אשכול הקישורים לכתבות

סדרת ספרים על גדולי היהדות בעריכת פרופ' רביצקי:

http://www.nrg.co.il/online/11/ART1/044/917.html

ר' זאב יעבץ  על ט"ו בשבט.

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=680527&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0

רב תחומי - שילוב מנצח
הרב פרופסור דניאל הרשקוביץ תלמיד חכם שהוא גם מתמטיקאי.
http://www.makorrishon.co.il/show.asp?id=10571

התורה מעל לחוק:

http://www.nfc.co.il/archive/003-D-14225-00.html?tag=19-28-49

אינשבראינש:


מאמר ספרותי זה ענינו להדגיש את העיקר והטפל, את הדרך ואת המטרה שבמחשבת היהדות, על ידי נטרול אלמנטים יסודיים שכאילו יתרחשו בעתיד. המאמר שזור רעיונות וזוויות ראיה מלוקטים מהוגי הדעות התורניים לדורותיהם.

לב העמק:




השבוע מצאתי בירחון יבנה מאמר ביקרות על ההרס שגורמת הקנאות החרדית של אגודת ישראל

המאמר נכתב ע"י רב לפני אחד הכינוסים של "הכנסיה הגדולה" באירופה לפני השואה.

אפשר לראות במאמר את התקנון של קהילת "עצור כאן חושבים" וכן אפשר לראות בכותב המאמר את המייסד של הפורום..

נחפשה דרכינו!*:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />*:namespace prefix = o />

תצלומים נדירים של בתי כנסת בארץ ישראל בשנות ה-40. מקסים:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3220075,00.html

דיאלוג גלואה - על אפשרות כינונה של שפת מתמטיקה לא אוקלידית

(לא קראתי עוד, אבל על פניו זה נראה מעניין)

http://www.makom.org.il/ganadam/article/40/

בזכות המבוכה:

http://www.hazofe.co.il/web/katava6.asp?Modul=24&id=42520&Word=&gilayon=2659&mador=

וראו גם בספרו החדש והמומלץ של סם האריס "מהומת אלוהים" - דת , טרור ועתיד התבונה .

גלגולו של סיפור:

http://www.shturem.net/index.php?section=artdays&id=352

DavidHume:

זהו סיפורו של קאפקא. אם מישהו רוצה לתרגם יבוא עליו ברכה:
An Imperial Message


The Emperor—so they say—has sent a message, directly from his death bed, to you alone, his pathetic subject, a tiny shadow which has taken refuge at the furthest distance from the imperial sun. He ordered the herald to kneel down beside his bed and whispered the message in his ear. He thought it was so important that he had the herald speak it back to him. He confirmed the accuracy of verbal message by nodding his head. And in front of the entire crowd of those witnessing his death—all the obstructing walls have been broken down, and all the great ones of his empire are standing in a circle on the broad and high soaring flights of stairs—in front of all of them he dispatched his herald. The messenger started off at once, a powerful, tireless man. Sticking one arm out and then another, he makes his way through the crowd. If he runs into resistence, he points to his breast where there is a sign of the sun. So he moves forwards easily, unlike anyone else. But the crowd is so huge; its dwelling places are infinite. If there were an open field, how he would fly along, and soon you would hear the marvellous pounding of his fist on your door. But instead of that, how futile are all his efforts. He is still forcing his way through the private rooms of the innermost palace. Never will he win his way through. And if he did manage that, nothing would have been achieved. He would have to fight his way down the steps, and, if he managed to do that, nothing would have been achieved. He would have to stride through the courtyards, and after the courtyards through the second palace encircling the first, and, then again, through stairs and courtyards, and then, once again, a palace, and so on for thousands of years. And if he finally burst through the outermost door—but that can never, never happen—the royal capital city, the centre of the world, is still there in front of him, piled high and full of sediment. No one pushes his way through here, certainly not someone with a message from a dead man. But you sit at your window and dream of that message when evening comes.

לב_העמק:

בהמשך לכמה התכתבויות ושיחות עם משתתפים בפורום על נושא "חקר הרגשות"
שמתי לב שבמשך השיחה בדרך כלל משתמשים כטענה נגדית באמירה שמחקר שכזה הוא אינו מעמיק ואין לראות ברגשות מרכז הכובד אצל האדם הנעלה
את עיקר האדם החושב הם רואים בשכלו בלבד ואל הרגשות יש להתייחס כאלו הם פשוטים ופחות מתוחכמים מהעולם השכלי

באוניברסיטת חיפה ישנו מרכז לחקר הרגשות שמנוהל ע"י רקטור האוניברסיטה ומתקבלים אליו תמלידים ללימודי תואר שלישי בדר"כ לאחר לימודי פילוסופיה ופסיכולוגיה

לדעתי שווה להתעניין על המקום, ולכן הבאתי לכם העתק מראיון עיתונאי (וככזה יש להתייחס אליו) שנעשה עם פרופ' אהרון בן זאב...

"אומלל מי שאין לו רגשות"
פרופ' אהרון בן- זאב מאמין שאם נכיר את הרגשות שלנו, נוכל לשלוט בהם ובכך להפוך לאנשים מאושרים יותר
עדי כץ
13/02/01
הדבר האחרון שאנחנו רוצים כשאנחנו מאוהבים, זה לדעת מהם אפיוניו של הרגש הזה, מה הסיבות לו ומה אורך החיים שלו. תנו לנו רק לרחף על הענן הוורוד ואל תבלבלו את המוח עם מחקרים אקדמיים. פרופ' אהרון בןזאב, חוקר רגשות מאוניברסיטת חיפה, חושב אחרת. הכרת הרגשות יכולה, לדבריו, לעזור לנו לשלוט בהם מבלי לבטלם, לכוון אותם לעוצמה הרצויה לנו ובכלל, להפוך אותנו לאנשים מאושרים יותר. בספרו "בסוד הרגשות", היוצא בימים אלה בהוצאת זמורהביתן, מציע בןזאב ניתוח פילוסופיפסיכולוגי של הרגשות האנושיים, החל מאהבה ותשוקה מינית, דרך רחמים, קנאה ושמחה לאיד ועד כעס, עצב, מבוכה ואשמה. בןזאב, פרופסור לפילוסופיה ורקטור אוניברסיטת חיפה, ממייסדי המרכז הבין תחומי לחקר הרגשות באוניברסיטה, נחשב לאחד המומחים המובילים בעולם בתחום. "בסוד הרגשות" הוא ספרו השני בנושא. בספר שקדם לו, "ישר מהלב" (גם הוא בהוצאת זמורהביתן), הציג מסגרת מושגית להבנת הרגשות, בספר הנוכחי הוא עוסק בכל רגש באופן ספציפי. שני הספרים, שנכתבו במקביל, הם פרי עבודה מאומצת של עשר שנים, והם מבוססים על מחקרים פסיכולוגיים, ניתוחים פילוסופיים,
שיחות וראיונות עם אנשים ונבירה בספרות ובעיתונות, בעיקר עיתוני הנשים שבןזאב צורך בקביעות ("יש שם עיסוק מאוד אינטנסיבי ברגשות"). הם עוסקים ברגשות מהצד האקדמי, אבל מיועדים גם לקהל הרחב ומוגשים בסגנון קריא ומלא הומור. "ניסיתי לכוון את הספרים למי שחוקר את הרגשות", אומר בןזאב, "אבל גם למי שפשוט רוצה להכיר את עצמו. אני חושב שכולנו מתעניינים ברגשות, אבל יודעים עליהם מעט מאוד. יש לנו אמנם אינטואיציות לגביהם ובמובן הזה כל אחד הוא באיזשהו מובן מומחה לרגשות, אבל לראות את התמונה הכללית, את החוקיות ואת האפיונים זה קשה מאוד". מה זה בעצם חקר הרגשות? "רגש זה מצב מסוים שכולנו יודעים להצביע עליו, אבל קשה מאוד להסביר אותו. זו התנסות שחובקת הרבה מישורים: פסיכולוגי, פילוסופי, פיזיולוגי, סוציולוגי, ואפשר לחקור אותו במישורים השונים. חוקר המוח יכול לחקור את התהליכים שמתרחשים במוח, אבל הוא לא יידע להסביר למה התאהבת באדם מסוים או מתי ההתאהבות הזאת תפסיק. אריסטו אמר שכעס הוא רתיחת כלי הדם החמים סביב הלב, הפסיכולוג יגיד שכעס הוא רצון לנקמה על עוול". ומהו ההסבר הנכון? "כולם נכונים.
ההסבר הפיזיולוגי וההסבר הפסיכולוגיפילוסופי לא מבטלים זה את זה אלא משלימים. בעת כעס יש גם פעילות מוחית וגם רצון לנקמה, ואין שום סתירה ביניהם. אני מתמקד במישור הפסיכולוגי והפילוסופי, שהוא הרלוונטי לחיי היומיום. מה שעוזר לנו להבין מה מתחולל אצלנו, זו לא הידיעה על פעילות הניורונים במוח, אלא הידיעה שסערת רגשות מופיעה עקב תפישה של שינוי משמעותי במצבנו. בהקשר של התשוקה, לדוגמה, אלמנט השינוי הוא מהותי. אנחנו נמשכים יותר לאדם שזה עתה הכרנו מאשר לבן הזוג הקבוע. יש פה שאלה אמיתית של אפשרות הקיום של אהבה רומנטית לאורך זמן". מקריאת הספר נראה שאתה ספקן לגבי זה. "אני דווקא כן חושב שאהבה רומנטית אפשרית לאורך זמן, אבל היא שונה מסערת הרגשות הרגעית, שבה משמעותי אלמנט השינוי ויש לזה הסבר אבולוציוני. על מה שמכירים חבל לבזבז משאבים, עדיף למקד אותם בשונה ובלא מוכר. המשיכה המינית בין בני זוג נחלשת עם הזמן ויש על זה הרבה מחקרים. שנה לאחר הנישואים תדירות יחסי המין יורדת לחצי ממה שהיתה בתחילתם וכפי שאנחנו יודעים, זה ממשיך לרדת גם בשנים שאחר כך". זה לא נשמע מעודד. "בהחלט לא, אבל אהבה
רומנטית היא לא רק משיכה מינית. יש בה גם הערכה חיובית של תכונות האדם האהוב. לא מתאהבים רק באדם שנמשכים אליו מינית אלא באדם שמעריכים אותו חיובית, וככל שמכירים מישהו טוב יותר, נעשים קרובים אליו יותר. קרבה והיכרות גורמות להתחזקות הרגשות. זה נכון גם לגבי יחסי ידידות. ככל שמכירים מישהו יש כלפיו רגש חיובי יותר ומחויבות גדולה יותר. ההיכרות גורמת לרגש של אהדה. במחקר מסוים שמו לקבוצת ילדים בני שנתיים אוכל על השולחן ולקבוצה אחרת לא שמו אוכל. אחרי זמן מה נתנו לשתי הקבוצות לאכול את האוכל הזה, וראו שהילדים שנחשפו אליו מקודם אהבו אותו יותר". העיסוק האקדמי ברגשות לא יכול לפגוע בספונטניות שלהם? "אני לא חושב. הרגשות, גם כשמכירים אותם, נשארים ספונטניםי. גם אצלי, כחוקר רגשות, הם עדיין כאלה. אולי אחרי שהם מתעוררים קל לי יותר לכוון אותם, ואם הם מאוד קיצוניים אני יודע איך למתן אותם. הכרת הרגשות נותנת אפשרות לחזק את הרגשות החיוביים ולהתמודד טוב יותר עם הרגשות השליליים. אם אני יודע למה אני אוהב, האהבה שלי תתחזק. אם אני יודע למה אני מקנא או שונא, הרגשות האלה ייחלשו. "לכוון את הרגשות זה
לא אומר לבטל אותם. לרגשות יש תפקיד חשוב בחיים. אומלל מי שאין לו רגשות או שמנסה להדחיק אותם ולפעול רק לפי השכל, אבל הם לא יכולים להיות הכוח המניע היחיד. חיים מאושרים מצריכים שילוב של השכל ושל הרגש, מה שמכנים היום 'אינטליגנציה רגשית'. אני חושב שהידע הזה יכול לעזור לנו להיות מאושרים. אני מתנגד למסורת העתיקה שטוענת שהידע מנוגד לאושר, שגורשנו מגן העדן כי רצינו לדעת. אני חושב שהידיעה, גם בתחום הרגשות, מחזקת את האושר". אתה כותב בספר שהיכולת להיות מאושר לא תלויה בנסיבות והמקור שלה גנטי. "יש היבט גנטי ברור ביכולת להיות מאושר, ולכן קשה מאוד להפוך אדם שהוא פסימי מיסודו לאופטימי, אבל בשוליים אפשר לשנות. אני חושב שאפשר לנווט את החיים כך שיהיו מאושרים יותר, ואני מציג בספר את הדרכים לעשות את זה". איך למשל? "לשמוח בחלקנו ולא לבסס את האושר על השוואות עם הזולת. תמיד יהיה מישהו חכם, מוצלח ועשיר יותר בסביבה ולכן חשוב ליהנות ממה שיש לנו. לשים דגש על ההווה ולא על העתיד, ליהנות מהפעולות שלנו ולא מהתוצאות שאמורות לנבוע מהן. אם יהיו יותר ויותר אנשים שנהנים ממה שהם עושים, נהפוך לחבר
ה יותר מאושרת". "בסוד הרגשות" מכיל, מלבד הניתוחים האקדמיים, גם דוגמאות משעשעות מחיי היומיום ומחייו של בןזאב עצמו. בפרק על רגש הבוז, למשל, מתאר בןזאב כיצד עצר אותו שוטר בשדה התעופה בנפולי וחיטט במזוודתו כדי לוודא שאינו מבריח סמים. כשהבין שהאיש שלפניו הוא פילוסוף, פרץ השוטר בצחוק והורה לו בתנועת זלזול לסגור את מזוודתו. "השוטר חשב, כנראה, שפילוסופים הם כל כך לא מעשיים", כותב בןזאב, "עד שאינם מסוגלים לבצע אפילו הברחת סמים פשוטה. מיותר לציין שנעלבתי עד עומק נשמתי". בראש כל פרק מופיעים ציטוטים רלוונטיים השייכים למדינאים, להוגי דעות וגם לכדורגלנים, לשחקני קולנוע, לדוגמניות ולשני בניו של בןזאב, דין בן ה14 ואדם בן העשר. בין האמירות, זו של עפרה מאירסון, שהסבירה את הקשר בינה ובין בן זוגה רפאל איתן ב"יכול להיות שנמשכתי לרפול בגלל המיניות שלו. עמדה איזו תחושה של משיכה מינית מיידית, משיכה מינית חייתית אפשר לומר"; של הסקסולוגית ג'ודי כהן מקריתחיים שטענה בראיון, "אני בדעה שלכל אשה שיש לה מיקסר ולא מערבבת את העוגה ביד, מגיע ויברטור"; של מוניקה לווינסקי שגילתה את סוד הדיאטה שלה
ב"למדתי שלא לשים בפי דברים שהם רעים בעבורי". כאיש אקדמיה, מפתיעה הבקיאות שלך בעולמם הרוחני של כדורגלנים ודוגמניות. "אני אמנם באקדמיה אבל אני לא מסתגר. אנשים מעניינים אותי. גם כשאני נוסע לחו"ל אני מעדיף לפגוש אנשים ולא להתפעל מהנוף, ואני מעדיף שירים ישנים על פני מוזיקה קלאסית. בשירים הישנים, למרות שיש בהם המון קיטש, יש אמיתות שמרגשות אותי". אבל כדורגל? "אני אוהב ללכת עם הילדים שלי למשחקי כדורגל. הרגשות שם חזקים מאוד ואני לומד מזה הרבה. לאחרונה, לאחר שהפכתי לרקטור האוניברסיטה, יש לי לצערי פחות זמן לזה". מי שעזרה לו בהבנת הביטוי היומיומי של הרגשות היתה אשתו רותי, יועצת חינוכית. "היא עוסקת ברגשות בתחום המעשי. יש לנו הרבה שיחות על הנושא והיא נותנת לי הרבה דוגמאות ממקרים שנתקלה בהם. היא תופשת בני אדם באינטואיציה מופלאה". תחום העיסוק שלו מביא את בןזאב לשמוע וידויים רבים, שלא היו מגיעים לאוזניו לולא היה חוקר רגשות. "אנשים מספרים לי כל הזמן סיפורים על רגשות, ואני מקשיב ברצון. זה מעניין אותי. מה יותר מעניין מרגשות. הם קיימים בכדורגל, בחדשות, בשירים, אני יכול
גם להיות חוקר וגם לחיות בתוך עמי. לכאורה חקר הרגשות הוא קל כי אפשר לדבר עליהם עם כל אחד, אבל מבחינת המחקר המדעי זה מאוד מסובך. צריך לעשות הכללות וקשה להכליל כשמדובר בדבר שקשור לאישיות, להקשר הספציפי". ובכל זאת, זה ניתן לחקירה. "כן, מכיוון שהחוקיות קיימת. כשאני אומר, למשל, שככל שאירוע הוא ממשי יותר הוא מרגש יותר, זה משותף לכל האנשים ולכל התרבויות. סרט שמבוסס על סיפור אמיתי מרגש אותנו יותר מסרט עם תסריט בדוי. נכון שיש הבדלים בתפישת הממשות בין אנשים שונים. יש לי חבר שבטוח שעומדת לפרוץ מלחמה גרעינית. זה איום מאוד ממשי לגביו ולכן הוא פוחד ממנו יותר ממני. אני חושב שתאונות דרכים או מחלות הן דבר הרבה יותר ממשי. "גם רגש הקנאה לבן הזוג שונה מתרבות לתרבות. בתרבויות מסוימות גבר שיראה את אשתו מדברת עם גבר זר, יקנא הרבה יותר מאשר גבר ששייך לתרבות אחרת, כי הוא רואה בזה איום על כבודו. אז יש חוקים כלליים, אבל יש אפשרות לביטוי ההבדלים האישיים והתרבותיים". ניתן לערוך מחקרים אמפיריים בתחום הרגשות? "זה מאוד קשה כי התופעה מורכבת וקשה להגיע לממצאים חד משמעיים. מספר המחקרים בתחו
ם הוא קטן יחסית. קולגה שלי, פסיכולוג אמריקאי, ערך למשל מחקר על שמחה לאיד. הוא הציג לנבדקים קלטת שתיארה את קורותיו של בחור מבריק שסיים בהצלחה את הרווארד, אבל למרות כשרונו נשאר מובטל. החוקר ניסה לראות אם הנבדקים חשים שמחה לאידו של אותו בחור והתברר לו שהשמחה לאיד קטנה. אני טוען שקשה לבסס מחקר אמפירי על רגשות בלי שהוא יהיה קשור לחיי היומיום". וקשה גם לחלץ הודאה בדבר שמחה לאיד. "זה נכון. אנשים חשים מאוד אשמים כשהם מרגישים את הרגש הזה, למרות שאני טוען שהוא לא רגש כל כך גרוע". למה? "אחת הבעיות עם השמחה לאיד היא שמשווים אותה לסדיזם, כלומר להנאה מסבלו של הזולת. לדעתי ההשוואה פשטנית. בשמחה לאיד יש אמנם הנאה מנזק שנגרם לזולת, אבל יש לה עוד שלושה אפיונים חשובים: שהנזק שנגרם לזולת הוא מועט, שחשים שמגיע לאותו אדם שייגרם לו הנזק הזה ושלא אני גרמתי לנזק. מבחינה מוסרית זה לא כל כך נורא". יש רגש שקשה יותר לחקור אותו? "פחות נעים לחקור את רגש הגועל. כשאני מרצה על זה, די קשה לאנשים לשמוע ולדבר על זה. מבחינת המורכבות רגש האהבה הוא אולי הקשה ביותר לבדיקה וקשה לאנשים לדבר ע
ליו, וכך גם לגבי הקנאה והאושר. יש בהם היבטים שקשה לתפוש בנוסחה אחת, ולכן הפרקים בספר שעוסקים בשלושת הרגשות האלה הם הארוכים ביותר". אחד הנושאים שבו עסק לאחרונה המרכז לחקר הרגשות באוניברסיטת חיפה, שהוקם לפני כשנתיים על ידי בןזאב ופרופ' משה זיידנר מהחוג לפסיכולוגיה, היה רגשות באינטרנט. "האינטרנט מאוד מעורר רגשות", אומר בןזאב. "אתה לא בא במגע ישיר עם האנשים שאתה מתכתב איתם ולכן הדמיון עובד, ודמיון הוא דבר משמעותי מאוד ברגשות. בעתיד אני חושב שהדמיון יתפוס יותר ויותר מקום בשדה הרגשות. זאת תהיה הדרך היחידה לחוש משהו, בעולם שבו יהיו פחות ופחות אינטרקציות בין אנשים

האזרח_ק:

"לא הבישן למד ולא הקופדן מלמד"

מאת אביגדור שנאן

מסכת אבות לדורותיה מהדורה מדעית, מבואות, נספחים

שמעון שרביט. הוצאת מוסד ביאליק והאוניברסיטה העברית בירושלים, 307 עמ', 96 שקלים

"מסכת אבות", הידועה גם בשם "פרקי אבות", יחידה במינה היא בין מסכתות המשנה. אין בה דברי הלכה כלל, וכולה מאמרי מוסר ודרך ארץ הנמסרים בפי עשרות חכמים, שחיו בתקופה החשמונאית ובתקופת המשנה, עד לראשית המאה השלישית לספירה. דומה שאין לך אדם בישראל שלא נחשף במהלך חייו למאמריה השונים של מסכת זו, ודי אם נזכיר את "אם אין אני לי מי לי", "היום קצר והמלאכה מרובה","על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה (עבודת האלוהים, לא עמל הכפיים!) ועל גמילות חסדים", "אמור מעט ועשה הרבה", ולא הזכרנו כאן אלא מעט מהרבה. גם "הפנקס פתוח והיד כותבת" (כך צריך להיות; ולא "רושמת", כפי שאומרים רבים) או "איזהו חכם? הרואה את הנולד" הם ממאמריה הידועים של מסכת זו.

מאמריה הקצרים והמבריקים של המסכת וחוכמת החיים העצומה המשוקעת בה חיבבו אותה על עם ישראל, ועם הזמן נתקבל לקרוא אותה במנהגי קהילות שונים במשך השבתות שבין פסח לשבועות, או במהלך שבתות הקיץ כולן. חביבות זו היתה לה למסכת לרועץ; היא שוקעה גם בסידורי תפילה אין-ספור, זכתה לפירושים רבים והודפסה חזור והדפס, ובשל כך הלך נוסחה והשתבש, ביאורים והסברים חדרו לתוכה מן השוליים, ו"מתקנים" ומבארים שלחו ידם, מי מעט מי הרבה, בלשונותיה. מבאריה הרבים, מאות במספר, מתחו את ענייניה לכיוונים החדשים שעניינו אותם, זה לתורת הסוד וזה לתורת המוסר, זה לעולם הפילוסופיה השכלתנית וזה לעולם החסידות, וכך העצימו את רושמה של המסכת על ספרות ישראל מכאן, אך גם הביאו למבוכה ולמהומה בנוסחה המקורי מכאן.

במיוחד הושפעה המסכת מן השינויים שחלו בשפה העברית, כאשר ביטויים חדשים החליפו, במודע או בשוגג, את נוסחאותיה המקוריות. כותרתה של רשימה קצרה זו, דרך משל, מצטטת את הנוסח המקורי של מה שנעשה עם הזמן ל"לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד". מתברר כי צורות השם או תואר השם "בוישן" ו"קופדן" (על משקל "סולחן", "מוחלן" ו"גוזלן") מתועדות בנוסחים קדומים וטובים אחרים של ספרותנו העתיקה, ורק מאוחר יותר הן הוחלפו במלים הגזורות ממשקל דומה ועם זאת שונה (והשוו "עצלן" או "חסכן").

פרופ' שמעון שרביט, איש המחלקה ללשון העברית באוניברסיטת בר אילן, קיבל על עצמו משימת ענק: להציג לפנינו את מסכת אבות בנוסח הקרוב ככל האפשר לזה שיצא מתחת ידי עורכה הראשון, בצד כל נוסחאותיה כפי שאלה התהוו במרוצת הדורות. לשם כך צריך היה לאסוף, בשקידה אין קץ, את כתבי היד של המסכת ואת כל מצטטיה לדורותיהם, ולהגיש לקורא את כל העדויות באשר לנוסח המסכת בדרך שתאפשר לנו להכיר את הצורה שלבשה אי שם בתקופת חז"ל בצד כל מה שאירע לה במרוצת הדורות, עד ימינו ממש.

לא נטעה אם נאמר כי הספר שלפנינו איננו מיועד לקורא מן השורה. אין בו ביאור למסכת אבות ואף לא דיון במשמעויותיה, ברקעה ההיסטורי או בתכניה. שרביט איננו עוסק בחכמים שמפיהם נאמרו הדברים, או בקשרה של המסכת אל כלל ספרות חז"ל או אל מאמרי חוכמה מקבילים בתרבויות אחרות, כגון התרבות היוונית-הרומית. לא זאת ביקש לעשות.

חיבורו מוקדש כל כולו באהבה לתחום אחד בלבד: תחום הנוסח. לשם כך מפרסם המהדיר בדייקנות את נוסח המסכת כפי שהוא מצוי באחד מכתבי היד החשובים ביותר של המשנה, כתב יד קאופמן, שהועתק כנראה במאה ה-12 ומצוי בספרייה בבודפשט שבהונגריה. על כתב יד זה קבעו מומחים כי הוא משקף את נוסחה של מסכת אבות בצורה הקרובה ביותר למקור, גם אם הוא מאוחר לעורך המשנה במאות רבות של שנים. את כתב היד המנוקד הזה מפרסם שרביט כצורתו, על שיבושיו ועל התיקונים שהוכנסו בו, על ניקודו ועל חלוקת המשניות המיוחדת שבו, ובצד כל זה הוא מביא שפע של עדויות על נוסחים אחרים של המסכת, מכתבי יד שלמים פחות או יותר, מקטעי גניזה קצרצרים, מסידורים של עדות ישראל השונות ומן הציטוטים הרבים שצוטטה המסכת בידי פרשניה (כגון הרמב"ם, הפירוש המיוחס לרש"י, ר' מנחם המאירי ועוד רבים וטובים).

בצד נוסח המסכת וגרסאותיה נמצא בספר שלפנינו גם מבוא קצר על תולדות נוסח המסכת, על חלוקתם של הסידורים השונים לקבוצות על פי המנהגות המשתקפים בהם, על פרשניה החשובים של המסכת, על צורתה המקורית (קודם ששולבו בה תוספות רבות) ועל תולדות המנהג לקרוא בה בקהילות השונות. מבואות אלה, חשובים ככל שיהיו, מוגבלים, מדרך הטבע, לשאלות של נוסח, שהן, כאמור, מרכז החיבור ועיקרו.

והנה, אף על פי שהכרך שלפנינו איננו חורג מן הטיפול בנוסחי המסכת לדורותיה, והוא טכני מאוד באופיו ובדרך הצגת הדברים, הקריאה בו וההתעמקות בפרטי פרטיו חושפת הפתעות מכיוונים רבים ונוסחים טובים ומקוריים שאבדו עם הזמן, והיא בחינת חגיגה של ממש לאוהבי השפה העברית ולמבקשים להכיר את תולדותיה. כבר הצבעתי על הצורות "בוישן" ו"קופדן", ובצד זה כדאי להעיר, כדוגמאות בלבד, על הנוסחה "אדן" במקום "אדם" (דבר נפוץ מאוד בכתבי יד קדומים) או על השם "מתיי הארבלי" (במקום: נתאי הארבלי). במסכת נמצא גם את הביטוי "בן חורים", היינו בנם של אצילים (השוו קוהלת י': "אשריך ארץ שמלכך בן חורים") ולא "בן חורין", כפי שהתהווה ביטוי זה עם הזמן, במשמעות של אדם חופשי, משוחרר.

אך בכך לא די. הספר שלפנינו מאפשר לראות יפה יפה מה הן התוספות שחדרו אל המסכת במרוצת הדורות והקנו לה את פניה המוכרים לנו היום. מתברר כי מאמרים לא מעטים לא היו מצויים בה מעיקרה, והם התוספו אליה עם הזמן, אך בידודם ועקירתם מאפשרים לנו לעמוד על המסכת כצורתה המקורית. כך, למשל, מתברר כי המאמר הידוע "בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד" וכו' וכו' עד "בן שמונים לגבורה (או: גבורות), בן תשעים לשוח, בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם", מאמר ידוע זה לא היה חלק מן המסכת בצורתה המקורית, ממש כשם שהפרק השישי של המסכת - וזאת ידענו זה כבר - נוסף לה רק בימי הגאונים, מן הסתם כדי להשלים את מספר פרקיה לשישה, כדי שאפשר יהיה לקרוא אותם בכל ששת השבתות שבין פסח לשבועות.

ההכרה כי פרק שלם, משניות אלה ואחרות או חלקי מאמרים אינם חלק מקורי מן המסכת, מחייבת זהירות גדולה כשעוסקים בהם כחלק מתוכנה הכללי של מסכת אבות, רעיונותיה המקוריים, רקעה ההיסטורי המשוער ועוד ועוד. המהדורה שלפנינו מסייעת איפוא לקורא להבחין בין עיקרי למשני, בין מוקדם למאוחר, ולראות את מורכבותה של המסכת ואת תולדותיה המפותלות.

מהדורתו של שרביט היא התחלה ברוכה לכל עיסוק נכון ומדעי ואמיתי במסכת אבות כהווייתה. במבוא מבטיח המחבר לפרסם בקרוב כרך נוסף, על לשונה וסגנונה של המסכת. כרך זה - אני מאמין - ישמש מסד שני ונאמן למי שיבקש לכתוב ביאור מלא ומקיף למסכת ולענייניה, דבר נחוץ עד מאוד לקורא הישראלי בן-דורנו, לדובר העברית, שכן מאות פירושיה של המסכת חתומים בדרך כלל בפני מה שמכונה "הציבור המשכיל", וזאת בשל לשונם או בשל השקפות המוצא המיוחדות להם (הפירוש למסכת אבות מעשה ידיו של ב"צ דינור, ירושלים תשל"ג, הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל).

אמנם המסכת אומרת (בנוסח שפירסם שרביט) כי "לא עליך מלאכה לגמור", ומשמע שאין לנו לדרוש מכל אדם שיגיע למיצוי מלא של מה שניתן לעשות בכלל, אך היא גם ממשיכה ואומרת כי "ולא אתה בן חורים (כך, כאמור!) ליבטל", ומשמע שעל כל אחד לעשות כל מה שביכולתו. ובדברי עידוד וברכה אלה אנו נפרדים בתודה ממהדורת שרביט, בתקווה שהכרך המיוחל הבא לא תתמהמה הופעתו.

פרופ' אביגדור שנאן הוא עורך סידור "אבי חי"



דרך חיה ומושכת לשחזר את לוח השנה של הקדמונים
מאת מירון ח' איזקסון

מגילת תענית הנוסחים, פשרם ותולדותיהם בצירוף מהדורה ביקורתית
ורד נעם. בין מקרא למשנה, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 452 עמ', 149 שקלים

עד כמה עבודות מחקר, שמטבען הן מקצועיות מאוד בניסוחן, יכולות לעניין ציבור רחב יותר? האם יש תרומה ממשית בהשוואת נוסחים של חיבור קדום? האם החוקר (שלא פעם מבסס את פרסומו על עבודת דוקטור באוניברסיטה) מסוגל למקם את ממצאיו במסגרת תרבותית רחבה יותר מאשר דיונו המסוים? לא תמיד קל להשיב על שאלות אלה, אבל ספרה של נעם הוא דוגמה מעולה למחקר שביחס אליו, התשובה על כולן היא חיובית. המחקר מוגש לקוראים בצורה קריאה ושוטפת; הנושאים המועלים בו רלוונטיים לכל מי שהאירועים ההיסטוריים של עמנו מעניינים אותו ועוד יותר מכך לכל מי שהמודעות העצמית של חז"ל חשובה לו, ודרכי המחקר ופירוט הנוסחים מעשירים את הקורא ומכשירים אותו לעסוק ביתר הצלחה בסוגיות חשובות נוספות של התורה שבעל-פה.

"מגילת תענית" היא בעיקרה מנין של כ-35 ימים שבהם אירעו בתקופת הבית השני מעשי שמחה ו/או ניצחון לאבותינו. חכמים קבעו שבאותם ימים של אירועים טובים אסור להתענות, בחלקם גם אין להספיד את המתים. ימים אלה נמנים במגילת תענית על פי חודשי השנה והעיסוק בהם הוא דרך חיה ומושכת לשחזר במידת מה את לוח השנה של קדמונינו.

הדבר המרתק הוא שאירועים אלה, שזכו במגילה למעמד חשוב עד כדי קביעת איסורי עינוי, התפרשו על פני כ-500 שנה, מימי עזרא ונחמיה ועד סמוך לחורבנו של הבית השני. החיבור התודעתי וההלכתי של מועדי הכלל והשלכתם על חיי היחיד מקבלים במגילה זו תוקף מיוחד. ככלות הכל, אורח החיים היהודי הוא במידה רבה הטמעת לוח השנה לתוך חיי היום-יום של האדם הפרטי.

לפי מחקרה של נעם, "המגילה" שלפנינו היא המסמך המוקדם ביותר שיש בידינו אשר יצא מחוגי החכמים בימי בית שני. הרקע ההיסטורי הוא סמכות חד-משמעית של חכמי הדור לאסור תעניות מצד אחד, ומצד שני ריבוי של תעניות ונדרים, שהוא כשלעצמו נושא מרתק לדון בו ביחס לטבע האנושי. מהתקופה החשמונאית נמנים כאן, למשל, חנוכת המקדש החשמונאית (כ"ה בכסלו), הניצחון על ניקנור (י"ג באדר), יציאת אנטיוכוס מירושלים (כ"ח בשבט), כיבוש בית שאן (ט"ו-ט"ז בסיון) ועוד. מאורעות חשובים ו/או משמחים מהתקופה הרומית הם: ביטול גזירת "צלם בהיכל" בימי קליגולה (כ"ב בשבט) ויציאתם המסתורית של "רומאי" מירושלים בי"ז באלול. אירועים מסוימים אחרים המופיעים במגילה קשה יותר למקם מבחינה היסטורית ולעצם טיפולה של המחברת בהם חשיבות היסטורית רבה.

מימים קדמונים נספחה אל המגילה מסורת שנתכנתה במחקר "סכוליון", והיא למעשה ביאור של המגילה. בסכוליון אפשר למצוא חלקים משמעותיים אשר יש להם מקבילות בספרות חז"ל, אך גם מקורות שאינם מוכרים משום מקום אחר. נעם טוענת שבידינו למעשה שתי מהדורות נבדלות של ביאור למגילה. כל אחת ממהדורות אלה נשתמרה בדיוקה בכתב יד מאוחר אחד בלבד, בתוספת רסיסים מן הגניזה. ההשוואה של הנימוקים למועדים השונים המופיעים במגילת תענית, בין שתי המהדורות של הסכוליון, היא עניין מרכזי במחקר שלפנינו. יתירה מזאת: החוקרת מצליחה לחלץ ידיעות היסטוריות שאין להן מקבילה בספרות חז"ל.
ורד נעם קובעת שתולדות המחקר של מגילת תענית די חופפות את תולדות חוכמת ישראל בכלל. אבל המחקר המקיף הראשון נכתב רק בידי ההיסטוריון היינריך גרץ כאחד הנספחים לספרו הגדול. נעם מעלה ומנתחת השקפות שונות הן לגבי המועדים של חיבור המגילה, הן לגבי תכלית חיבורה והן לגבי ביטול ההלכות הקבועות בה. מכל מקום, מדובר ככל הנראה בשילוב מורכב (ושאינו יחיד במקורותינו) של מגמה רעיונית-מוסרית ושל מגמה הלכתית ברורה.
האופן הבהיר והמעמיק שבו עוברת ורד נעם על כל חלקי המגילה, למועדיה ולפרטיה, הוא שוב פועל יוצא של עבודת מחקר מעולה, שובת לב וחשובה. יש גם לברך את הוצאת הספרים שלקחה על עצמה להוציא סדרה שלמה של ספרים בין מקרא למשנה.

ספרו של מירון ח' איזקסון "דירה בשלמה המלך" ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד


http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/LiArtPE.jhtml?contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0