו עד היום פיגועים ברחבי העולם, ניסו בדרך זו לכפר על 'חטא' שעשו או נחשדו בו, או לחילופין חטא שביצע אחד מבני משפחתם. אחד המקרים יוצאי הדופן הוא זה של המחבלת הנאדי ג'ראדת, שביצעה את הפיגוע במסעדת מקסים בחיפה בחודש אוקטובר 2004. בפיגוע נרצחו 21 בני אדם ומאוחר יותר התברר כי ג'רדאת פעלה מתוך רגש נקם.
פרופסור בלום, חוקרת טרור, הציגה את ממצאיה במסגרת כנס של המרכז לביטחון לאומי שהחל היום ויימשך גם מחר בחיפה. לדבריה, יש חוט מקשר בין כל המקרים בהם מעורבת אישה בפיגועי התאבדות: "האחת נתפסה בניאוף, ולאחרת יש אב משתף פעולה. באמצעות ביצוע פיגוע התאבדות נשכח העבר והאישה הופכת לקדושה".
המחקר התבסס על ראיונות שנערכו עם נשים שנתפסו לאחר שיצאו לבצע פיגוע התאבדות, וכן עם משלחיהן של נשים מתאבדות ובני משפחותיהן. "האישה המתאבדת בעצם ממציאה את עצמה מחדש באמצעות ההתאבדות", הסבירה פרופסור בלום בכנס. "עם מותה, הערך שלה בעיני החברה עולה עשרת מונים על הערך שלה בחייה, והדבר משרת גם את משפחתה".
כאמור, אחד המקרים הבודדים בו קיימת חריגה ממסקנות המחקר הוא הפיגוע במסעדת מקסים, אותו ביצעה הנאדי ג'ראדאת. "היא היחידה שלא ידוע שהיה לה עבר עליו הייתה צריכה לכפר", אומרת בלום. זמן קצר לאחר הפיגוע טענו בני משפחתה – ששיבחו את הרוצחת והתגאו בה – כי עשתה את המעשה כדי לנקום את מותם של אחיה ובן דודה-ארוסה בפעילות צה"ל בג'נין. עם זאת, גם היא זכתה לאחר הפיגוע למעמד של קדושה בקרב ארגוני הטרור ובני משפחתה, ואף זכתה לכינוי 'כלת חיפה'.
בכנס בחיפה הציגה פרופסור בלום גם נתונים מספריים על פיגועי התאבדות: פיגוע מסוג זה אפקטיבי מבחינת ארגוני הטרור פי כמה מכל סוג אחר של פיגוע - הוא הורג פי שישה אנשים, פוצע פי 12 ומשיג סיקור תקשורתי גבוה פי שמונה. החוקרת ציינה כי בנתונים אלה לא נלקחו בחשבון אירועי ה-11 בספטמבר במגדלי התאומים בניו-יורק, שהיו מעלים את המספרים עוד יותר.
"החשיפה התקשורתית לה זוכים ארגוני טרור חשובה להמשך פעילותם", אמרה. "נמצא כי כל פיגוע התאבדות מוביל להתנדבותם של 12 מתגייסים חדשים, המוכנים להתאבד".
(10.01.06, 20:34)
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3198289,00.html
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/1/2006 01:44 |
|
| |
שיעורו של ר' יעקב מידן היא שיעור הלכתית עם מקורות. האם קיים שיעורים בישיבות הד"ל שבו משתמשים בספרים של הקו"ש שערי יושר וכדומה?
|
|
|
|
| נשלח ב-15/1/2006 18:22 |
|
| |
סופרות חרדיות
הארץ
מאת תמר רותם
באיחור מסוים מספרת החברה החרדית את סיפור השואה. זיכרונות, מחקרים וגל של ספרות יפה, שגיבוריה הם נערים ונערות שהמשיכו לשים את מבטחם באל, מציפים את הרחוב החרדי
סיפורו של שימקה, ילד יהודי שחור עיניים שחי ביערות עם הפרטיזנים בתקופת השואה, הצית את דמיונו של הנוער החרדי בשנות ה-50 וה-60. הספר "שימקה", בכריכה אדומה ללא איורים, נכתב ביידיש ופורסם בעברית ב-1952 על ידי הסופר החרדי דוד זריצקי, אחד ממייסדי עיתון "המודיע". הספר, שהיה מיועד לבני הנעורים אך היה חביב גם על מבוגרים, כתוב בסגנון נמלץ ומחברו העיד עליו פעם, במידה רבה של צדק, שהוא "סוחט דמעות". הוא נעשה פופולרי כל כך בקרב בנות בית יעקב ובחורי הישיבות, עד שהומחז. באין ספרים אחרים בנמצא, הוא נעשה למעין זיכרון ילדות קולקטיווי של החברה החרדית.
שיא הסיפור אינו בהתמודדותו של שימקה בשואה, אלא בקורותיו לאחר המלחמה, תקופה שבה, על פי זריצקי, "חייך שימקה את החיוך היהודי הראשון שלו". דווקא בחלק הזה, מסבירה מיכל שאול, דוקטורנטית בבר אילן שחוקרת את ספרות הזיכרונות החרדית, טמון הערך החינוכי של תיאור העמידה האיתנה והשמירה על האמונה, שלשמו נכתב הספר.
בכנס הבינלאומי "היהדות החרדית והשואה", שהתקיים בשבוע שעבר באוניברסיטת תל אביב, הציגה שאול קבוצה של כותבים חרדים ניצולי שואה, בהם זריצקי, שפעלו בשנות ה-40 בישראל למען עיצוב הזיכרון החרדי. רק בשנים האחרונות מתחילים לחקור את פועלם בחברה החרדית ומחוצה לה. הבולטים בקבוצה היו דמויות יוצאות דופן כעיתונאי החרדי משה פראגר והסופרים זריצקי, יהודה לייב גירשט ויחיאל גרנטשטיין, שאיש מהם אינו בין החיים עוד. פראגר שימש אחד הפרשנים ברדיו בתקופת משפט אייכמן והיה ממקימי יד ושם. ספרו "חורבן ישראל באירופה", שפורסם ב-1947, היה לדברי שאול אחד הניסיונות הראשונים לתאר את ההשמדה על בסיס תיעוד היסטורי. גירשט היה הוגה דעות שכתב ספרי היסטוריה כמו "עולם בין שתי מלחמות עולם", וכן את הרומן "מן המצר". גרנטשטיין אף הוא היה עיתונאי וחבר מועצת יד ושם.
כמצבות חיות
חברי הקבוצה היו פעילים בזירה הספרותית כבר בפולין ערב מלחמת העולם השנייה. אחרי המלחמה עשו מאמץ עילאי לעבור לשפה העברית כדי להנחיל את תודעת השואה. הם פירסמו בעיתונים כ"המודיע" ו"ירחון בית יעקב", שהם היו מקימיו, שפע של סיפורים, שירים ומאמרי הגות על השואה.
לדברי שאול, בכתיבה שלהם - ושימקה היא הדוגמה הטובה לכך - היה ניסיון להציב דמויות מופת חרדיות מול דמויות המופת הציוניות בספרות הכללית. "הם תפשו את עצמם כמצבות חיות", אומרת שאול, "כמי שהוטל עליהם להנחיל את תודעת השואה ולהיות מעין גשר, סמל של המשכיות ורצף לחיים החרדיים בשני העולמות, לפני ואחרי השואה. הם התאכזבו כשלא הצליחו לייסד דור חדש שימשיך את מלאכתם".
ואכן, במשך שנים היו פראגר וזריצקי הכותבים הבלעדיים בחברה החרדית של ספרות שאינה דתית, עד שנואשו מכך. "במקביל להשמדת יהדות פולין - הרי השמדת הסופרים (היהודים) היתה עוד יותר איומה", כתב זריצקי במאמר שפירסם בירחון בית יעקב. "מצד שני שטוף הרחוב ספרות קלוקלת, נתרבו הסופרים ה'צבריים' שאינם מכירים ואינם רוצים להכיר את היהודי האמיתי".
בשנים האחרונות החברה החרדית מגלה מחדש את הסופרים הללו ומגלה עניין בשואה. "המכללה - ירושלים" החרדית פתחה מרכז לחקר השואה והוראתה; "שימקה" יצא לאור בהוצאה מחודשת, בכריכה צבעונית מושכת עין; פועלו ודמותו של פראגר, שהקים בבני ברק את "גנזך קידוש השם", נבחנים בכלים מחקריים; שני ערבי עיון הוקדשו לאישיותו בשבועיים האחרונים במרכז הכשרה למורות של בית יעקב בסמינר גור. אפשר להבין את התופעה, אומרת מיכל שאול, גם כרצון עז לספר את הסיפור החרדי של השואה בתוך מגוון הנרטיווים שהחברה הישראלית פתוחה יותר לקבל כיום. הנוכחות הבולטת של ספרות השואה בארון הספרים החרדי, היא אומרת, התאפשרה בין השאר בזכות ההכרה בחשיבות התיעוד של פרק זה בהיסטוריה מנקודת מבט חרדית, וההבנה שהזמן אוזל כי הניצולים החיים מתמעטים.
חוקר החברה החרדית הפרופ' מנחם פרידמן אומר שבמשך שנים נמנע הציבור החרדי מהעיסוק בשואה כדי שלא לפתוח פתח לשאלות אמוניות קשות כמו צדיק ורע לו והסתר הפנים של אלוהים בשואה. גם תפישות ציוניות נוסח "משואה לתקומה", אומר פרידמן, הרחיקו את החרדים.
הדחף של "האני" הפרטי
פורצות הדרך בתהליך הן שתי נשים, רות לין-ליכטנשטיין, עורכת המהדורה האנגלית של "המודיע" בארה"ב, וחוקרת השואה אסתר פרבשטין. פרבשטין, שפירסמה מחקר על השואה מנקודת מבט חרדית תחת הכותרת "בסתר רעם", עומדת גם מאחורי הקשרים האמיצים שנרקמו בין יד ושם והסמינרים החרדיים שבהם הוקמו מרכזי תיעוד והכשרה להוראת השואה.
במאמץ לאתר חומרי לימוד שיתאימו לנוער התגלה יומן של נער חרדי, יוסף פינקר, שפרקים ממנו מוצגים בסרט תיעודי שהופק לא כבר לצורכי הוראה. יוסף פינקר היה בן 16 כשמשפחתו התגלגלה לדירת מסתור בבלגיה. כמו אנה פרנק הוא כתב על החיים בה עד שהמשפחה נתפסה בעקבות הלשנה. פינקר נספה באושוויץ. היומן, שנמצא על ידי אחיותיו ששרדו, כתוב למרבה הפלא בעברית. אחיותיו סיפרו שלמשפחה היה מורה פרטי שלימדם עברית ואף ערבית. ביומן מתוארים חייו של ילד אדוק בדתו הכמה לציון.
במקביל לדחף לגילוי מסמכים ותיעוד של סיפורי הניצולים החרדים, פורחת כתיבת הזיכרונות. רייזי זקש, האחראית על ספרי הזיכרונות בהוצאה החרדית המובילה "פלדהיים", אומרת שבהוצאה התקבלו בשנים האחרונות מאות כתבי יד, רובם נידחו. "אלה אנשים שהם לא סופרים", היא אומרת, "חשוב לנו לשמור על רמה ספרותית וגם שהמסר יהיה ממש חיובי. בעבר הצמדנו להם סופרי צללים והם ישבו ודובבו את הניצולים. היום זה פחות כלכלי והפסקנו עם זה".
חוה פרלוב, תלמידתה של פרבשטין, מנחה להוראת השואה במרכז להכשרת מורות בית המורה בבני ברק, אומרת שגל ספרות הזיכרונות החרדית החל בראשית שנות ה-90, והיא מציינת את הספר "הרוח שגברה על הדרקון", סיפורה של קבוצת בנות בית יעקב במחנות שכתבה אחת מהן, פרל בניש, כ"סמן חשוב בתהליך". הספר שכתוב בצורה מרתקת למדי למרות עודף דידקטיות, יצא בהוצאה באנגלית של פלדהיים ב-1991 וכעבור שנתיים תורגם לעברית. הוא ועוד שישה ספרים פופולריים על השואה נחשבים עד היום לרבי המכר של ההוצאה.
"בדומה לספרות הפיקשן החרדית", אומרת פרלוב, "הלגיטימציה לכתיבה על השואה נגזרת בראש ובראשונה מהמטרה החינוכית: הטבעת המסר על עמידה יהודית חרדית, על שמירה על צלם אנוש ועל אמונה מחוזקת". שאול, שקראה מאות ספרי זיכרונות לצורך המחקר שלה, מאשרת זאת, אך נקודת המבט שלה ביקורתית יותר. לדבריה, "הסיפורים כתובים בצורה דרמטית מלאת פאתוס, ברמה ספרותית נמוכה, עם הרבה שלוש נקודות בין משפט למשפט". רוב ספרות הזיכרונות שנכתבה בעשור האחרון, היא אומרת, כתובה כמעין שטאנץ וטעונה במסרים שמטרתם להדוף שאלות תיאולוגיות שעלולות להתעורר נוכח השואה. בכולם היא מבחינה בהתרפקות על חיי הקהילה היהודית ערב השואה, ותיאור גבורה ועמידה יהודית בתקופת השואה.
מאחורי הרטוריקה החינוכית, מסתתר גם דחף שאי אפשר כבר להסתירו, לביטוי עצמי. בחברה שלא היה בה מקום לביטוי אינדיווידואלי, דומה שה"אני" הספרותי והפרטי, נולד מתוך סיפורי הניצולים. כך, למשל, סיפרה אחת הסופרות החרדיות הוותיקות, מלכה שפס, פרופסור למתימטיקה בבר אילן הכותבת בשם העט ורדה פומרנץ, שאת הלגיטימציה לכתיבה קיבלה לראשונה מספר שקראה על השואה. הספר הראשון שהיא כתבה היה על השואה ומשם דרכה היתה סלולה לספרות רגילה. שפס ואחרים רואים לפיכך את ספרות הזיכרונות כסוגה אחת בתוך פרץ הכתיבה בחברה החרדית כיום. כמו בספרות החרדית בכלל, הכתיבה הנשית בולטת כיום גם בזירה זו של ספרות הזיכרונות.
מקור ראשון
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1761839
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-25/1/2006 00:17 |
|
| |
chouteng,
אמנם הרצאה דתית, אבל נראה לי טעית בפורום...
תוקן על ידי - החפרפרת007 - 25/01/2006 0:18:31
|
|
|
|
| נשלח ב-25/1/2006 00:35 |
|
| |
החפרפרת007:
הרצאה זו לא היתה מתאימה בבית כנסת או בישיבה (או בסמינר)?
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2006 15:48 |
|
| |
שאון עמים הביא את הכתבה הבאה בח"ח:
הכתבה
http://www.inn.co.il/newspaper.php?id=5359
חבריה נהייתי דוסית
מאת עפרה לקס
הסלבריטאים מהבוהמה התל- אביבית לא מאוד הופתעו כשאלונה איינשטיין, מאושיות חבורת "לול", הודיעה להם בתום ארבעה ימי סמינר שהחליטה לחזור בתושבה
שלח מאמר הדפס מאמר דף הבית
אם בנותיו של הזמר המפורסם תוארה כמיוחדת אצילית ומחפשת משמעות על ידי מכרים מכל גלגוליה, מהילדות בקיבוץ כבת למשפחת מייסדי "השומר" ועד לשנות הלימוד וההדרכה במדרשת "נתיב בינה" # "ענייני הוא לעשות את רצונך ה', אל תעזור אותי", היתה התפילה השגורה בפיה של אלונה, שלפני כחודש הלכה לעולמה
כולם דיברו על יופייה המדהים והמיוחד. יופי שלידו לא נשאר אדם אדיש. אבל כשמכריה אומרים 'יופי', הם לא מתכוונים רק למראה, אלא אל הנפש, אל התוך. הם מדברים על עדינות, אהבה גדולה לבני אדם וחיפוש בלתי פוסק אחר משמעות ועומק.
אלונה איינשטיין, שהחלה את מסע החיים לפני 69 שנים, עשתה כברת דרך ארוכה. מילדות קשה במשפחה ציונית מאוד וחילונית מאוד היא הגיעה להדרכת בנות חוזרות בתשובה. בדרך היא עברה במרכז הבוהמה הישראלית, כשהיא מהווה בו ציר מרכזי, חי ושמח מאוד.
עיניה היפות, שכל העת לא הפסיקו לשאול, קיבלו מענה רק בחיקה החמים של היהדות: עבודת ה', שלה הקדישה את 20 השנים האחרונות לחייה.
לבד בגיל 5
אלונה איינשטיין נולדה בכפר גלעדי של שנת 36'. היא היתה נכדתם של ישראל ומניה שוחט, ממקימי 'השומר', ובתם של מלכה וגדעון (גדע) שוחט.
בהיותה בת 5 לערך התגייסו שני הוריה לצבא הבריטי ולחמו בחוץ לארץ. מניה, סבתה, השתדלה לשמור על קשר עם הנכדה, אך גם היא היתה עסוקה בצרכי ציבור. במשך כארבע שנים לא ראתה אלונה איש מבני משפחתה רוב ימות השבוע. אפילו בשעות המשפחה המעטות של תקופת הלינה המשותפת לא היה לה לאן ללכת. אחת המשפחות בקיבוץ, שהיתה לה בת בקבוצתה של אלונה, אימצה אותה. "היא היתה יפהפייה אמיתית", מספר שי מלמוד, בן הקבוצה. "היא לא היתה תלמידה מצטיינת וגם לא מזיקה, אבל היא היתה מאוד מאוד מקובלת בחברה".
בתום מלחמת העולם שבו הוריה של אלונה לארץ, אך החליטו להמשיך את דרכם בנפרד. הם התגרשו, ואלונה עזבה בגיל 13 את הקיבוץ, מתוך כוונה להתגורר עם אמה בחיפה. בהתחלה התגוררה הנערה הצעירה בגפה, בפנסיון על הכרמל, ממתינה שאמה תתארגן. אחר-כך התגוררה עמה בדירה הסמוכה לשוק. "המעבר לעיר והפרידה של ההורים היו לה מאוד קשים", מספרת חברתה הטובה מימי התיכון, ריקה כהן. "היא הרגישה בודדה מאוד".
אלונה המשיכה לשמור על קשר רצוף עם אביה, שהפך לאחד ממייסדי חיל האוויר הישראלי, אולם כדרכם של הורים גרושים – הדבר התרחש בשלט רחוק. בהמשך הושאל אל"מ גדע שוחט לשירות החוץ הישראלי, ושירת בדרום אפריקה. מעט אחרי שובו, בסוף שנת 66', הוא שם קץ לחייו.
אלונה היתה אז בת 30, אך כמו בני משפחה אחרים, היא קיבלה זאת בהפתעה ובכאב. מדי שנה קיימה אלונה אזכרה לכבודו של אביה. בשנים הראשונות היו חבריה מעלים זיכרונות; אחר-כך, עם השינויים שהיא עצמה עברה, התווספה לכינוסים האלה גם הרצאה של רב.
חבריה של אלונה מן התיכון מספרים על ציירת מוכשרת, ספורטאית בחסד, בעיקר במקצועות האתלטיקה, ונערה יפהפייה שהיתה תמיד מוקפת חברות וחברים. "אלונה היתה הדבר הכי יפה שאפשר לדבר עליו, פשוט קסם", אומרת כהן. למרות היותה במרכז, היא לא היתה דברנית גדולה. "שקטה", "אצילה", אומרים חבריה. שתיקתה רק הוסיפה הוד ליופייה.
גם בתיכון הריאלי בחיפה לא התבלטה אלונה במיוחד בצד הלימודי. כשסוף סוף הרימה את היד באחד השיעורים, התרגש המורה מאוד ונתן לה את זכות הדיבור: "כן, אלונה, מה את רוצה לומר?" שאל המורה. אלונה התרוממה מכיסאה, כפי שהיו עושים אז, ואמרה: "המורה, השיעור לא משעמם אותך?" היתה בה ישירות פשוטה וגם הומור, אומרים חבריה.
אמה של אלונה נישאה לבובי קשטן, שנתן לה הרבה מקום וכבוד, ומנישואים אלו נולד אחיה למחצה אודי. בהמשך נפרדו השניים, ואלונה מצאה שוב נאלצה לחיות בבית אחר. היא התגוררה אצל ריקה כהן יחד עם הכלב שלה, רול. "היו לה הרבה התמודדויות, כאב ובדידות", מספרת כהן, "אבל היא לא כעסה ולא באה בטרוניות. היו בה הרבה אהבה והמון חיפוש אחר תשובות".
חיפוש רוחני
בתקופת התיכון החיפוש אחר הרוחניות הוביל את אלונה להיות חלק מן ה'שכטריסטים', קבוצת תלמידי הכיתה השביעית שנפגשה עם המורה לתנ"ך ד"ר יוסף שכטר ולמדה לעומק תנ"ך, פירושים של גדולי ישראל ופילוסופים יהודיים. הקבוצה ליבנה סוגיות הקשורות לחיים אידיאליים ועסקה במהות האישית והקבוצתית של האדם. "אלונה היתה מאוד חזקה בזה", מספרת כהן. "היו לה הרבה מחשבות בכיוון, כי היא לא רצתה לחיות חיים שטחיים".
ה'שכטריסטים' עברו הכשרות במקומות שונים, ובסופו של דבר הקימו את היישוב 'יודפת'. בשלב זה אלונה כבר לא היתה בתמונה. היא ידעה שלא תלך עם זה עד הסוף, ולכן התגייסה לצבא ועברה קורס קצינות ח"ן.
אחרי הצבא ניסתה אלונה ללמוד ב'בצלאל' ולפתח את הכישרון החבוי בה, אולם היא לא עמדה בבדידות של החיים בירושלים הרחוקה, מספרת כהן. היא נישאה לאברהם לשם, מהנדס יפה תואר, והשניים נסעו לארצות הברית. אלונה סבלה מאוד בנישואים האלה, ובשובם לארץ התגרשו השניים.
אף שפרסומה הרב מיוחס, במידה רבה של צדק, לקשריה עם אריק איינשטיין, היא היתה מפורסמת גם לפני שהם הכירו. העיתון 'לאישה', למשל, פרסם את תמונתה בעמוד השער שלו, כאשר שבה לארץ מארצות הברית. בת דודתה, רון מיבר, זוכרת את התמונה הזו היטב: "אי אפשר היה שלא לקלוט אותה".
חתונה בתיאטרון
"מספרים שבתום אחת ההופעות היא פשוט ניגשה לאריק איינשטיין מאחורי הקלעים, ואמרה לו שהיא רוצה להתחתן איתו", מספרת כהן. "אני לא יודעת אם זה נכון, אבל אני בהחלט יכולה להאמין".
בשנות ה-60' היה אריק איינשטיין זמר ושחקן ידוע. בשנה שבה הכיר את אלונה, 63', הוא שיחק ב'אירמה לה דוס' של 'הבימה'. השניים נישאו זה לזו במבואה של התיאטרון הלאומי, בהשתתפות מוזמנים רבים. החתונה הזאת היתה עבור אלונה תחילתה של תקופה חדשה, מפורסמת, פרועה וחסרת גבולות.
בני הזוג איינשטיין היו חברים טובים של אורי ואליה זוהר, והם היו התשתית למה שנהיה אחר-כך חבורת 'לול'. אלונה היתה מעורבת בקריירה המקצועית של בעלה. לפי ג'וזי כץ, אלונה היא זאת ש'שידכה' את שמוליק קראוס ואותה לאיינשטיין, להרכב המוכר כ'חלונות הגבוהים'. אלונה פתחה יחד עם בעלה, צבי שיסל ובעז דוידזון את חברת ההפקות 'הגר', והיא גם צילמה עטיפות לאלבומים של בעלה. בשנת 66' יצא תקליט הרוק הראשון של איינשטיין, שנחשב גם כתקליט הרוק הישראלי הראשון בכלל. שמו של התקליט היה 'פוזי', כינוי שנתנו לאלונה שני הוריה.
שנה אחר-כך צולם הסרט 'שבלול', והפרויקט 'לול' יצא לדרך. אלונה היתה שותפה גם באלה, וגם ב'מציצים', וב'עיניים גדולות': סרטי פולחן שכללו הומור מהזן הנמוך ביותר.
"היא היתה המלכה", מספרת יהודית סולה, מבנות חבורת 'לול'. "היינו עולים אל בני הזוג איינשטיין כל ערב לרגל, ואצלם היו מדברים על היצירות, המוסיקה והרעיונות לסרטים".
"היום, בראייה לאחור", מספרת סולה, "אנחנו יודעות שהבנות היו קישוט והבנים יצרו. הם גם היו אלה שהשתלטו על השיחה. אבל אלונה לא היתה מוותרת. אם הם היו עובדים על תסריט, היא היתה מבקשת שיקשיבו לה, וחוזרת על בקשתה עד שהיתה מכניעה את האריות האלה. בניגוד לאחרות, היא ידעה לעשות את זה".
סולה מוסיפה כי בעוד הבנים הלכו תמיד על הצד הבוטה, אלונה נתנה רעיונות מהצד הנשי והעדין יותר. לפעמים קיבלו את רעיונותיה, ובפעמים אחרות לא, אבל גם הגברים קלטו שהיא מבינה באמנות.
"היא ידעה להתפרע, לצחוק הרבה ולעשות שמח", מספרת ליהי חנוך, גרושתו של שלום חנוך ואחת מן החבר'ה, "אבל היתה בה גם עדינות. אני הכרתי אותה בתור ילדה בת 18 שהגיעה לחבורה. היא היתה אז בת 30, והאהבה שלי אליה היתה גדולה. הערצתי אותה. היופי שלה היה כל-כך מושלם שהיא היתה המודל שלי. עוד בשנת 81' כתבתי מחזה שבו לגיבורה קוראים אלונה, וכך גם בספרי האחרון. לספר הזה נכנסו גם סיפורים שלי ושלה, אפילו לא במודע".
אריק ואלונה היו נשואים זה לזו פעמיים. תקופת הנישואים הראשונה ארכה ארבע שנים, ובמהלכה נולדה בתם הבכורה שירי. בתום התקופה הם התגרשו. "כולם חיו חיים פרועים ולקחו את הדברים 'כאילו' בקלות, אבל מטבע הדברים היו פגיעות הדדיות. לא תמיד הודו בזה בפה מלא, אבל זה כנראה היה הרקע", אומרת סולה.
פרידתם של אריק ואלונה ארכה כשנה, ובסופה הם נישאו בשנית. בתקופת הנישואים הזו נולדה יסמין, שאחד התקליטים של איינשטיין נושא את שמה. גם הנישואים האלה לא ארכו זמן רב, ובשנת 72' התגרשו השניים. הפעם זה היה סופי. בתקופת הנישואים וגם אחר-כך עסקה אלונה בצילום.
בעקבות משפחת זוהר
חנוך וסולה חושבות שאילו הדברים היו מתגלגלים אחרת, אלונה היתה יכולה להחזיק בקריירת צילום מפוארת. זה היה קורה, לדעתן, אם היא היתה ממשיכה בחייה החילוניים, ו"אם היא היתה יותר פושרית". "העבודות שלה היו ייחודיות. בתקופה ההיא לא ראו תמונות כאלה. היא צילמה את מי שהיא אוהבת, ובתמונות הרגישו אותה, את העדינות שלה ואת אהבתה לבני אדם", מסבירה סולה, וחנוך מוסיפה: "האגו שלה לא היה מספיק מפותח. בינה ובין אריק, היא ויתרה".
לקראת סוף שנות ה-70 חזרו אורי זוהר ואשתו, אליה, בתשובה. מכל חבורת 'לול', כך נדמה, הם היו החברים הקרובים ביותר לאלונה איינשטיין, וכשהם הזמינו אותה לסמינר של 'ערכים', היא החליטה שהיא נענית, והולכת 'להחזיר אותם בחזרה'.
הסמינר של הרב צבי ענבל בכפר חסידים ארך שבוע, אבל אלונה חזרה כבר כעבור ארבעה ימים. "היא אפילו לא נשארה עד הסוף", משחזרת חנוך. "מה שהיא שמעה הספיק לה. זה היה כמו הארה, זה היה חזק ממנה, והיא לא היתה יכולה להתווכח עם זה. העיניים שלה נצצו כמו מישהו שמספר על התאהבות או על לידה. היא באה מהסמינר ואמרה: 'אני דוסית, חבר'ה. אתם תבואו בעקבותי'".
מכריה האחרים של אלונה לא התפלאו כששמעו שהיא חזרה בתשובה. מאז ומעולם, כך הם אומרים, היה בה את החיפוש. "היא תמיד היתה מוקפת מעריצים", אומרת כהן. "אני חושבת שכל מי שקרא לבתו אלונה זה היה בגלל שהוא פספס אותה, אבל ההערצה הזאת לא נתנה לה את התשובה שחיפשה. החזרה בתשובה היתה הדבר הנכון בשבילה". חנוך מוסיפה: "היא היתה עם עיניים פראיות, פתוחות לרווחה, כאלה שמחפשות מענה, והיא קיבלה תשובה טוטאלית".
החבר'ה לא ניסו לשכנע את אלונה לחזור בה, אבל הם ידעו שהדרך שבה בחרה פירושה ניתוק מה'ביחד' היומיומי. היתה החלטה הדדית שלא מנתקים את הקשר, אבל זה לא היה פשוט. בתקופה הראשונה היתה אלונה יורדת מדי שבוע לתל אביב, לבקר את איינשטיין ואת זוגתו, סימה אליהו. גם הוא עלה לירושלים לבקר, ושמר על קשר עם הבנות. אלונה, מספרים החברים ובני המשפחה, ניסתה לא פעם לשכנע אותם שיחזרו בתשובה.
"זה היה קצת נודניקי", מספרת בימר, "כי אנחנו משפחה מאוד חילונית. אבל אחרי שהתחלנו לצחוק על זה, גם היא צחקה, והיה לנו שוב נחמד". לדעתה של חנוך, אלונה פשוט הביעה דאגה: "היא כל הזמן שאלה מה יהיה עלי, ורצתה שאלך בעקבותיה".
במשך השנים הפך הקשר עם חבורת 'לול' לכזה של שמחות הדדיות, ולהבדיל – ניחומים. השמחה בכל מפגש כזה היתה גדולה מאוד, ולא היתה קשורה לתדירות המפגשים.
שידוך בתוך החבורה
אלונה התגוררה בחדר שכור בשכונת מטרסדורף בירושלים, בסמוך לאורי ואליה זוהר. בתחילת הדרך התגוררה איתה בתה הצעירה יסמין, שהיתה בגיל בית ספר. שירי היתה אז בצבא. במשך השנים נישאו שתי הבנות לשניים מבניהם של אורי ואליה זוהר. לאחת מהן יש שלושה-עשר ילדים, ולשנייה ארבעה. אלונה שמרה איתן על קשר הדוק.
אלונה למדה תקופה קצרה ב'נווה ירושלים' ואחר-כך, במשך שנים ארוכות, במדרשת 'נתיב בינה' – מדרשה לבוגרות צבא ולאקדמאיות חוזרות בתשובה. במקביל עבדה כמזכירה באחת הישיבות.
הרב שמואל דוד מרזל, ראש 'נתיב בינה', מספר: "היא הגיעה אלינו לפני 22 שנה, ואמרה: 'אני רוצה ללמוד'. היא לא פספסה אף שיעור, והיתה כאן עד שבועיים לפני מותה. הלימודים אצלנו הם מאוד מעשיים, ועוסקים בהלכה, ברמב"ם ובנביא. בזכות התמדתה היא היתה ידענית גדולה. היו בה חריפות ופיקחות, היא לא היתה טאטאלע".
הרב מרזל משרטט דמות של אישה אצילית, שלא התכחשה לעבר שלה אלא נבנתה ממנו. היא אמנם לא אהבה להעביר שיחות פומביות על חזרתה בתשובה, ולא אהבה 'להחזיר' בתשובה. אך כשהתבקשה לעשות כן היה לה קשה להתחמק, משום שהרגישה שיש בכך משום השתמטות מדבר חשוב.
"כשפגשתי אותה, לפני 20 שנה, אמרתי לעצמי: 'וואו, אם אישה כזו מפורסמת הגיעה לכאן, כנראה שיש לה פוטנציאל גדול'", אומרת יונה שוויצר, אם הבית ב'נתיב בינה'. במשך השנים הבאות ראתה שוויצר את הפוטנציאל הזה מתממש.
"היא היתה באה ראשונה לכיתה ודואגת שהכל מסודר. היא היתה מכינה שתייה לרבנים, והיתה לה הרבה הכנעה וענווה. היא לא התכחשה לעבר שלה. היא מעולם לא דיברה סרה בחילונים, אבל כאבה את השנים שבהן היתה בלי תורה. נראה לי שמבחינת תורה, היא הגיעה למקסימום שאדם יכול לבקש. היא ידעה המון, ומבחינת היהדות היא מיצתה את עצמה".
גילה יוצא הדופן של אלונה לא הפריעה לה ללמוד עם הבנות הצעירות. היא קיבלה על עצמה את התפקיד של קבלת הבנות החדשות וליוויין, ועשתה זאת במסירות יוצאת דופן.
אסנת ארנפלד הגיעה למדרשה לפני כ-4 שנים, ואלונה קיבלה אותה, כמו שקיבלה את כולן, בסבר פנים יפות ובגישה אמהית, מתוך רצון להקל את המעבר ולתת עצה טובה. ארנפלד מתקשה לדבר: "כל מילה שאומר עליה תקטין את דמותה, לכן אני מגמגמת ככה", היא מסבירה, ובכל זאת מנסה לתת מושג על אלונה שלה ושל בנות המדרשה: "היא ידעה היכן כל בת נמצאת, היא לקחה ללב כל בעיה של כל בת. היא עשתה איתנו עשרות עשרות שיחות נפש. בכל פעם שלבת היה קשה והיא פרצה בבכי, היא ידעה לעודד, לתת מענה". העובדה שאלונה באה מהעולם החילוני פתחה מסילות ללבן של הבנות, וגם אפשרה לה להבין אותן טוב יותר.
"כל בת יכולה לספר לך על צומת מכריע בחיים שבו אלונה עזרה לה. אם זו השאלה אם להמשיך לצאת עם השידוך הזה, אם לדבר עם אמא על נושא כזה או אחר, או אם לעבור דירה. היא תמיד ידעה לדבר עם הבת ולכוון אותה לבחור בטוב. תמיד עם המון אמונה והמון אהבה. היו לה עיניים מלאות אהבה, מבינות, רכות כאלה".
ארנפלד מספרת על המשפט השגור בפיה של אלונה, המשפט שאמרה לבנות לומר כאשר הן נקלעו למשבר: "היא תמיד אמרה לבקש מהקדוש-ברוך-הוא שלא יעזוב אותנו: 'ענייני לעשות את רצונך, ה', אל תעזוב אותי'. היא אמרה את זה המון, 'ענייני לעשות את רצונך'. וחוץ מזה, כל רגע, כל שנייה, היא ציפתה לגאולה. תמיד השיחות איתה הסתיימו ב'שנזכה לגאולה שלמה'".
אבידה גדולה
לפני כמה חודשים חלתה אלונה בסרטן הריאות. במשך חצי שנה היא נעה בין בדיקה אחת לאחרת, והרופאים לא הצליחו לגלות מה השתבש. בסוף הם החליטו שהמחלה היא פסיכולוגית, ונתנו לה כדור נגד דיכאון, כך סיפרו בנותיה למנחמים. מאוחר יותר חזרו בהם הרופאים וזיהו שמדובר בעצם בסרטן.
דבר מחלתה לא היה ידוע לכולם. "בשיחה האחרונה של בעלי איתה, הוא זיהה שקולה שבור", מספרת רינה ברוקמן, חברה קרובה, "אבל היא לא אמרה דבר. קבענו איתה שנבקר אותה אחרי חנוכה, והגענו לשבעה".
בנותיה של אלונה טיפלו בה בבית. "הן עשו לה בית חולים בבית וטיפלו בה במסירות רבה", אומרת מיבר. "כששאלנו אותן מאיפה היה להן כוח, הן אמרו שהיא נתנה להן את הכוח, והתנהגה בגבורה רבה מאוד". גם הרב מרזל מספר שהיא אמרה כל הזמן שהיא בסדר, ושלא צריך לדאוג לה. כשהיא היתה יוצאת מטיפול בבית חולים, היא מיד חזרה ללמוד, כשבפיה האמרה הקבועה: "הכל טוב".
בו' בטבת, לפני ארבעה שבועות, הלכה אלונה איינשטיין לעולמה. "שאלתי את הבנות: 'למה לא אמרתן לי, למה לא נתתן להיפרד?'" מספרת ליהי חנוך. הבנות השיבו שאמן אמרה להן כל הזמן שהמצב הזה הוא זמני בלבד, ושהיא תירפא. "הן האמינו", אומרת חנוך בצער. "זו אבדה גדולה, גדולה גדולה", אומרות בנות המדרשה, ומתקשות לעכל את העובדה שדמותה כבר לא עמן.
ריקה כהן, חברת הילדות שלה חותמת: "היא היתה אחרת מכולם פה, ואני בטוחה שהיא זוכה לגן עדן. מאוד מגיע לה".
[email protected]
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/2/2006 07:54 |
|
| |
 מצורף קובץ הודעת צ'וטנג
העתק מכתבה של ה BBC
http://news.bbc.co.uk/2/hi/science/nature/4666736.stm
And then there was the male anglerfish (Photocorynus spiniceps) discovered in the Philippines. Snout to tail it was just 6.2mm.
The fish was reported in the journal of Ichthyological Research last September.
It spends its life fused to its much larger female counterpart, which in some species are up to half a million times greater in weight.
While the female takes care of swimming and eating, the male fish, with its enormous (relatively speaking) testes, is charged with the task of aiding reproduction.
In scientific terms, the male P. spiniceps is labelled a sexual parasite.
ומענין לענין באותו ענין כתבה דומה אם כי קצת חסרת טעם (ראו הוזהרתם).
http://www.m90.org/index.php?id=10948
והנה התמונה של הדג. הזכר הוא הבליטה בגב הנקבה.
תוקן על ידי - עצכח - 01/02/2006 13:42:18
|
|
|
|
| נשלח ב-1/2/2006 13:29 |
|
| |
לא יוגע אם חסרת טעם, סגרתי את החלון מיד בגלל הקוצים שהקיפו את הצמח שאיני יודע אם הוא שושנה או חוח אחר.
בקיצור פריצעס
|
|
|
|
|
