אשכול הקישורים לכתבות

נכתב ע"י הבלוגר "גמד רשע":
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=36005
קרעכליץ
היה זה ערב פסח זוהר ואביבי, החמץ כבר נתבער מן הבתים ומן הלבבות ובושם לימון עדין ריחף מעל החצרות ורומם כל נפש לקראת החג המתקרב. בעד החלון הפתוח עלה ניחוח הניקיון גם באפו של מרא דאתרא, האדמו"ר מקרעכליץ, והוא הרים את עיניו מעל הספרים, הרהר דבר מה, המהם קלות, ואחרי חלוקת הוראות אחרונות לבני ביתו, נטל את מפתחות מכוניתו ויצא. מנהג עשה לו האדמו"ר, מזה שנים רבות, לצאת ולראות בסבלות עמו כמשה בשעתו, הרועה את צאן-קדושיו באהבה גדולה ונושאם על ידיו, ממש כאילו בניו ובנותיו היו. הגם שזקן ורגיל היה האדמו"ר מקרעכליץ, עדיין תכפה עליו התרגשות רבה כל אימת שסבב בקרב חסידיו. היטב ידע את השפעתו הגדולה עליהם ואת אהבתם והערצתם הנתונות לו תמיד, ואף על פי כן מעולם לא גבה לבבו ומידת הגאווה לא קנתה בו אחיזה.

רוח קלילה נשבה, עשן מדורות החמץ התפזר זה מכבר וטליתות צחורות התנופפו מעדנות על חבלי הכביסה מצדי הדרך, כגלי ים סוף הנסוגים מפני הרב העובר בתווך. הפליג הרב במחשבותיו, והן נשאוהו אל ערבי פסחים של ילדותו, אל אביו המלמדו פרק בהלכות חמץ תוך שהוא נפנה לענות לשאלות חסידיו הבהולים, ואגב כך מלמד אותו, הינוקא, פרק נוסף במאור פנים ובדרך ארץ. ומה בעצם נשתנה, שואל את עצמו האדמו"ר? מה בין ערבי פסחים של אז לערבי פסחים של היום, מלבד אותה מכונית שהוא נוסע בה, ומלבד עוד אי אילו חומרות חדשות הנוספות להן בכל שנה ומהדרות את חייו של יהודי בהידורים לא שערום אבותינו? ובעוד חצרות השכונה ולבבות בני עדתו הולכים ונגלים לפניו, הרי שנסתר מעיניו, מעשה שטן, דווקא חיים יוס'ל הקטן, בן זקוניו של ר' שלוימה ראש החסידים, ומעיניו של חיים יוס'ל נסתרה דווקא מכוניתו של האדמו"ר, עת פרץ לפתע לכביש בעקבות כדורו המתגלגל.

למשמע קול החבטה נחפזו חסידים רבים לצאת מבתיהם, ובעודם מתקבצים בבהלה במקום התאונה, נטל מישהו בזרועותיו את הילד שנותר עומד מאובן באמצע הכביש והכדור בזרועותיו, מישהו צלצל להצלה, ואחרים הסתכלו בהשתאות במשאית הגדולה שתחת גחונה נעוצה מכונית הרב כמעט עד מחציתה ומעלה אדים. בעזרת השם הרב יהיה בסדר, עבר מלמול כבוש בקהל בעוד קולות צופר האמבולנס המתרחק מעוררים הדים דווקא לחגים אחרים ולימים של דין ומלכות.

עוד זמן רב נמשכה התאספות בני הקהילה במקום, ואף שהיום החל להעריב לא חדלו תהיות מפי החסידים. מה ראה רבנו לצאת לנסיעה זו דווקא בערב פסח? ומדוע בעצמו וללא שמשו ונהגו הצמוד, שתמיד שמח להוביל את האדמו"ר לאשר יחפוץ? ואותה משאית שנדירה היא כל כך בשכונתנו, מה לה פה? וכי יתכן שאין יד מכוונת בדבר? אין זאת כי אם לקח חשוב יש פה, אלא שהוא עדיין סמוי מן העין, ומוטב יעשו החסידים אם ימהרו כעת אל בית הכנסת, יום טוב הוא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא, ומה שראוי לו להתגלות – בוודאי יתגלה בעתו ואין לדחוק את הקץ.

חלפו להם ימי האבלות הרצופים לחג החירות, התורה שבה וניתנה לעם הנבחר, הצער על חורבן המקדש בעינו עמד, עם ישראל השכים להתחנן לסליחה, ואת היותרת משמחת הקיץ כילו ההכנות ליום הדין. מאורעות הפסח שעבר כבר כמעט נשתכחו מלב כל, אלא שבערב חג הסוכות שמעה חיה גיטל, אשת ר' שלוימה, את בנה הקטן ממלמל משהו שכמעט והפריח את נשמתה מקרבה. אצה רצה אותה אישה יקרה אל בעלה ראש החסידים וגילתה לו את אשר שמעה, והוא מיהר לקרוא לילד ולשמוע ממנו עצמו את העניין. שח לו חיים יוס'ל הקטן לפי תומו, וסיפר על משאית גדולה אשר חלפה מול פניו ברחוב, וקול צופרה כמעט שהחריש אותו. החווירה אמו, ואביו שמר את הדבר.

משחלפו ימי השחוק של פורים וניחוח אביב החל ממלא שנית את הלב ואת הנשמה, שלושים יום טרם הפסח, כינס ר' שלוימה את ראשי הקהל וגילה להם את אשר על לבו. רבנו הקדוש, כך אמר, יאריך הקב"ה את ימיו וישיבו אלינו ממיטת חוליו במהרה, ציווני למלא את מקומו בהיעדרו. אתמול ביקרתיו והפצרתי בו שילמדנו חומרות חדשות לחג הפסח, ובמפורש שמעתי את השם חיים יוס'ל מתמלט משפתיו.

סיפר להם ר' שלוימה את עניין חיים יוס'ל והמשאית, ונמנו וגמרו כולם שאין כאן לא מקרה ולא מזל, אלא בוודאי סימן ואות. הלא בשל מה נתרגשה עליהם כל הצרה הזו? וודאי הוא שהשמיטו בשגגה משהו מהלכות הפסח בשנה שעברה, והצדיק בתומו נשא עליו את עוון הקהילה. שקלו וטרו בדבר, עד שנתיישבה דעתם וקבעו שיש לערוך תיקון גדול, ולמחר מיהרו לקרוא אליהם את בעל בית הדפוס והכתיבו לו את לשון ההוראה החדשה, ואף עיטרוה באזהרות חמורות כמקובל.

צאן הקדושים של הקהילה מיהר לאמץ את ההוראה החדשה, וראשי הקהל ארגנו את האירוע למופת. משאית גדולה נשכרה במיוחד והוצבה במרכז השכונה שבוע לפני החג, וכל בני הקהילה ישבו איש ובני ביתו במכוניתו, והמתינו בהתרגשות לתורם. ר' שלוימה התכבד והיה הראשון ללחוץ על דוושת הגז, ועם ההגה בידו ורוממות שם האדמו"ר מקרעכליץ בגרונו נסע הישר אל צד המשאית, התנגש בה והקפיד היטב על זווית הפגיעה שתדמה ככל האפשר לזווית המקורית בה פגע הרב, לפני שנה בדיוק. הקהל עצר את נשימתו, ור' שלוימה יצא מהמכונית החבוטה ופניו מאירות כאור שבעה זהרי חמה. חדוות התרגשות אחזה בכולם, ובזה אחר זה, כהנים, לויים, ישראלים ואף עמי הארצות עמם מיהרו וקיימו את חוקת ההתנגשות במשאית ככתבה וכלשונה.

אותו הפסח עבר על קהילת קרעכליץ בהתעלות מיוחדת שבקדושה, ולשנה שאחריה, בברכת האדמו"ר האהוב שאף חייך ממיטת חוליו את חיוכו האבהי תוך מלמול חיים יוס'ל מפורש, התכנסו ראשי הקהל שנית ודנו בפרטי המנהג החדש ובשאלות שנתעוררו בעקבותיו. כך נקבע, למשל, כי חייב אדם לקיים את המצווה במכוניתו שלו, ואם אין לו – יקנה מכונית מחברו בהגבהה בקניין מלא על מנת שישיבנה לו לאחר ההתנגשות, ולגבי הנזק הנוסף למכונית החבר, ברור שנוח לו לאדם שתתקיים מצווה בממונו. לעולם יקדים אדם וילמד נהיגה, כדי שיוכל לקיים את המצווה בגופו ולא רק לצאת בנהיגת אביו. תורתנו תורת חיים היא, ועל כן הזקנים והחולים קיבלו היתר מיוחד להפחית את מהירות הנסיעה טרם ההתנגשות לכדי עשרים ושישה קמ"ש ומחצית הקמ"ש (ויש אומרים שמונה עשר קמ"ש בלבד), ובלבד שיכוונו כוון היטב אל מיכלי האוויר של המשאית. ברכה מיוחדת עשו להם על המצווה, והמהדרין שידם משגת שכרו משאיות שבועיים קודם לפסח, ובנותיהם עמלו על עיטור המשאית וקישוטה, ואף קרצפו את הכביש וצבעו עליו במדוייק את נתיב הנסיעה הדרוש. אמנם היו כמה לצים יושבי קרנות, שטענו שאפשר לצאת ידי חובה בנגיעת טמבון קלה בצדו של רכב מסחרי, אלא שעיקר הקהל לא הלך אחריהם ולא דבק בדרך קלות ראש כזו. רבים אף הקפידו ללמוד שלושים יום קודם החג את תורת מכאניקת הרכב והלכות התנועה, כדי שלמכוניתם ייגרם נזק שלדה מדוייק ומהודר שיתבטא בירידת ערך של שבעה עד אחד עשר אחוזים לפחות, על פי קביעת שמאי הרצוי לרוב אחיו. גם תפילת הודיה תיקנו, ובחורי הקהילה נהגו לשנן אותה על פה ולזעוק קטעים ממנה לעבר מכוניות זרות החולפות בקרבתם, לאמור "אנו נוסעים והם נוסעים, אנו נוסעים להתנגש בטהרה, והם נוסעים לדרכם ולהרע". וודאי היה לקהילה, מראשיה ועד אחרון התינוקות של בית רבן, שאילו היו קיימות המכוניות בזמנם של רבותינו הראשונים, היו הם ממהרים לגזור על התקנה בספריהם, ומה יעשו שבעוונותיהם אין בכוחם להחיל את מנהגי הקהילה על כלל ישראל.

והאדמו"ר היקר הוסיף לשכב במיטתו עוד שנים רבות, פניו מאירות בחיוך ושמו של חיים יוס'ל לא מש מפיו.

baruchgo פתח אשכול " לא לסמוך על עירוב שעושים בערים"

מכמה וכמה סיבות נראה לי, שהמקום הנכון לאשכול cut & paste הוא כאן.

*************************************************

נכתב על ידי tito
19/5/2005 21:04

http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=124888

בירור סוגית טילטול והוצאה מרשות לרשות בשבת
לצורך זיכוי רבים ולמנוע חילול שבת של המונים וראיות שרוב העירובים בערים הם פסולים
לכל השיטות ואין לסמוך עליהם



לא לסמוך על עירוב שעושים בערים
בס"ד

בענין טלטול בשבת

למען זיכוי רבים אני מבקש מצור ישראל לב טהור ושכל ישר ע"מ למצוא דרך אל לבם של בני ישראל יראי דבר ה'.
הוצאה מרשות לרשות היא אחת מל"ט מלאכות אסורות בשבת מן התורה (משנה שבת, פרק ז', משנה ב') ולפיכך כל המוציא מרשות לרשות בזדון חייב כרת, בהתראה ועדים סקילה, ובשגגה חטאת. איזו היא רשות הרבים שמדובר בה ושבה אסור לטלטל ד' אמות? "מדברות, ויערים, ושווקים, ודרכים המפולשין להן, ובלבד שיהא רוחב הדרך שש עשרה אמה, ולא תהיה עליו תקרה" (משנה תורה, הל' שבת פי"ד הל' א, ע''פ ברייתא, שבת, ו.).
לכן, כואב לי כאב רב בראותי בכל שבת שהמונים מציבור שומרי מצוות נכשלים באיסור הזה.
כדי לבאר ענין הזה צריכים לעיין בנקודות הבאות:
א' הגדרת רשות הרבים כמקום שבכל יום עוברים בו שישים ריבוא.
ב' לערב במקום שאינו מוקף במחיצות אלא בצורות הפתח בלבד.
ג' גוי או יהודי שאינו מודה בעירוב אוסר לאחרים לטלטל.
ענין שישים ריבוא
לפי הגדרה הנ"ל בכל עיר ועיר ורוב היישובים ישנה רשות הרבים ולכן אין אפשרות לערב במקומות האלו. המערבי עירוב סומכים על דעה האומרת שרשות הרבים הינו מקום מפולש עם שערים מכוונים זה כנגד זה שס' ריבוא עוברים בו כל יום.
הדעה הזו אינה מוזכרת בכל ספרות חז"ל (תלמוד בבלי, ירושלמי, תוספתא, מכילתא, ספרא, ספרי) שו"ע או"ח סימן שמ"ה, סעיף ז' מזכיר דעה זו כמו יש אומרים, וכידוע סתם וי"א, הלכה כסתם (ראה משנה ברורה וביאור הלכה שם). רק מקצת הפוסקים סומכים על דעה זו לכתחילה ורוב הפוסקים לא מקבלים אותה (רי"ף, רמב"ם, רשב''א, רמב''ן, ר''ן, ריב''ש, רמ"א, גר"א, ערוך השולחן, משנה ברורה) הגדרה זו נלמדה דרך סברה ממלאכת המשכן. אם כן, אפשר ללמוד גם שרשות הרבים הוא מקום שעוברים בו כל יום 600000 יוצאי הצבא בלא נשים וטף. בגמרא (שבת צ''ו:) חכמים הגדירו את ההוצאה כמלאכה גרוע נזקקו ללמוד מיוחד מן המקרא (שמות ל''ו, ו') כדי ללמוד על מלאכת הוצאה ועל העברה להבדיל משאר המלאכות שנלמדו ממלאכת המשכן בלבד (ראה שו''ת ריב''ש תשובה ס' ת''ו). לכן, קשה למי שרוצה ללמוד על רשות הרבים מסברה ממלאכת המשכן בלי ראיה מפורשת מדברי חז''ל.
גם במקרא ישנן קושיות לדעה הזו.
א) ירמיה הנביא (ירמיה י"ז, י"ט-כ"ז) מוכיח תושבי ירושלים על חילול שבת ע"י טלטול וגם תולה, בין היתר, חורבן בעבירה זו (ברור שמדובר על חילול שבת מין התורה) כאשר ירושלים התפרסה על עיר דוד ועיר העתיקה, דלת תושבים (ראה ירמיה נ"ב, כ"ח-ל'; מלכים ב' כ''ד, י''ד-ט''ז). בזמנים ההם, הערים הגדולות ביותר בעולם מנו מסביב 100000 תושבים (ראה יונה ד', י"א; וגם רשב"ם עה"ת בראשית כ"ז, ז').
ב) בספר נחמיה, נחמיה מתלונן על חילול שבת ביהודה ובירושלים ובין שאר העבירות הוא מונה את ההעברה מרשות לרשות (נחמיה, י"ג, ט"ו), וזו רשות הרבים מן התורה מפני שחכמים גזרו על כרמלית בתקופה מאוחרת יותר. בעת ההיא בירושלים היו 3044 אנשי חיל (נחמיה פ' י"א), דהיינו, עם כל בני משפחתם מספר תושבי ירושלים לא עלה על 30000. בכל ארץ ישראל אז לא היו 600000 תושבים כדי שתהיה רשות הרבים לפי שיטה הסוברת שרשות הרבים הינה מקום שכל יום עוברים בו שישים ריבוא. צריך לציין שנחמיה היה אחד ממעבירי תורה שבעל פה (ראה הקדמה למשנה תורה להרמב"ם). אם באמת ניתן להניח שנביא ואיש שכתב ספר בתנ"ך ע"פ רוח הקודש לא ידעו דבר ואנחנו, דור הירוד, כן יודעים?
כידוע חז''ל גזרו לא לתקוע בשופר בראש השנה שחל להיות בשבת וגם לא לטול לולב ביום א' של סוכות שחל להיות בשבת משום חשש שמא יעבירם ארבע אמות ברשות הרבים. דהיינו עקרו שתי מצוות עשה מין התורה משום חשש חילול שבת. כידוע יש כלל גדול בתלמוד שאין גוזרים גזירות אלא במקום שכיח (עירובין ס''ג:, ביצה ב:, ועוד מקומות בגמרא) לפי הסוברים שרשות הרבים היא מקום שבו עוברים כל יום שישים ריבוא נמצא שחז"ל גזרו גזרות ועקרו מצוות עשה מן התורה בגלל דבר שלא רק שאינו שכיח, אלא אינו מצוי כלל, והרי ברור שהוצאה הינה מלאכה השכיחה ביותר משום שחז"ל הקדישו לה יותר מקום מאשר לכל ל"ח מלאכות אחרות ביחד (מחצית מסכת שבת ומסכת עירובין כולה). כיצד? בזמן שחכמים גזרו גזירות האלו באימפריה רומית היו שישים מיליון תושבים וגודלה הייתה מבריטניה עד לבבל. היום באותו השטח חיים יותר ממיליארד בני אדם ומקומות שעוברים בו כל יום שישים ריבוא הם מעטים מאוד. בזמן המשנה העיר היחידה שבה היו כמיליון תושבים הייתה רומא, ויהודים שומרי מצוות לא היו מצויים שם. מספרם של יהודים באימפריה הרומית בתקופה הזאת היה כשישה מיליון, ולכן כדי שיהיו מצויים במקומות שכל יום עוברים בו ס' ריבוא היו צריכים להתגורר בלא יותר מעשרה יישובים באימפריה רומית. ידוע שרק בארץ ישראל, שהייתה תחת שלטון הרומי, היו מאות יישובים יהודיים. היישוב היהודי הגדול ביותר בארץ ישראל הייתה ירושלים וגודלה היתה ממעיני השילוח עד שער המנדלבלאום לעומת ירושלים של ימינו שגודלה מרובה פי כמה וכמה מירושלים מתקופת בית שני. היום בירושלים מתגוררים יותר מ-600000 תושבים ואין בה מקום שבו כל יום עוברים ס' ריבוא. איך יעלה על הדעת שאז היו בה 600000 תושבים, כמו בימינו, ובנוסף לזה בימיהם בנין המגורים הגבוה ביותר היה בן ארבע קומות? לכן, אי אפשר לתאר מצב שבזמן החז"ל היה מקום שכל יום עוברים בו ס' ריבוא, יתירה מזו חכמים קבעו שירושלים אינה רשות הרבים רק משום שדלתותיה ננעלות בלילה (עירובין ו:) ולא הזכירו היעדר ס' ריבוא שעוברים בה כל יום. באותו מאמר עולא מבאר שמחוזא אינה רשות הרבים מאותה סיבה, היינו שדלתותיה ננעלות בלילה ועולא בעצמו אמר שבבבל לא נמצאים ס' ריבוא (ברכות נ"ח.) ומשמע משם שמדובר באוכלוסיה שכוללת גם יהודים וגם גוים, ואנחנו כן מוציאים רשות הרבים בבבל (כגון במחוזא, ראה שבת קכ''ד:). אפילו רבי יוחנן שסובר שכל ארץ ישראל היא רשות היחיד לא אמר זאת משום היעדר ס' ריבוא שעוברים כל יום (גמרא בסוף דוחה את דעתו של רבי יוחנן). יוצא מכך שחכמי תלמוד לא ראו בקיום שישים ריבוא תנאי לרשות הרבים.
הסוברים שרשות הרבים קיימת רק כאשר שערים מכוונים זה כנגד זה אומרים שכך היה במחנה ישראל במדבר וגם זה קשה משום שאין שום ראיה לכך לא מן המקרא ולא מדברי חז''ל.
במסכת נדרים (כ''ד.) משנה מביאה דוגמא של נדר הבאי: "אמר קונם אם לא ראיתי בדרך זו כעולי מצרים". סימן שבזמן החז''ל לא הייתה דרך שבה עוברים שישים ריבוא, כי אחרת לא היו מגדירים נדר כזה כנדר הבאי שלא צריך התרה של חכם או של בית דין כלל.
במסכת תענית (כ"א.) ברייתא נותנת דוגמא לעיר קטנה (כפר עמיקו) המוציאה חמש מאות רגלי ולעיר גדולה (כפר עכו) המוציאה חמש מאות ואלף רגלי (ראה שם בהגות הב"ח ובנוסחת הרי"ף). אילו באמת בארץ ישראל היו ערים של שש מאות אלף תושבים ויותר שני מקומות האלו היו נכנסים לגדר כפרים קטנים ביותר וברייתא לא הייתה מכנה אחת קטנה ואחת גדולה.
חז"ל בעצמם לא עשו עירוב בירושלים. חז''ל לא התירו להביא סכין לשחיטת קרבן פסח ולהוציא קרבן מהר הבית בי''ד ניסן שחל להיות בשבת (פסחים ס''ד:, שם ס''ו.; משנה תורה, הל' קרבן פסח פ''א הל' י''ז-י''ט) ולא מצאו דרך לערב עירוב, וכן בסוכות היו מביאים מים לניסוך ממעיני השילוח ערב שבת לניסוך ביום שבת אע''פ שבאו לידי סיכון שמים יפסלו בלינה. הוא הדין לערבה שהיו מזקפים אותה על גבי מזבח בהושענה רבה שחלה להיות בשבת, ע''מ לא לטלטל ברשות הרבים (סוכה מ''ג:, שם מ''ח:; משנה תורה, הל' תמידים ומוספים פ''י, הל' ט'; שם הל' לולב פ''ז הל' כ''א-כ''ב) סימן שהיו סבורים שבירושלים לא הייתה אפשרות לערב עירוב.
לכן, קשה למי שסובר שרשות הרבים היא מקום שעוברים בו ס' ריבוא כל יום, והרוצה להקל צריך לדעת שהראשונים הסומכים על דעה זו לא מתנים שס' ריבוא יעברו בה כל יום. רא"ש פסק שרה"ר הוא מקום רחב ט"ז אמות ובוקעים בו רבים (רא"ש, עירובין, פ"א, ס' ח'). וזו גם דעת תוםפות (שבת ס"ד: ד"ה רבי ענני ברבי ששון). רש"י סבר שרה"ר הוא מקום מפולש שיש בו דרך לס' ריבוא (ע"פ חידושי ר"ן על שבת ו: ד"ה כאן בזמן שהיו ישראל שרויים במדבר), או עיר שנכנסים בה שישים ריבוא (ע''פ חידושי ריטב''א; עירובין נ''ט, ד''ה עיר של יחיד). דעת הטור היא שרה"ר הינו מקום רחב ט"ז אמות, מפולש וס' ריבוא עוברים בו (טור או"ח ס' שמ"ה). לכן, על שומר נפשו להזהר מאוד מלטלטל בשבת במקומות שישנה רשות הרבים לפי הגדרות חכמים הנ"ל.
ענין מחיצות וצורת הפתח
ברוב מקומותינו המטלטלים סומכים על העירוב שכולו צורת הפתח וזו לא דעת כל הפוסקים. יש פוסקים שדרושים מחיצה ממש ע"מ לטלטל בתוכם (משנה תורה, הל' שבת פ' ט''ז, הל' ט''ז), צורת הפתח תועיל במקרה של פריצה במחיצות גדולה יותר מעשר אמות בתנאי שעומד מרובה על הפרוץ (משנה תורה, שם, הל' ט''ז, שו"ע או"ח שם, סעיף י'). בנוסף לזה, צורת הפתח שמועילה בקרן זוית אינה מוסכמת לכל הדעות (משנה תורה הלכות שבת פ' ט''ז הל' כ'; שם ,פ' י''ז הל' ל''ה; רי''ף בשם רב האי גאון בדפי הרי''ף עירובין ב:)
ענין האנשים שאוסרים לטלטל
אם במקום שרוצים לערב בו גר נוכרי או מי שמחלל שבת בפרהסיה, אותו האיש אוסר לשאר אנשי חצר לטלטל בו (משנה, עירובין, פ"ו, משנה א'; משנה תורה הלכות עירובין פ''ב הל' י'; טור או"ח סי' שפ"ב; שו''ע או''ח שם סעיף א'; גר''א שם; משנה ברורה שם; רא''ש עירובין פ''ו ס''א). אין שום צורך להאריך בעובדה שכמעט בכל יישובינו נמצאים אנשים האוסרים עלינו לטלטל. כל שכן שהם לא השכירו רשותם ע"מ להתיר לציבור שומרי שבת לטלטל בעריהם. מערבי עירובים שוכרים רשות מהמשטרה כדי להתגבר על בעיה זאת מפני שלמשטרה יש רשות להיכנס לכל בית ובית במקרים חריגים ע"פ צו בית משפט אע"פ שמשטרה אינה בעל הבית אמיתי ואין לה תפיסת יד בכל בית ובית וגם בית משפט הוא מוגבל בהוצאת צוים האלו. מעבר לכך למשטרה אין שום רשות להכנס לשגרירויות וקונסוליות (אפילו בשעת מלחמה לצה''ל אין רשות להכנס לכנסיות, כך שאי אפשר לדבר על השכרת רשות המועילה). דין השכרת רשות מבעל הבית נאמרה רק בהכשר לגוי שמשכיר ביתו לגוי אחר ויש לו תפיסת יד בבית המושכר או ששוכר לא נמצא והמשכיר יכול לסלק את השוכר בכל עת שיחפוץ (עירובין ס''ה:; דפי רי''ף י''ט:; משנה תורה הל' עירובין פ' ב' הל' י''ד; טור או''ח ס' שפ''ב; שו''ע או''ח ס' שפ''ב סעיף י''ח), בהעדר תנאים האלו השכרה ממשכיר אינה מועילה. ברור שהשכרת רשות נעשית ע''י מערבי עירובים לא עומדת בקנה אחד עם הדין הזה. בנוסף, מי שאינו מודה בתורה שבעל פה צריך לבטל רשות והשכרת רשות אינה מועילה במקרה שלו (עירובין ס"ח: משנה תורה, הל' עירובים פ"ב, הל' ט"ז; וכן פסק הרי"ף; שו"ע או"ח ס' שפ"ה סעיף א'; גר''א שם; משנה ברורה שם) וביטול זה לא נעשה עד עתה.
מעבר להנ''ל בכל עיר ועיר ישנם גנים ציבוריים ושדות זרועות שגודלם עולה על בית סאתיים (1225 מ''ר בערך) ודינם ככרמלית לכל הדעות ואסור לטלטל בתוכם (עירובין כ''ג:; משנה תורה הל' שבת פט''ז הל' י'; טור או''ח ס' שנ''ח; שו''ע או''ח שם סעיף ט'; גר''א שם; משנה ברורה שם; רא''ש עירובין פ''ב ס' ב'). וכאשר הם לא מוקפים אי אפשר לערב עירוב משום שרשות היחיד אז פרוצה לכרמלית.
אפילו כאשר קיימים כל התנאים הנ"ל כדי לערב עירוב ביישובים בעלי כמה כניסות יש להניח שיור של בית אחת וחצר אחד בלא שיתוף היכן בני העיר לא יכלו לטלטל כדי שיהיה סימן היכר שטלטול בעיר הותר ע"י עירוב. (עירובין ס.; משנה תורה, הל' עירובין, פ"ה, הל' כ'-כ"א; שו"ע או"ח ס' שצ"ב סעיף א'; גר''א שם; משנה ברורה שם; וכן פסק הרי"ף).
סיכום הדברים
המקומות שבהם ניתן לטלטל בשבת הם מעטים ביותר כגון חלק מישובים דתיים ביש"ע, חלק מבסיסי צה"ל, וכדומה. לכן, כל יהודי ירא דבר ה' יישמר מאוד פן ייכשל בחילול שבת ויביא חטאה על עצמו ועל כל עם ישראל שכעת זקוק לחסדי ה' מרובים.
אם בעקבות המאמר הזה לפחות יהודי אחד יפסיק לטלטל בשבת ויוצל מחטא ויזכה לעשות רצון הבורא ית"ש אשמח שמחה גדולה ואודה לה' א-לוהי ישראל על שנתן לי כוח ושכל ישר ומחשבות טהורות לגמור את המלאכה הזו.


נכתב על ידי tito , 19/5/2005 21:04


תוקן על ידי - קעלעמר - 01/07/2005 19:36:30

http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?whichpage=2&topic_id=961515

שלויימלע פתח אשכול בשם: "ניל מנוסי, מומלץ"

המאמר הבא לקוח מתוך האתר של ניל מנוסי, בחור יקר, עדין נפש ואמיץ לבב.
כדאי לשים לב ולעקוב אחר פרסומיו.
חלק מן המאמרים פורסם ב'ארץ אחרת' וב-NRG מעריב.

http://www.lalo.co.il/menussi



ב"ה

ניל מנוסי

הבוקר שאחרי

בעקבות "החלקיקים האלמנטריים" מאת מישל וֶולְבֶּק, הוצאת בבל, 2001



(פורסם ב"ארץ אחרת", גליון 4)



על-פי המיתוס האחרון של המערב, המין הוא דבר שיש לעשותו; דבר אפשרי, דבר שיש לעשותו. (החלקיקים האלמנטריים, עמ' 132)


מי שגדל, כמוני, בחברה ליברלית ומתירנית, קיבל כמובן מאליו את מערכת הנורמות ודפוסי-החיים שביססה בשנות הששים המהפכה המינית. הסדר החברתי החדש שהיא הביאה שינה כליל את שדה הדימויים הציבורי בתוכו גדלנו, וכתוצאה חדר באופן ממשי ביותר לחיינו. השפעתו נתנה בנו את אותותיה הרבה לפני גיל ההתבגרות; דימויים מיניים גלויים עטפו את חיינו מגיל צעיר מאוד. מעל לכל, הביאה המהפכה המינית למיסודה של נורמה חדשה בכל הנוגע למערכות יחסים רומנטיות: המונוגמיה הסדרתית. למה הכוונה? שאף על-פי שרובינו עוד מאמינים בבלעדיות במהלך הקשר, לכולנו ברור שנקיים יחסי-מין עם יותר מאדם אחד. והנורמה של המונוגמיה הסדרתית, כך נדמה, היא גם אידאל: כמה מאיתנו יבחרו להתחתן עם בן-זוגם הראשון?

הרבה לפני שניסינו לתת את הדעת על העניין ברצינות, היה ברור לנו שזכינו לחיות בחברה מתקדמת, חברה בה מידת החופש שלנו גדולה יותר. כולנו, בגילאי התיכון, רחשנו הערצה, גם אם עמומה, לתרבות ההיפית של שנות הששים, על אידאל האהבה החופשית שבה. כולנו השתדלנו מאוד לנצל את החופש המיני שזכינו בו. למרות שלרבים מאיתנו, אולי לרובנו, המאמץ הסב תיסכול גדול, לא ויתרנו. לא יכולנו; הרי חופש הוא דבר שחייבים לנצל. לא?

כולנו ראינו הרבה מאוד עירום בחיינו – בעיקר נשי, יש לציין – מגיל מאוד צעיר. אמנם רובו המוחלט היה בתמונות ובסרטים, ולא במציאות, אבל בכל זאת, אנחנו שמחים על כך שהעירום אינו מוסתר עוד, לפחות לא בתמונות ובסרטים. לא?

היום אנחנו גדולים יותר. כמעט כולנו ניהלנו יותר מקשר אחד. חלקנו הרבה יותר. חלקנו בכלל לא. כמעט לכולנו לא ברור באיזה שלב בהתקרבות הפיזית בין בני-זוג מתחילה המחויבות. הביטוי "רק יצאנו" התחלף כבר מזמן בביטוי "רק התנשקנו", ולאחרונה גם ב"רק שכבנו". לעתים חולפים חודשים עד שמתברר שמדובר בחברות נאמנה. לעתים שנים. נפגענו הרבה, ראינו הרבה בגידות וסטוצים, אך גם ראינו וידענו אהבה. אפשרות האהבה וההגנה שהיא מעניקה עוד ממלאת אותנו תקווה.

בסופו של דבר, כולנו, כך נדמה, אסירי תודה על כך שהמין יצא מהארון. שמותר להתלבש איך שרוצים ולעשות מה שרוצים עם מי שרוצים. שיש לנו הרבה פחות מחויבויות מבעבר. שיש לנו הרבה יותר חופש.

לא?


משאלות סותרות


מעניין לציין שאותה מתירנות מינית הוצגה לעתים בתור חלום משותף, בשעה שהדברים היו אמורים למעשה במדרגה חדשה בעלייה ההיסטורית של האינדיבידואליות. (עמ' 116)



כל עלייה בחופש כרוכה בעלייה בחוסר-הביטחון, והמהפכה המינית אינה יוצאת מן הכלל. עיון ביקורתי באמנות הפופולרית – קולנוע, מוזיקה, ספרות – יכול לגלות לנו הן את המשאלות והן את החרדות הצפונות בתת-ההכרה של תרבותינו בכל הנוגע למהפכה המינית. עיון כזה חושף מתח פנימי גדול, סכיזופרני כמעט, השורר בין האידאלים השונים שהניעו את המהפכה.

המקום בו מתבטא המתח הזה בצורה המובהקת ביותר הוא עולם מוזיקת הפופ, שבאמצעות הרדיו והטלוויזיה מהווה, ניתן לומר, את פסקול חיינו. מילות שיריהם של זמרי הפופ ממשיכים מסורת שמרנית ביותר של שירי אהבה, הנמשכת באופן רציף מימי-הביניים, והמקדשת אהבה תמימה, בלעדית ונצחית. אך בה בעת, בלבושם החושפני, תנועות ריקודיהם וסגנון חייהם המתירני, מבטאים אותם הזמרים ממש את האידאלים ההדוניסטיים ונטולי המחויבות של המהפכה המינית, המנוגדים באופן מוחלט לאותה אהבה רומנטית ששיריהם סוגדים לה. זמרי הפופ שרים אהבה אך לבושים, מתנהגים ומשדרים סקס נטול אהבה.

בשלל קליפים ותוכניות טלויזיה מבטאת האמנות הפופולרית את הפנטזיות האופפות את החופש המיני החדש, אך בה בעת, ביצירות אחרות, היא מציגה גם את צדו האפל של חופש זה: עולם מערכות היחסים, לפני ואף במסגרת הנישואין, הפך לעולם בו דבר אינו מובטח. בסרטים שראינו לאחרונה, כמו וונדרלנד ואושר, מוצאות עצמן דמויות נשיות תמימות, המעוניינות באהבה, במפגשים מיניים מנוכרים, עם גברים שכעת, בעידן החופש המיני, אינם מחוייבים אפילו להשאר עמן עד הבוקר. בסרטים אלו נראה כי ה"חופש" השתלם רק לאלו המעוניינים במין נטול מחויבות ורגש; מי שאוחז בתקוות הרומנטיות של פעם, הנתפסות היום כמיושנות, ומעונין שלמין תתלוונה אהבה ומסירות, אינו חופשי, אלא פשוט בודד.

ספרים וסרטים רבים הביאו לנורמליזציה של פנטזיית הבגידה, ואף ציירו סביבה הילה רומנטית ומושכת. במקביל, יצירות רבות אחרות מבטאות אוירה של אימה גדולה המתלווה לה. בספר סוף דבר של יעקב שבתאי, מתייסר הגיבור עד כדי שיגעון לאחר שגילה שאישתו, בלי סיבה מיוחדת, בגדה בו. לאחרונה, בוטאה אותה אימה בסרט עיניים עצומות לרווחה של סטנלי קובריק, בו צולל טום קרוז לגיהנום רגשי וממשי רק מפני שגילה שאשתו כמעט בגדה בו.

למעשה, את עידן האהבה החופשית מלוות חרדות גדולות מראשיתו, כפי שניתן לראות בסרטים משנות השבעים: בסרט מיסטי, ובסרט מחפשת את מר גודבאר (בדומה לחיזור גורלי המאוחר יותר) מתגלים מאהבים ללילה אחד – בסטוץ לגיטימי, אגב, לא בבגידה – כרוצחים פסיכופאתיים, והגיבורים נעשים לקורבנות כתוצאה ישירה מאורח-חייהם המתירני, המרתיע-מושך את הצופה.

התמונה המשקפת בצורה החזקה ביותר, לטעמי, את האיום המסתתר במתירנות המינית, נמצאת בהתפוז המכאני, גם הוא של קובריק: רווקה מזדקנת חיה בגפה, במחיצת חתוליה בלבד; היא מוקפת ביצירות אמנות המציגות דימויים מיניים בוטים (אם כי בצורה מתוחכמת ו'אמנותית'), המעידים עליה כי היתה מחלוצי המהפכה המתירנית; גיבור הסרט, ראש כנופיית צעירים אלימה, חודר לביתה ומתקיף אותה באמצעות אחד מפסליה שלה – פאלוס חרסינה ענקי. המשמעות ברורה: הרווקה המבוגרת, שבדור הקודם קידמה ומיסדה את ה'שחרור' המיני, מותקפת על-ידי התוצר הצעיר של אותו שחרור ממש, ובאמצעות נשקה שלה.

אך בזמן שהתפוז המכאני ביקר את המהפכה המינית, הוא למעשה גם לקח בה חלק. בכך שהציג סצנות בוטות של מין ואונס, הסרט הגדיר מחדש מה מותר להראות על גבי מסך הקולנוע. למעשה, הסרט מגלם בתוכו את הסכיזופרניה של האמנות העכשווית ביחס לחופש המיני: הוא מציג באופן ביקורתי את השחיתות המוסרית הנולדת מתוך תרבות חסרת גבולות, אך מעל עצמו הסיר את כל הגבולות. הסרט מבצע את אותו חטא שהוא מגנה. ואכן, כשהערצנו את התפוז המכאני בתיכון, שטופים ואחוזים בדימויי החופש המיני שהוא מציג, היה זאת מפני שהסרט שילהב יותר משהוא זיעזע. לא יכולנו לראות את מה שהסרט מראה בבירור: המתירנות המינית טורפת את עצמה.

יצירות אלה, אף כי נוטים לתפוס אותן כביקורות על המצב האנושי בכלל, מבטאות למעשה ביקורת ספציפית על החיים במסגרת הערכים של המתירנות המינית. ייחודה של הביקורת הוא, שהיא איננה מושמעת מהאגף השמרני, אלא מתוך הקהילה האמנותית-ליברלית. אולי זו אחת הסיבות שהביקורת לא מושמעת באופן מפורש, בצורת מאמרים סוציולוגיים או ביקורת תרבות, אלא באופן מובלע ועקיף, ובסופו של דבר גם רפה, באמצעות יצירות אמנותיות. להוציא את התנגדותן של מספר פמיניסטיות לפורנוגרפיה, יציאה גלויה כנגד המתירנות המינית מתוך החוגים הליברליים, מתפרשת מייד כנסיגה ריאקציונרית ומבהילה לפוריטניות. יצירה אמנותית, לעומת זאת, נבחנת בדרך-כלל במונחים אסתטיים וספרותיים, לא במונחים מוסריים. כשאדם מבטא את ספקותיו לגבי הליברליזם באמצעים אמנותיים, הוא מצליח להתחמק מתוית השמרן.



החלקיקים האלמנטריים


האם אפשר לראות בברונו פרט? התנוונות איבריו היתה שייכת לו, כפרט הוא יכיר את שקיעתו הגופנית ואת המוות. לעומת זאת, השקפת חייו ההדוניסטית, והכוחות שעיצבו את תודעתו ואת תשוקותיו היו שייכים לכלל בני דורו. (עמ' 179)



ל'ז'אנר' זה של ביקורת חברתית על הליברליזם המיני, המושמעת באמצעות יצירה אמנותית דווקא, הצטרף לאחרונה רומן צרפתי בשם החלקיקים האלמנטריים, מאת מישל וֶולְבֶּק. השפעתו של הספר היתה עצומה. מאז שפורסם, לפני שלוש שנים בלבד, תורגם לכ35- שפות, עובד למחזה, ספריו הקודמים של וולבק התגלו ואחד מהם עובד לסרט, ולוולבק קמה באירופה עדת מעריצים צעירה, המשננת את ספריו וסוגדת להם. הספר עורר סערה אינטלקטואלית גדולה באירופה, שכללה קולות רועמים הן מליברלים והן משמרנים, ושבמהלכה העתיק וולבק את מגוריו לאירלנד. בקרב הליברלים, רבים זעמו על וולבק והאשימו אותו בגזענות ובמיזנטרופיה, בזמן שאחרים ראו בו כמבקר תרבות חשוב; ואילו השמרנים ראו ברעיונותיו כאישור על הבוז שתמיד רחשו לתרבות המתירנית, אך גם הזדעזעו מהשפה הגסה ומהתכנים הבוטים.

ומה בספר? בכתיבה צלולה ונוקבת, ובעלילה חסרת-רחמים, מציג וולבק את צדדיה האפלים ביותר של המתירנות המינית. גיבורי ספרו הם מי שהפסידו מהמהפכה: הילדים המוזנחים של זוגות גרושים; המכוערים, השמנים וחסרי-הביטחון, שהמהפכה רק העצימה את עלבונם ותסכולם; רווקות מבוגרות הכמהות למשפחה ולילד; ואפילו היַפות והיַפים, שלמרות שלכאורה הרויחו מהמתירנות, הרי שההיחשפות המוקדמת למין הקהתה את רגשותיהם והפכה אותם ליצורים מתגוננים ומנוכרים. המפתיע הוא, שקול הנכאים הזה, היוצא בכאב ובזעם מתוך הליברליזם כנגד אושיותיו שלו, ושמצא לו תהודה גדולה כל-כך, בוקע דווקא מצרפת – ארץ המסמלת בעיני רבים את השחרור המיני המתקדם. הצלחתו הגדולה מעידה על כך, שלמרות, ואולי בגלל, הבוטות הגדולה המאפיינת קטעים ממנו (הספר כולל תיאורים ארוכים ומדכאים של החיים בקומונות נודיסטיות ובאורגיות), הוא נגע בעצבים חשופים בחוגים המתירניים של אירופה.

ייחודו הגדול של הספר, וגם מקור כוחו, כך נדמה לי, טמונים בכך שהוא חוצה את הקו המוכר בין יצירה אמנותית לבין מאמר סוציולוגי ומוסרי. וולבק בקיא בהיסטוריה, פילוסופיה ומדע, והוא קורא היטב את הקשר בין מהלכים אינטלקטואליים וכלכליים לבין המציאות הקונקרטית של החיים במערב בעשורים האחרונים. בניגוד ליצירות אמנותיות אחרות שהגיבו על המתירנות המינית בכך שהן פשוט הציגו כמה מתוצאותיה העגומות, וולבק מגולל, על פני עמודים רבים, ניתוח היסטורי וסוציולוגי מפורט של תולדות המיניות במחצית השנייה של המאה העשרים. הן דרך דמויותיו והן בראיונות שנתן, וולבק גם עומד על כך, שלא ישפטו את דמויותיו באופן פסיכולוגי ושלא יראו אותם כמקרים ייחודיים. קריאה זו תחמיץ את שורש הדברים. וולבק מבקש שנבין את הדמויות במונחים חברתיים ומוסריים.

וולבק, יש לציין, אינו מציע פתרון ממשי. הוא כותב מתוך ייאוש. למרות שהוא סבור שהמהפכה המינית השחיתה את החברה הצעירה באירופה ופוררה את רגשי האמון והאהבה בין האנשים, הוא בעצמו חי כמו דמויותיו – מנהל קשר פתוח עם אשתו, מבקר במועדוני החלפת זוגות, ושוכב עם כל מעריצה אפשרית. הוא שונא את חייו אך חש ממולכד בתוכם. עם זאת, ספרו יכול לתרום לנו. עצם הקישור המפורש שעושה וולבק בין סיפור חייהם של אינדיוידואלים לבין הרובד החברתי עשה דבר שסרטיו של קובריק, למשל, לא עשו: הספר זוקף אצבע מאשימה נגד אנשי-הרוח, הפוליטיקאים ואנשי-העסקים המקדמים את המתירנות המינית ומרוויחים ממנה, ונוקט עמדה גלויה של התנגדות.


טקסי החניכה החדשים


כבר מביקורו הראשון אצל אמו, הבין ברונו שההִיפים לעולם לא יקבלו אותו לחברתם; הוא לא היה, ולא יהיה לעולם חיה יפה. (עמ' 63)



יופי יוצא דופן [...] יש לו השפעה על-טבעית, ונראה שהוא מבשר על גורל טראגי, ללא יוצא מן הכלל. (עמ' 61)



גיבוריו של החלקיקים האלמנטריים הם ברונו ומישל, שני חצאי-אחים, פרי ברית נישואין קצרה ובגידה. אמם ההיפית הצטרפה לקומונות ניו-אייג'יות של חיפוש רוחני, וחינוכם הופקד בידי קרובי משפחה ופנימיות. היותם אחים למחצה מציגה אותם מייד כילדי המתירנות המינית החדשה, תוצר התפוררות התא המשפחתי ועליית ערך המימוש העצמי האינדיוידואלי. שניהם גדלים כאשר 'רחש-הרקע' הרוחני שלהם הוא תמונת העולם המטריאליסטית והא-מוסרית של המדע המודרני. היקום, כך מספרים להם (גם אם לא מפורשות) הוא בחשבון אחרון חסר פשר, אגד חלקיקים אלמנטריים הנעים ללא תכלית במרחב, והאורגניזמים שנוצרו בו, פרי מקרה עיוור, נתונים במאבק הישרדות דארוויניסטי. אלו הן אמיתות היסוד. תמונת העולם האטומיסטית, המקנה לספר את שמו, משפיעה בהכרח, מראה וולבק, על המארג הפסיכולוגי והמוסרי של חברה שאוחזת בה: במסגרתה מגיעה גם החברה, בהדרגה, לאטומיזציה של אינדיוידואלים העוסקים בהישרדות.

אל רחש-הרקע הפסיכולוגי הזה מצטרפת המציאות הכלכלית-חברתית של שנות החמישים והששים: היחלשות הדת והערכים השמרניים, וחדירתה לאירופה של תרבות ההמונים ההדוניסטית מארה"ב. במהלך התבגרותם של מישל וברונו, ובפרק זמן קצר מאוד – הודות ללגיטימציה לשימוש באמצעי מניעה, להיחלשותה של הצנזורה, ולפולחן הנעורים והיופי של המגזינים והקולנוע – נפרם הקשר, שעד אז היה אדוק מאוד, בין מין לבין אהבה, מחויבות ופריון. הפעילות המינית, שייצוגיה בתקשורת ההמונים הלכו והתרבו, החלה לתפוס את המקום המרכזי בעולם החוויות המוצעות לצרכן. המין הוצג מעתה כחוויה גופנית עזה וטוטאלית, אך מנותקת מאהבה, בלעדיות וממחויבות הורית. מעין הילה דתית החלה לאפוף אותו, כאילו היה תמצית ההוויה. בפעם הראשונה היו אלו לא בני חוג מצומצם של אריסטוקרטים אלא בני ציבור שלם שעברו את גיל ההתבגרות בנוף גדוש כל-כך בהבטחות לחופש מיני מוחלט.

באמצעות דמויותיו, וולבק מנסה להראות שכל מי שגדל במציאות זו, אף שמתנוסס מעליה דגל החופש, שרוי, למעשה, במילכוד. כאשר האידיאל הרווח הוא מונוגמיה סדרתית, מתבססת התחושה שמי שאינו מנצל אותה, מחמיץ: חייבים לשכב עם הרבה אנשים. כתוצאה, מנהלים האנשים את כל הקשרים המיניים הראשונים שלהם במצב כזה, שכל אחד מהצדדים זכאי לפרק את הקשר בכל רגע, וחייב להיעתר לאותה הדרישה, אם תבוא, מבן זוגו. אין מחויבות. אך כשאין מחויבות הדדית, גם אמון הדדי אין. בני הזוג מתרגלים לחיות ביחד כאשר מבחינה פיזית שוררת ביניהם אינטימיות מלאה, אך מבחינה רגשית האינטימיות שלהם היא בהכרח סדוקה; מבעד לחרכיה בוקע הרחש הבלתי-פוסק של אפשרות הפרידה. כלומר, הם מצויים במצב של כוננות בדידות מתמדת. בני הזוג הופכים לנוכחים-נעדרים, השומרים תמיד על רגל אחת בחוץ. המצב מאלץ את כל אחד מהצדדים לשמור לעצמו פתח מילוט (באמצעות פלירטוט עם אחרים, למשל) כדי להתגונן מפני האפשרות שהשני ישתמש בפתח המילוט שלו. וכמובן שהאחד מחזק את השני, ולהפך. לא במקרה, זה מזכיר מרוץ חימוש: במערכות יחסים ללא ביטחון, יש להתחמש רגשית.

דמויותיו של וולבק, למרות שהן ממשיכות לייחל לאהבה, חיות בניכור ובהתגוננות. וולבק מראה כיצד ריבוי של מערכות יחסים מיניות בגיל צעיר בהכרח מקשיח את הנפש ויוצר תחושה שהיא מנותקת מהגוף. כיצד זה קורה? מצד אחד, הענקה של הגוף למספר גדול של אנשים מביאה למעין 'הוזלה' של הגוף: במפגש המיני החמישי, למשל, קשה להתייחס לחשיפה של הגוף באותה מידה של התרגשות ועם אותה יראת כבוד כמו בפעם הראשונה. מצד שני, בד בבד, קיום קשרים מיניים עם מספר גדול של אנשים מביא דווקא ל'התייקרות' של הנפש: באותו מפגש חמישי, האדם עבר כבר ארבע פרידות; הוא מפוכח יותר, ציני יותר, נזהר יותר מפיתוח של ציפיות, נשמר יותר על לבו. תהליך זה רק מחריף: ככל שהגוף מוזל, הנפש מתייקרת; ככל שהגוף מתערטל, הנפש מתכסה ומתערלת. בהדרגה, בהכרח מתגלעת באדם מעין גלות פנימית בין הגוף לבין הנפש, בין הפעילות המינית לבין רגשות האהבה והאינטימיות. כך נתפס המין, יותר ויותר, כפעילות גופנית מוחצנת, שהיחס אליה נונשלנטי ושחולקים אותה בקלות עם זרים רבים, בזמן שהאהבה ננעלת עמוק בפנים, ספונה במקלטי הבטחון של הנפש, ובקושי ניתנת לאיש.

כך יוצרת המונוגמיה הסדרתית מעין שרשרת חיול המכשירה נערים ונערות להיות מכונות לחימה בשדה הקרב של המיניות החופשית. זהו טקס החניכה המודרני, מבחן ההתבגרות החדש, שנידונו כמעט כולנו לעבור. המשאלה המתעוררת בעקבותיו היא המשאלה להיוולד מחדש, כביכול, לשחזר את התום שקדם לחוויות המיניות המנכרות. גם משאלה זו חוזרת ומופיעה בשירים שאנו שומעים: מדונה השבה להרגיש "כמו בתולה", ולהבדיל, ערן צור השר "יש לנו אהבה / היית מאמינה / אחרי כל המדבר הזה...". אך ההקשחה הנפשית ששרשרת החיול יוצרת היא חד כיוונית: הקישור האינטואיטיבי בין מין לאינטימיות אובד לעד.

כטקס חניכה אלטרנטיבי, מציג וולבק את מה שניתן לכנותו ספסל התיסכול. זהו גורלם של מי שאינם נעים במסלול צבירת החוויות של שרשרת החיול אלא צופים בו מהצד. בספר, בזמן שחבריו של ברונו זוכים לקצור את פירותיה של המתירנות המינית, עומד הוא מנגד, כשבתוכו הולכת וגוברת תחושת העלבון והכישלון. הנזק שנגרם לברונו בלתי-הפיך: מיותם לעד מאהבות הנעורים שלא ידע, הוא מבלה חלק ניכר מחייו הבוגרים ברדיפה אחר פנטזיות מיניות ילדותיות, ללא אהבה אמיתית, וסופו שמאבד את שפיותו. בספר שיצא לאחרונה, זאת לא המסיבה שלך, מאת אבנר שביט (שהיה בן 16 בעת הכתיבה) עובר המספר התבגרות דומה. ה"מסיבה" היא חיי המין של חבריו וחברותיו הקרובים, שהמספר זוכה לשמוע עליהם אך לא לקחת בהם חלק. המחיר שהיא גובה מהמשתתפים בה, כפי שראינו, הוא גדול: ניתוק הגוף מהלב. אך לא כך נראים הדברים מבחוץ. מי שאינו משתתף בה משוכנע שהוא מחמיץ לא פחות מאשר את החיים עצמם. הן מברונו בחלקיקים האלמנטריים והן מהמספר של זאת לא המסיבה שלך אנו נפרדים כשהם מדוכאים וקהים. ברונו מאושפז בבית-משוגעים, ושביט מסיים את ספרו ב"חה חה חה!" ארוך: צחוקו הציני והמדוכא של המספר, שבגיל 16 כבר פיתח ראיית-עולם ניהיליסטית כשל זקן מריר.

כמעט בלתי אפשרי היום שלא להימצא איפה שהוא על הרצף בין שתי טקסי החניכה האלו. רק בודדים – אלו המקדישים עצמם למישהו אחד בלבד מבלי לחוש שהם מפסידים – מצליחים להתחמק משניהם.





ליברליזם מיני וליברליזם כלכלי


ביולי 1972, בעת שברונו השתתף בטיול [...] הצליח פטריק קסטלי, צעיר צרפתי אחד שהשתייך לקבוצתו, להרים שלושים-ושבע בנות בפרק זמן של שלושה שבועות. באותו פרק זמן, ברונו רשם לעצמו אפס נקודות. (עמ' 67)



ההבחנה המרכזית של וולבק, אותה ביטא גם בספרו הראשון, הרחבת גבול המאבק, עוסקת בקשר בין ליברליזם מיני לבין ליברליזם כלכלי. ההשוואה פועלת כך: הן ליברליזם כלכלי והן ליברליזם מיני מתבססים על אותו אידאל: הגדלת חירות הפרט. שניהם יוצרים מצב של תחרות חופשית, במסגרתה, כך נדמה, כל אחד רשאי לפעול באופן עצמאי לקראת מימושו העצמי (בין אם דרך הקמת עסק ובין אם דרך בחירת פרטנרים), כל עוד אינו פוגע בחירותו הדומה של הזולת.

אולם בשני המקרים, התוצאות בשטח רחוקות מאוד מהאידאל המקורי. הן הליברליזם הכלכלי והן הליברליזם המיני יוצרים ומשמרים מעמדות, וכן מגדילים בעקביות את הקיטוב בין המעמד הגבוה לנמוך. כך, בתחרות קפיטליסטית נטולת מעצורים, אלו שתנאי הפתיחה שלהם מוצלחים, מתעשרים ומקימים תאגידים גדולים, בזמן שמצבם של בני המעמדות הנמוכים רק הולך ונעשה גרוע יותר. בתחרות המינית נטולת המעצורים של המונוגמיה הסדרתית, בה הנורמה והאידאל הן צבירה של מספר רב של פרטנרים מיניים, גם כן נוצרים מעמדות: אלו שנכנסים לעולם החיזור עם תנאי הפתיחה הטובים ביותר (היפים לפי אידאל היופי הרווח, בעלי הביטחון עצמי) זוכים לצבור 'הון' מיני ולנהל חיי מין מגוונים ועשירים; האחרים, שתנאי הפתיחה שלהם אינם מתאימים לכללי השוק (המכוערים לפי אותו אידאל יופי, חסרי-הביטחון) רק הולכים ו'מתרוששים', וגורלם הוא בדידות ואוננות. אל מול הליברליזם הכלכלי עומד האידאל הסוציאליסטי, בו שכר המינימום הוא הוגן ובו צבירת ההון האישי מוגבלת; אל מול הליברליזם המיני עומדת דרך החיים השמרנית, בה המין מצומצם למסגרת הנישואין ובה הניאוף מגונה. לכשנעלמים גבולות אלו, מקבעים הן הליברליזם הכלכלי והן הליברליזם המיני סט ערכים מטריאליסטי המבוסס על צבירה – בין אם של הון ובין אם של חוויות מיניות. הן הליברליזם הכלכלי והן הליברליזם המיני מכוננים מציאות חברתית דארוויניסטית של תחרות אגרסיבית: בעלי עסק מתחרים על אותו פלח שוק של צרכנים פוטנציאליים ומבוססים כלכלית, ומשקיעים הון גדול בפרסום, המונחה על-ידי שיקולי ביקוש והנעדר כל חשיבה מוסרית; צעירים וצעירות בשוק החיזור של היום מתחרים גם הם על אותו ציבור מצומצם של יפים ויפות, גם הם משתמשים בכלים שיווקיים הכרוכים בהתקשטות והתעסקות מופרזת במראה חיצוני, וגם הם נאלצים להציב שיקולים אנוכיים מעל שיקולים מוסריים.

לא במקרה, מזכירה השפה הרווחת, הן בעולם העסקים והן בעולם החיזור, שיח של שדה קרב. בשני המקרים מוזכרים לעתים קרובות כוח, עצמאות, שמירת אופציות פתוחות, שיקולים טקטיים, התגוננות, התחמשות, כיבוש.

הכלכלה והמין אכן אינן מערכות נפרדות. למעשה, המערכת המינית והמערכת הכלכלית משיקות זו לזו וניזונות זו מזו. ראשית כל, בחברה הטכנולוגית של היום, התאגידים הכלכליים השולטים במדיה הם הכוחות אשר מבססים את אידאל היופי. הטלוויזיה, הקולנוע, העיתונות ופרסום החוצות הם הממלאים את המרחב הציבורי בתכתיבי היופי העכשוויים, וכולם מנוהלים על ידי גופים כלכליים. כאמור, על מנת לשרוד בתחרות האגרסיבית על כיסו של הצרכן, שיקוליו של בעל עסק בכלכלת השוק החופשי תמיד תועלתניים: הוא יספק לצרכן את הדימויים החזקים והמגרים ביותר. מכיוון שאין דימויים חזקים ומגרים יותר מאשר דימויים מיניים, אלו הופכים בהכרח לדימויים הרווחים ביותר, ובהכרח הם נעשים בוטים יותר מדי עשור. רשת הפנטזיות של החופש המיני, המשרתות את השוק כולו, מגלגלות בתורן תעשיות רבות נוספות: קוסמטיקה, ניתוחים פלסטיים, מאכלים דיאטטיים, מכוני-בריאות, ועוד.

כמובן, שהקשר הוא דו-כיווני. הכסף והמין משפיעים זה על זה בדינמיקה של היזון חוזר: אידאל יופי קיים מכתיב את הדימויים שיהיו רווחים במדיה, צריכת הדימויים מעצימה את כוחם של בתי-העסק שמשתמשים בהם, ואלו מחזקים, בתורם, את אידאל היופי. הדברים אמורים גם לגבי אורח-חיים מתירני והדוניסטי, כמו זה המאפיין את גיבורי מרבית סדרות הטלוויזיה. כאשר חוקי המערכת הם חוקי השוק החופשי, הרי שהאליטה הכלכלית והאליטה המינית מחזקות זו את זו.

ההשוואה בין הליברליזם המיני לכלכלי חושפת סתירה עמוקה בעולם הערכים של השמאל. השמאל החדש של שנות הששים אחז בתמונת עולם המבוססת על נטייה חזקה לקומוניזם בכל הנוגע לכלכלה, אך לליברליזם ולאינדיוידואליזם קיצוני בכל הנוגע למערכות יחסים, אורח-חיים, אמנות, וכו'. האינטלקטואל השמאלני סולד ממתירנות כלכלית, אך מצדד במתירנות המינית. אחת הדרכים בהן השמאל פתר לעצמו את הסתירה הזו, הייתה זיהוי של השמרנות המינית עם הבורגנות הקפיטליסטית. שורש הזיהוי הזה בתורות הסוציאליזם והקומוניזם: המרקסיסטים האשימו את 'תא המשפחה הבורגני' ברכושנות, והמהפכה הסובייטית (ובעקבותיה הקיבוץ הישראלי) שאפה לכונן חברה בה מוסד המשפחה אינו קיים עוד. בדרך זו, נוצקה דמותו של הסוציאליסט הבוהמיין והמשוחרר מינית, שבשנות החמישים והששים הייתה לאחד מסמלי תרבות-הנגד הצעירה. באמצעות הצמדת הבורגנות למשפחתיות הממוסדת יכול היה הבוהמיין להתנגד לליברליזם הכלכלי ועם זאת לעודד את הליברליזם המיני – מבלי לחוש בסתירה הפנימית. כמובן, שהסתירה פחות חריפה היום, שכן פחות ופחות שמאלנים מתנגדים לכלכלת השוק החופשית. הן במישור הכלכלי והן במישור המיני, נראה כי האינדיוידואליזם מנצח.

מה שוולבק מראה הוא, שהמתירנות המינית דווקא עקבית יותר עם תפיסה קפיטליסטית: ביסוד שתיהן עומדת אותה השקפת עולם, המקדשת את מימושו העצמי של הפרט. האידאלים הליברליים מתיימרים ליצור חברה חופשית יותר, אך תוצאותיהן בפועל סותרות את הכוונה המקורית. כאשר חופש הפרט הוא האידאל המקודש נוצרת סביבה דארוויניסטית כוחנית שבה כולם מתחרים נגד כולם. תחרותיות זו, יש להדגיש, אינה ממציאה את הכוחניות והאנוכיות האנושית; אך היא מסירה מעליהן את הרסן ונותנת להן מרחב פעולה בלתי מוגבל. חברה ליברלית לגמרי יוצרת, בשם החופש, מצב בו דבר אינו מובטח, ולכן יש להיאבק על הכל – מאבק בו החזקים שורדים בזמן שחיי החלשים הופכים לקשים ומתישים, וממילא, לפחות חופשיים.

בדארוויניזם הכלכלי-מיני הפועל בתרבותינו, שנכון לעכשיו אין כוח ראוי לשמו המתנגד לו, נבררים בהדרגה היפים והחזקים – מצב הנושא דימיון מטריד לטבע הפראי. לאחר אלפי שנה של בניית מוסר קהילתי המבוסס על צניעות ומחויבות, מוסר שכל תכליתו לרסן את היצרים האנוכיים, מחזיר אותנו הליברליזם הכלכלי-מיני, בתהליך בלתי-נמנע, לאורח חיים יצרי וחייתי.





לקראת מילון פוסט-ליברלי


בלב הברבריות הטבעית, יכלו לפעמים (לעתים נדירות) בני האדם לברוא מקומות קטנים, חמימים ושופעי אהבה. חללים קטנים וסגורים, שמורים, שההדדיות והאהבה שורות בהם. (עמ' 89)



וולבק, כאמור, אינו מציע גאולה. האנוכיות האנושית היא כה עזה בעיניו, שרק כוח אחד יכול לה, והוא הדת. אלא שוולבק רואה במהלך המטריאליסטי-חילוני, שבעיניו הפך את הדת למיושנת, כבלתי-הפיך. את הניסיון של הניו-אייג' להחיות מסורות רוחניות הוא רואה כנידון מראש לכישלון, מכיוון שגם הניו-אייג', בסופו של דבר, הוא מסורת של מחפשי-דרך אינדיוידואליסטים, והוא אינו מציע אלא נחמה ופורקן אישיים. בספר, כאשר מישל, שהינו מדען, מגיע למסקנות הללו, הוא מכוון את מחקריו המדעיים בהתאם. בפרקיו האחרונים, הופך הספר למדע-בדיוני: מישל מגבש תמונת-עולם פיזיקלית חדשה של המציאות, המכירה בקיומם של קשרי אהבה כמשהו ממשי; אך הוא משוכנע שהאורגניזם האנושי כפי שהוא קיים כעת אינו מסוגל לחיות לפיה, ולכן הוא מוצא נוסחה לשיבוט מושלם של בני אדם. בעשורים שאחרי מותו, מצליח ממשיך דרכו לשכנע את הציבור להנדס גנטית אנושות חדשה, חד-מינית וללא אינדיוידואליות – אנושות של תאומים זהים. הספר, מתברר בסוף, נכתב בידי בני האנושות החדשה, בגוף ראשון רבים, והם מקדישים אותו לזכרו של האדם – שלמרות רשעותו ואנוכיותו תמיד האמין באהבה, ושהתנדב לפנות את מקומו למענם.

למרות הייאוש העולה ממנו, הספר זכה להצלחה. הסיבה כנראה נעוצה בכך, שעבור רבים מאיתנו אצורות מתחת לפני השטח תחושות עזות של ספק, מתח ותסכול בכל הנוגע לאורח החיים המתירני. הספר מעלה את מודעותנו לבעיות, אך גם מגדיל את תחושות אוזלת-היד והתסכול. אם מישהו מעוניין לשנות את חייו לאור ההבנות הללו, האפשרויות שלו מצומצמות מאוד. יש הבוחרים להצטרף לקהילות שמרניות במיוחד, דוגמת הקהילה החרדית, ולהסתגר בעולם בו הדימויים כולם צנועים ובו הערכים שמרניים. בזמן שאין לזלזל, לדעתי, במי שבוחר בדרך זו, ברור, שעבור רוב האנשים היא איננה אופציה. עבורם, הדרך היחידה היא לפתח אדישות מסוימת ביחס לתרבות המתירנית, ולגבש יושר פנימי חזק דיו כדי שיוכלו לעמוד אל מול עולם הערכים הזה ולבחור לחיות אחרת. חברה ליברלית מתוקנת אמורה לספק להם את החופש לעשות זאת.

ברם, כפי שהדברים מונחים היום, אפשרות זו תובענית מאוד, כמעט בלתי-אפשרית. כיצד נוכל לדבר על הצנעת המין בתקשורת ובלבוש מבלי להתפס כפוריטנים המתנגדים לחופש הביטוי? כיצד נוכל לדבר על קיום יחסי מין במסגרת קשר עם מחויבות בלבד, מבלי להתפס כשמרנים, או פשוט כמתוסבכים? אוצר המילים הליברלי – הנסוב סביב ערכי חירות הפרט והמימוש העצמי, והדוגל בשחרור יצרים – אינו נותן לנו כלים לבטא את אי-הנחת מהליברליזם המיני, או אפילו להיות מודעים אליו. במידה גדולה, הפכה השמרנות המינית לסטייה החדשה, ודרושים אומץ ולגיטימציה מהסביבה על מנת לצאת מהארון.

יש לחתור לקראת אוצר מלים חדש, פוסט-ליברלי, שישאף לכלול בתוכו את ערכי הליברליזם וללכת מעבר להם. הליברליזם חולל מספר שינויים חיוביים מאוד ביחס למיניות: הוא יצר תפיסה חדשה, אוהדת, של הגוף, והסיר הרבה מתסביכי האשמה ושנאת-הגוף שהיו נחלת הפוריטנים; הוא הביא לביטול החוקים נגד הומוסקסואלים ולסביות ואיפשר להם לחיות כפי רצונם; הוא גם ביסס את חשיבותו של החינוך המיני ושל השכלה רחבה בכל הנוגע למין. אולם כתוצאה מכך, הוא יצר מצב בו תפיסת הגוף והמין מוכתבת על-ידי ציפיות מוגזמות וכוחניות שמציבה התקשורת; בו נורמת המונוגמיה הסדרתית יוצרת תחרותיות ומעמדות; ובו הציפיה לחיבור של מין עם אהבה ומחויבות היא חסרת-תוחלת. מטרת הפוסט-ליברליזם היא לשמר את הערכים החיוביים של הליברליזם, ובה בעת לשחזר כמה ערכים שמרניים אבודים, במטרה ליצור סינתזה חדשה.

בראש ובראשונה, יש מקום לחשוב מחדש על ערך הצניעות. בתודעה הליברלית, מזוהה הצניעות עם צביעות, התכחשות והדחקה. "אין במה להתבייש" ו"לא צריך להסתיר שום דבר" הן מנטרות מוכרות. אך לצניעות, בלבוש ובהתנהגות, יש גם צדדים חיוביים: הצניעות שומרת על פרטיות, מרחיקה מבטים ומגעים מטרידים, ומאזנת את המירוץ המתיש אחר המראה המושלם. הצניעות מחזירה לגוף תחושה של מסתורין וסוד, ומזמינה את הסובבים להעביר את המבט מגופנו פנימה: דווקא מי שלבוש או לבושה בצורה המסווה את הגוף, לא חושפת אותו, הופכים למסקרנים יותר. והצניעות גם נותנת לנו את הזכות להתבייש: רבים אינם חשים בנוח כאשר הם מסתובבים בלבוש חושפני מאוד, או כאשר מצפים מהם לדבר בגלוי על פרטיותם; אלו שעדיין מתביישים מסומנים כעת כמתוסבכים. אבל אין מה להתבייש בצורך להתבייש. זה בסדר לרצות לשמור על פרטיות.

הלגיטימציה הפוסט-ליברלית לצניעות אינה נשענת על הטענות השמרניות – שהגוף הוא מכוער או מגונה או שיש להתבייש בו – אלא על הערכים הליברליים של כבוד האדם וחירותו: כאשר המרחב הציבורי אינו נתון כלל לשיקולי צניעות, בהכרח מוצבות דרישות בלתי אפשריות לגבי מראה חיצוני, המשלחות המונים למירוץ-הבלים במטרה לעמוד בהן, מירוץ שרק בודדים מנצחים בו. אין ספק, למשל, שלאובדן ערך הצניעות במרחב הציבורי השפעה ישירה על שיעור המתבגרים הסובלים מהפרעות אכילה: החושפנות בלבוש ובאמצעי התקשורת הפכה את הדרישה להיות רזה וחטוב לתובענית מתמיד. תהיה זו טעות לזהות כל קריאה לצניעות כצנזורה המגבילה את חופש הדיבור. ערך הצניעות בולם את התחרות הדארוויניסטית אחר המראה המושלם.

אך רעיון הצניעות קשור לעניין גדול הרבה יותר. אחת התוצאות המפתיעות של המתירנות המינית היא, שבפועל, היא צימצמה את הזכות להשתהות בכל הנוגע לקיום יחסי-מין. ייאמר מה שייאמר על החינוך השמרני, הוא העניק למתבגרים, בפרט לנערות, את הזכות להשתהות ולסרב. לא רק נערות גדלו בידיעה שגופן מוגן על-ידי ערכי הצניעות והמחויבות, אלא גם גברים חונכו לכבד את פרטיותן של הנשים. כיום, רצפה שלמה של צידוקים להשתהות נשמטה תחת רגלהן של נערות, שכל רצונן הוא שגופן ולבן ילכו יד ביד. למי שמעוניינת לשכב רק עם מי שיבטיח לה את העתיד, לא רק את ההווה, סיכוי נמוך למצוא מישהו. רוב הסיכויים שהיא תבריח אותו. כל טיעוניה נשמעים היום, אפילו באוזני עצמה, כתירוצים של מישהי שטרם "השתחררה", מישהי הסובלת מעכבות פסיכולוגיות בכל הנוגע לגופה. הרצון לחבר מין עם אהבה וביטחון הפך לתסביך. אך הרצון מובן מאליו: מדוע לא לשאוף לכך שההיחשפות הנפשית תצעד יד ביד עם ההתפשטות הגופנית?

גם כאן, הטיעון הפוסט-ליברלי נבדל מהשמרנות. השמרנות היתה סגפנית: היא גינתה הנאות גופניות באשר הן. הפוסט-ליברליזם, לעומת זאת, איננו שולל-גוף, אלא הוא מאמין בחיבור הוליסטי של הגוף עם הנפש, של מין עם אהבה. כיום, דווקא מתוך דרך-החיים הליברלית, אנחנו רואים שהגוף העירום, החשוף, המוענק לכל, הוא גם הגוף ממנו הוסר כל הקסם. דווקא הצנעת הגוף, הצעפתו, הקדשתו לאוהב אינטימי אחד, הן שמקנות לו את יופיו האמיתי.

מעל הכל, חתירה לקראת ערכים פוסט-ליברלים צריכה להעביר את הדגש מערכים של עצמאות אישית וכוח לערכים של אמון הדדי ואהבה – הדבק היחיד איתו ניתן לחבר מחדש את החלקיקים האלמנטריים.

תשס"א, 2000)

בעקבות מאמרו של מנוסי

על ליברליזם ומתירנות

http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1490575

תוקן על ידי - עצכח - 03/08/2005 8:05:30

שוב, הפריה מלאכותית והפתעותיה. הפעם: תאומים ביולוגיים שגדלים אצל שתי פונקדאיות שונות.

מדהים: זוג תאומים אחד נולד לשתי אמהות שונות



אחרי שנים של טיפולי הפריה שנכשלו החליטו בני-זוג להיעזר באם פונדקאית. אבל הם לא התייאשו, ובמקביל המשיכו לנסות להרות. קשה לתאר את תדהמתם כאשר התברר שהאם הביולוגית והפונדקאית נכנסו להריון ביחד. בפער של ימים ספורים נולדו שני האחים: האחד לאם הביולוגית, השני לפונדקאית. מומחים: אם העוברים נוצרו מאותו מחזור ביציות הם תאומים ביולוגיים
רבקה פרייליך



לאחרונה נולדו שני תינוקות שאולי אפשר לקרוא להם תאומים: הם בנים לאותו האב ולאותה האם והם נולדו בפער קטן ביניהם. מנגד, העובדה שכל אחד מהם נולד מרחם אחר מקשה על הגדרתם כתאומים "רגילים".



התאומים נולדו לאחרונה לזוג בשנות ה-40 לחייו שניסה במשך שנים להתגבר על בעיות פוריות. בני הזוג עברו כמה מחזורי הפריה ולבסוף, לאחר שנואשו, החליטו להיעזר באם פונדקאית.



החוק בישראל מאפשר פונדקאות רק לזוגות שקיבלו אישור מוועדה מיוחדת של משרד הבריאות. הוועדה מאשרת פונדקאות על בסיס חוות-דעת רפואית, שלפיה האם אינה יכולה להרות, או לחלופין, שהריון יסכן את חיי האם.



בני-הזוג הגישו לוועדה את האישורים הרפואיים אודות נסיונות ההפריה שנכשלו, רואיינו על-ידי הוועדה, ובתום התהליך קיבלו את אישור הפונדקאות המיוחל. לאחר שנוסח ואושר ההסכם עם האם הפונדקאית הושתלה ברחמה ביצית מופרית של בני-הזוג.



בעוד בני-הזוג ממתינים לאישור הרפואי שההריון נקלט ברחמה של הפונדקאית, הם החליטו לנסות שוב, אולי בפעם האחרונה, טיפול הפריה.



זמן קצר אחר-כך התברר להם ששני ההריונות נקלטו. מומחים הסבירו אתמול (ב') כי אם העוברים נוצרו מאותו מחזור ביציות, ייתכן שאף מדובר בתאומים ביולוגיים, למרות שההריון לא היה באותו הרחם.



245 בקשות לפונדקאות



על-פי משרד הבריאות, מאז האישור הראשון שניתן לפונדקאות בישראל, בספטמבר 96', אושרו 245 בקשות. בשני מקרים האם הביולוגית הרתה לאחר הפונדקאית.


במקרה שפורסם לפני כשלוש שנים נולדו שני האחים בסמיכות ושניהם גדלים אצל ההורים הביולוגיים. במקרה השני הפילה הפונדקאית הפלה טבעית, וכעבור כמה חודשים הרתה האם.



"אצל בני-הזוג שוררת בוודאי שמחה גדולה: מעקרות הם הפכו להורים לשניים", אומר מקורב. יחד עם זאת, גורמים במשרד הבריאות הביעו חשש שחוות-הדעת הרפואית שניתנה בעניין בני-הזוג מעוררת בעיה אתית - האם יש להמשיך בטיפולי פוריות במקביל לאישור שניתן לפונדקאות. "מסתבר שעקרות אינה דבר אבסולוטי, אלא אם כן אין לאישה רחם או שחלות", אמרו הגורמים.



גם גורמי רווחה, המלווים את ההורים הביולוגיים ואת הפונדקאיות בתקופת ההריון ולאחר הלידה, הביעו פליאה שטיפולי הפריה נמשכו במקביל להליכי הפונדקאות. לדבריהם, הדבר מעורר שורה של בעיות.



אין מעקב אחרי שניתן אישור



ממשרד הבריאות נמסר אתמול שההמקרה הובא לידיעת המשרד. "על-פי החוק, הוועדה אינה עוקבת אחר הצדדים לאחר שנחתם ואושר הסכם הפונדקאות", אמרו במשרד.



"כל בקשה המוגשת לוועדה נבדקת בדיקה מקצועית ומעמיקה, על מנת לוודא שאכן האם המיועדת אינה יכולה להרות או לשאת הריון על-פי האמור בחוק. במקרה זה, כמו במקרים אחרים שאושרו, הובאו בפני הוועדה כל המסמכים הרפואיים ומסמכים אחרים שהעידו על הצורך באישור הפונדקאות. אין בדעת המשרד להתערב בעבודת הוועדה".



(02.08.05, 12:38)

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3121384,00.html

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו