אשכול הקישורים לכתבות

לונגי, היה כאן כבר אשכול על זה.

http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1544722

פולמוס המציצה נמשך.

המענין הוא שפרופסור שטיינברג מצדד בהמשך המנהג, וטוען שהסכנה מינימלית. לכאורה, לפי הנאמר להלן, יש להבהיר שקיים איסור מפורש על מציצה כאשר למוהל פצע מדמם בפיו - וזה לא נעשה.

אולי ד"ר מרדכי הלפרין, אם הוא עדיין מגיע, ירצה להתייחס לזה?

***

וואלה:
http://news.walla.co.il/?w=//775700

תינוקות מתו בניו יורק כשנדבקו בהרפס בברית המילה, ועדיין רבנים רבים מסרבים להפסיק את המנהג ולבצע מציצה בעזרת שפופרת


עוד בכתבה:
מבחינה הלכתית אין היום צידוק למנהג »
המוהלים בישראל מעדיפים מציצה בפה »

ראש עיריית ניו יורק, מייקל בלומברג, ובכירים בעירייה, פועלים בשבועות האחרונים בניסיון לשכנע את ראשי הציבור החרדי בעיר להפסיק את ה"מציצה בפה" בטקסי ברית המילה. ה"ניו יורק טיימס", שדיווח על כך בשבוע שעבר, ציין כי במחלקת הבריאות של עיריית ניו יורק משוכנעים שהמנהג העתיק מסכן את בריאותם של התינוקות.

לפי המנהג, שמקורו בתלמוד, מוצץ המוהל את הפצע שנוצר באבר מינו של התינוק לאחר הסרת העורלה. בארה"ב מקובלת המציצה בפה רק בחוגים חרדיים. בשאר החוגים נעשית המציצה בשפופרת סטרילית. בישראל מעריכים גורמים מקצועיים, שהמציצה בפה נעשית במרבית טקסי ברית המילה. גם בישראל קוראים רבנים ורופאים להפסיק את המציצה בפה, אך בגוף הציבורי המפקח על המוהלים בישראל יש התנגדות נחרצת לדרישה.

העיסוק בשאלת המציצה בפה החל בניו יורק לפני שישה חודשים, בעקבות מותו מנגיף הרפס של תינוק, שהוריו הם תושבי שכונת מונסי, המאוכלסת ברובה בחסידים. התינוק היה אחד משלושה תינוקות שנדבקו במחלה בשנתיים האחרונות. השלושה, שנימולו בידי אותו המוהל, פיתחו את סימני מחלה זמן קצר לאחר הברית. בישראל ידועים מקרים ספורים של תינוקות שלקו בהרפס בשנים האחרונות, אך לא ידועים מקרי מוות מהמחלה.

בעקבות מותו של התינוק ממונסי, פירסמה מועצת הרבנים של אמריקה, ארגון הגג המרכזי של הרבנים האורתודוקסים הלא-חרדים בארה"ב, קריאה להפסיק את המציצה בפה. הקריאה נדחתה על הסף על ידי הרבנים החרדים. המפקח על בריאות הציבור בעיריית ניו יורק, תומס פרידן, אמר, כי הדבקה בנגיף ההרפס באמצעות טקס המציצה בפה "נראית כבלתי נמנעת", גם אם הדבר קורה רק לעתים נדירות. יחד עם זאת הדגיש פרידן, כי אין כוונה לאסור על הטקס בחוק, כי לא תהיה אפשרות לאכוף זאת, שהרי טקסי ברית המילה מתקיימים לרוב בבתים פרטיים.

ראש העיר בלומברג נפגש לפני כשבועיים עם מנהיגים חרדים ודן עמם באפשרות לבטל את המנהג. המנהיגים החרדים הודיעו שהמנהג העתיק לא יבוטל. הרב דויד נידרמן, מנציגי הקהילה החרדית בוויליאמסבורג, ברוקלין, אמר בעקבות הפגישה: "נמשיך לעשות את מה שעושים כבר יותר מ-5,000 שנה. אנחנו לא משתנים ולא נשתנה". בתוכנית הרדיו שלו, ששודרה למחרת הפגישה, אמר בלומברג שיורה לבדוק שוב אם יש קשר בין המציצה בפה להידבקות בהרפס.


מבחינה הלכתית אין היום צידוק למנהג

הד"ר בני גזונדהייט, מומחה לרפואת ילדים מבית החולים הדסה עין-כרם, עמד בראש קבוצת חוקרים מישראל ומארה"ב, שניתחה שמונה מקרים של תינוקות שנדבקו בהרפס בשנים 2002-1994, לאחר שנימולו בטקס עם מציצה. המחקר, שפורסם לפני שנה בכתב העת המדעי היוקרתי Pediatrics, קבע כי המציצה בפה חושפת את התינוק והמוהל להידבקות בהרפס, איידס, צהבת וכל זיהום אחר העובר בדם או ברוק.

גזונדהייט, בעל הסמכה לרבנות, אומר כי גם מבחינה הלכתית אין היום צידוק למנהג. לדבריו, "החיוב ההלכתי במציצה נועד לחטא את הפצע ולמנוע סכנה בריאותית לתינוק. היום אף רופא נורמלי לא מחטא פצע פתוח במציצה, ולכן ברור שהיצמדות לכלל הזה משרתת דווקא את המטרה ההפוכה מזו שעמדה לנגד עיני חז"ל, שקבעו אותו".

הרב והפרופ' אברהם שטיינברג, חבר הוועדה הציבורית לפיקוח על מוהלים בישראל, סבור שגם לאחר מחקרו של גזונדהייט, לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין המציצה להידבקות בהרפס, ומשום כך אין סיבה לאסור על מנהג המציצה. שטיינברג, פרופ' לאתיקה רפואית ונוירולוג ילדים מבית החולים שערי צדק, ייעץ בעבר בנושא זה לרבנים ופוסקים חרדים, כמו הרב שלום יוסף אליישיב.

לטענתו, "מניעים פוליטיים ומגמתיים", עומדים מאחורי הניסיונות לאסור את מנהג המציצה. "ברור שבמאה ה-21, המנהג הזה לא נראה בעין יפה. אבל השיקול שמנחה את הרבנים אינו אסתטי, אלא חשש סביר לפיקוח נפש. נכון להיום, אנחנו יודעים שקיימת סכנה לתינוק רק במצבים חריגים. למשל, כשלמוהל יש פצע מדמם בפה. אבל הניסיון המצטבר ממאות שנים של מציצה מראה שסטטיסטית הסכנה קטנה הרבה יותר מאשר חציית כביש, למשל".


המוהלים בישראל מעדיפים מציצה בפה

המוהלים בישראל אינם כפופים להנחיות כלשהן בעניין המציצה בפה, ובמקרים רבים אינם טורחים לעדכן את ההורים מראש ביחס לנוהג ולסיכונים הגלומים בו. מכיוון שלא נעשה כל מעקב או רישום של עבודת המוהלים, אין אפשרות לדעת כמה מהם עושים "מציצה בפה", וכמה משתמשים בדרך הסטרילית והבטוחה יותר של מציצה בשפופרת.

הרב שאול פרבר ממכון עתים, המספק ייעוץ בטקסי מעגל החיים היהודי, מעריך כי רוב טקסי ברית המילה בישראל נעשים בדרך של מציצה בפה. לדבריו, המוהלים החרדים, שהם רוב מוחלט במקצוע, נרתעים ממציצה באמצעות שפופרת, כי הם רואים בכך סטייה מהמסורת.


פרסומתהפרופ' שטיינברג מאשר, שמנקודת מבט "הלכתית טהורה", המציצה בפה עדיפה על המציצה בשפופרת. לדברי הד"ר גזונדהייט, בשיחות פרטיות אמרו לו מוהלים שהם מסרבים לעשות מציצה בשפופרת, אפילו כשההורים דורשים זאת. "היה אפילו מוהל שסיפר לי שהוא מפיל בכוונה את השפופרת לרצפה כדי ללכלך אותה. אין לי ספק שיש לחץ על המוהלים שלא לעשות מציצה, אלא בפה".

בכינוס מוהלים, שנערך בישראל לפני כמה חודשים, יזמו הרב פרבר וכמה רופאים הצעה לחייב את המוהלים לעבור לשפופרת. אבל בתום הכינוס הוחלט להסתפק בהמלצה שלא לבצע מציצה כשהמוהלים סובלים מפצעים בפה. "אני מכבד את המוהלים שעובדים בדרך המסורתית", אומר פרבר, "אבל אני חושב שצריך לעודד שימוש בשפופרת".


קישורים:
מחלוקת פוסקים על המציצה בברית המילה


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

.

אביגדור שנאן היום בעתון הארץ, בסקירה על ספר חדש העוסק באגדות יהודיות:



כל הנשמות שנבראו וכל הנשמות שעתידות להיברא צומחות מעץ זה
מאת אביגדור שנאן
Tree of Souls: The Mythology of Judaism

HowardSchwartz, OxfordUniversity Press , lxxxvi+ 618 pp, no price stated

"סרח בת אשר היתה בתו של אחד מבניו של

"יוסף מתוודע לאחיו". ציור של פרנץ אנטון מאולברץ'

יעקב. היא נמנתה על 69 הנפשות שירדו עם יעקב למצרים, והיתה גם בין אלה שחצו את ים סוף ונמנו בידי משה במפקד במדבר. סרח היתה עדיין ילדה כאשר אחי יוסף ביקשו ממנה לשיר שיר קצר לאביהם, ליעקב. כי יוסף שלח את אחיו להביא עמהם את בית יעקב למצרים בשל הרעב ששרר בארץ. אחי יוסף צריכים היו למצוא אז דרך להביא לאביהם את הבשורה כי עוד יוסף חי. הם אמרו: 'אם נאמר אנו לאבינו שיוסף עדיין חי, הוא ימות מהלם הבשורה'. והם החליטו שסרח תנגן בנבל לפני יעקב ותשיר את המילים 'עוד יוסף חי'. סרח עשתה זאת בשמחה, וכאשר יעקב, שהיה שקוע בצערו, הבין לפתע את מה שהיא אומרת, קרא בקול גדול: 'האם זה נכון?' כאשר סרח הבטיחה לו שכן הוא, יעקב, בשמחתו, בירך אותה בברכה גדולה, שתזכה לחיים ארוכים. אך ישנה גירסה אחרת לסיפור זה, ועל פיה זעם יעקב על שסרח הזכירה לו את האירוע הכואב ביותר של חייו, אובדן בנו יוסף, והוא זינק ממקומו והצביע עליה ואמר (מן הסתם בכעס מהול בסרקזם): 'כך תזכי גם את לחיים ארוכים!', והיא אכן זכתה לכך".

קטע זה, שתורגם כאן באורח מילולי למדי לעברית, הוא אחד מ-670 קטעים שנאספו באורח מרשים בספר עב הכרך שלפנינו, שאופיו אנתולוגי ומטרתו לתאר את מה שהמחבר קורא לו המחבר בשם "מיתולוגיה יהודית". קרי, מסורות שעניינן באלוהים ובבריאת העולם, בהוויות השמים והגיהנום, בלשון הקודש ובזמן המקודש, באנשים קדושים ובארץ הקודש, בגלות ובגאולה.

תחת עשרה שערים אלה אסף המחבר, פרופסור לספרות אנגלית באוניברסיטת מיסורי-סט לואיס שבארה"ב, אשר ידו רב לו במחקר סיפורי העם היהודיים, מקורות מכל מרחבי הספרות היהודית: המקרא והספרות החיצונית, תלמוד, מדרש וספרות המיסתורין הקדומה, ספרות הזהר וקבלת צפת, הסיפור והמחשבה של ימי הביניים, ספרות ההלכה והזיכרונות, וכן הספרות העממית של הדורות האחרונים כגון מעשי חסידים או סיפורי עדות ישראל ההולכים ונאספים בתקופתנו, בעיקר בארכיון הסיפור העממי על שם פרופ' דב נוי (אסע"י) באוניברסיטת חיפה.

בספר נמצא שפע אדיר של מקורות שתורגמו מעברית, ארמית או יידיש (פעמים רבות זה תרגומם הראשון לשפה זו), בלוויית דברי הסבר וניתוח ולא פעם גם הפניה למחקר (בעיקר הלועזי) שכבר נעשה עליהם. רשימת המקורות תופסת 17 עמודים דחוסים, ומעידה כשלעצמה על המאמץ הרב שבחיפוש, בליקוט, בתרגום ובחיבור ההארות וההערות.

כך, למשל, הקטע על סרח שהובא לעיל (מס. 482 בספר) בנוי על מה שנאמר על אותה אשה מופלאה ביצירה ארץ-ישראלית מתקופת חז"ל, מדרש בראשית רבה, באחד התרגומים הארמיים לתורה, בחיבור ביניימי מאירופה, "ספר הישר", ובאוסף המדרשים שבא אלינו מתימן של המאה הי"ג, "מדרש הגדול". מקצת הדברים נמצאו לכותב גם בסיפור מספר 5029 באסע"י (שנרשם מפי מספר מאפגניסטן), ובמסורת ששמע המחבר עצמו מאשה זקנה תושבת אינדיאנפוליס.

שוורץ משלב את כל המקורות הללו יחדיו ויוצר מהם יצירה חדשה, רצופה, שאף אם אינה זהה לאף אחד מן המקורות, היא מעמידה לפנינו בחיוניות את סך-כול המסורות שסופרו ועדיין מסופרות על סרח, מארץ ישראל הקדומה ועד ארה"ב של ימינו. בצד כל קטע וקטע, כאמור, נמצא בספרו של שוורץ גם דיונים, ארוכים או קצרים, במסורות שאסף, ובמקרה שלנו הוא מתחקה אחר הבסיס המקראי של המסורת על אורך חייה של אותה אשה, מסכם מה שנאמר עליה במקורות נוספים ובהקשרים אחרים, ודן ביסוד הפסיכולוגי העומד מאחורי סירובם של האחים לגלות בעצמם לאביהם את גדולת יוסף במצרים, דבר שהם הפקידו בידי ילדה תמימה שלא עמדה על התפקיד הגדול שמילאה. סרח בת אשר שבה ונזכרת בספר שלפנינו גם במקומות אחרים, הן בשל תפקידים חשובים שמילאה בשעת יציאת מצרים, כגון שגילתה למשה היכן קבורות עצמות יוסף, כמסופר במדרש (קטע 484) והן כתפקידה כראש אחד ההיכלות בגן עדן, כאמור בזוהר (קטע 227). דיוניו של שוורץ בדמותה הפלאית הם דיונים ממצים המשמשים בני לוויה חשובים למקורות עצמם.

עם זאת אין לפנינו מחקר יבש, המבקש לפרק לגורמיהן את המסורות הספרותיות של עם ישראל, ולדון במקורן, בהתפתחותן, בהבדלים שביניהן, בזיקתן למסורות חוץ-יהודיות ובשאלות כגון אלה, אלא אנתולוגיה צבעונית המיועדת בראש ובראשונה לקורא (היהודי? הכללי?) המשכיל, שלא צריך להעסיקו בשאלות מחקריות כגון מוקדם ומאוחר, ארצישראלי ויצירת הגולה, פרשני ודרשני ועוד כדומה להן, שאלות שאינן מעלות או מורידות למי שמבקש לראות את התמונה הכוללת על כל מרכיביה. החוקר הביקורתי יצטרך לחזור אל המקורות ששוורץ מונה ומהם לצאת לדרך אחרת, שלא אליה כיוון עורך הספר שלפנינו.

מבחינה זו דומה הספר ל"ספר האגדה" של רבניצקי וביאליק, שגם הוא ניתן להגדרה כאנתולוגיה מעובדת של מסורות, אשר החוקר יכול לעשות בה רק שימוש כנקודת מוצא להגיע ממנה אל המקורות עצמם. אך בניגוד לספרם של ביאליק ורבניצקי, העוסק רק בספרות האגדה של חז"ל, מרחיב שוורץ את היריעה עוד ועוד, אל מחוזות שהם פעם לא ידועים או נידחים. ברכה מיוחדת יש בהחלטתו להקצות מקום לא מועט לסיפורים העממיים של עדות ישראל, המובאים יחד ובנשימה אחת עם מקורות קדומים וסמכותיים יותר. דומני שיש כאן מעשה נועז ומוצדק, המבקש להביא במלוא עוצמתו לידיעת הקוראים את קיומה של ספרות על-פה שעדיין מסופרת (או למצער סופרה עד הדור האחרון) ובה ממשיכים מוטיבים קדומים ונושאים עתיקי ימים את חייהם כחלק מעיצוב תודעתם של המספרים ובני חוגם. פרי המאמץ האדיר שהשקיעו פרופ' דב נוי ותלמידיו באיסוף סיפורים אלה במסגרת אסע"י מתגלה בספר שלפנינו כדבר ברוך, מועיל וחשוב. וכל חיבור המחזיר לתודעתנו התרבותית את קיומו של מכרה-אוצרות זה ראוי לשבח בכל פה.

וכך באים זה אחר זה, בשורה ארוכה ארוכה, מסורות מפורסמות ונשכחות, מסורות הנמצאות בלב לבה של התודעה התרבותית וכאלה שמקומן בשוליה, והן מדברות על עולמות שקדמו לעולמנו ועל זיקת השכינה אל בן זוגה, הקדוש ברוך הוא; על תענוגותיהם של צדיקים בגן עדן ועל אוצר הנשמות, על גורלם המר של רשעים בגיהנום ועל דיבוקים וליליות, על מלאכים בעלי שמות מוזרים כגון סנדלפון וצדקיאל ועל השטן וכת דיליה, על תפקידו של אור הנר בהבדלה ועל בת שהיתה לו לאברהם אבינו, על הכרובים שבמקדש ירושלים ועל הגולם מפרג, על הסמבטיון בקצה עולם ועל ירושלים של מעלה, על חורבן סדום ועל דמותו ושמותיו של המשיח, ועוד ועוד. ומנינו רק מקצת שבמקצת מן הדברים כדי להדגים על קצה המזלג את העושר השמור למי שמבקש למצוא (בעיבוד ובאנגלית) יצירות ספרותיות שעניינן בכל התחומים שנמנו לעיל, מכל התקופות ומכל הסוגים הספרותיים שניתן להעלותם על הדעת.

שאלה גדולה שהקורא נותר עמה לאחר שהוא נסחף למקרא אוסף מרתק זה של מקורות היא שאלת תת-הכותרת של הספר: "המיתולוגיה של היהדות". אומרים מיתולוגיה יש בעולם, אך מה היא מיתולוגיה? דומני שכמספר המגדירים מושג זה כך מספר הדרכים להבינו. במבוא ארוך ומפורט, משופע בהערות שוליים מחקריות, דן שוורץ בין השאר בשאלה זו ומציע את הגדרתו שלו: "במושג מיתוס כוונתנו לסיפוריהם המקודשים של אנשים על ההתחלות, על דמויות אלוהיות, על אבות קדמונים ועל גיבורים. במסגרת התרבות ממלאים המיתוסים תפקיד של מעין צ'רטר מקודש (קרי, הצהרה על זהות עצמית וייחוד), כשהריטואל והמיתוס כרוכים זה בזה בלא הכר" (עמ' xliv). אין ספק שהגדרה רחבה מאוד זו, שניתן לערער עליה, מתירה למחבר להביא ביצירתו "עולם ומלואו" (מונח המצוי בראש דברי ההקדמה לספר שצירף להם פרופ' גינזבורג מאוניברסיטת מישיגן), וספק אם הותיר מחוץ לחיבורו מסורות שמצאן מעניינות, מחדשות או תורמות להכרתנו את העולמות הספרותיים-דמיוניים שנוצרו בקרב עם ישראל לקבוצותיו ולשכבותיו במהלך מאות רבות של שנים.

אני מעדיף הגדרה מצמצמת יותר של מיתוס, המשלבת בו את הקביעה כי אחת ממטרותיו העיקריות היא הסברת המציאות וביאור תופעות שהאדם עומד מולן. ועל פי זה לא נראה לי שאפשר להגדיר כל אחד ואחד מ-670 הקטעים שבספר כמיתוס. מה מיתולוגי, דרך משל, בסיפור על סרח המגלה ליעקב כי עוד יוסף חי? לכל היותר אפשר לומר שמסורת על בן אנוש שחי שנים ארוכות, למעלה מ-200, כוללת מוטיב ספרותי שיש בו שרידי מיתוסים על אנשי הימים הקדמונים אשר האריכו ימים, מיתוסים שסופרו כדי להסביר מדוע נתקצרו עם הזמן חיי האדם והועמדו על סך קצוב ומועט יותר. אך אפילו נתעלם מתת-הכותרת ומשאלת הגדרת המיתוס, חשיבותו של הספר שלפנינו כאוסף אדיר ומרשים של מסורות, שמוינו בחכמה והוארו בתבונה, תיוותר על מקומה. מפתח מפורט מוסיף לידידותו של הספר ומסייע להתמצא במהלכו, ורק מקרה מצער הוא שאת "סרח בת אשר", שבה עסקו דברי הקצרים, אפשר למצוא במפתח, לאחר טרחה רבה, רק תחת הערך "אשר, סרח בת", ולא במקומה הצפוי.

בחרתי לעסוק בסרח כיוון שהיא נזכרת כבר בהערת השוליים הראשונה של המבוא, כדוגמה לאשה המלמדת תורה את חברותיה בגן עדן, ואסיים בכמה דברים על שמו של הספר, "עץ הנשמות", שיסודו קיבל ממסורת על עץ של נשמות המצוי בגן עדן, ועליו פורחות כל הנשמות עד שהן מבשילות ומגיע זמנן לרדת לעולם ולמלא בו את תפקידן. כל הנשמות שכבר נבראו וכל הנשמות שעוד עתידות להיברא צומחות מעץ זה. ביום שבו תיפרד ממנו הנשמה האחרונה יגיע העולם לקצו. כמקורות, חלקיים פחות או יותר, למסורת זו מזכיר שוורץ (בקטע 199) את התלמוד הבבלי ואת ספר חנוך מן הספרים החיצוניים, כמה מדרשים ובעיקר את הזוהר וחיבורים אחרים מתורת הסוד של האר"י ובני חוגו, וכן את ליקוטי מוהר"ן של רב נחמן. מתברר כי אם מוצא כל הנשמות אחד הוא, כלומר אותו עץ עליון, הרי שאפשר לדון בכפיפה אחת גם בכל מסורותיהן הספרותיות של כל הנשמות, לדורותיהן ולמקומותיהן ולדרכי הבעתן השונות, וכך להציב לנגד עינינו פרדס פורח של יצירות מלאות דמיון וחיוניות, שהפרו ומן הסתם גם תמשכנה להפרות את החשיבה האנושית בכל עת שהיא נוסקת מעל ומעבר למציאות שבו היא נתונה.

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=621293&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0

מיעוטם של אנשים כמותו מעמיד אותנו על דלדולה הקשה של הרוח
מבוא אישי - אוטוביוגרפיה
מאת מרדכי קרמניצר

חיים כהן. הוצאת דביר, 493 עמ', 98 שקלים

ואם גם אינני אלא "עפר מן האדמה" / כל אימת שיישותי מתוכך קורנת השבת עלי יורדת/ ובקרבי צוהלת: ירושלים של מעלה". בהקדשה זו, שרשם חיים כהן לרעייתו, מיכל כהן-זמורה, מתוך ספר השעות של המשורר ריינר מריה רילקה, סטה בשורה השנייה מן המקור - את המשפט "כל אימת שאני מתפלל או מצייר" החליף ב"כל אימת שיישותי מתוכך קורנת".

עלי להודות כי אין זו ביקורת אובייקטיבית על ספר; זו התייחסות של אוהב. עיקרו של הספר הוא אוטוביוגרפיה של השופט חיים כהן, שנכתבה בשנתיים האחרונות לחייו. חיים כהן הלך לעולמו לפני ששלמה מלאכתו, והאוטוביוגרפיה שלו עוברת אמנם את קו מינויו לבית המשפט העליון, אבל אין בה תיאור של חייו כשופט וחייו לאחר שפרש מן השפיטה. את החסר הזה ממלאת רעייתו באחרית דבר שכתבה.

חיים כהן נולד לתוך ריבוי תרבויות וזהויות: משפחה דתית (אבי-זקנו ומורו הראשון היה הרב שלמה קרליבך, רבה של ליבק), שומרת מצוות וספוגה באמונה שלמה ותמימה באלוהים ובערכי המסורת היהודית. בד בבד היתה רוויה גם בערכי התרבות הכללית-הגרמנית, על כל גילוייה ותחומיה. הריבוי הזה עיצב את דרכי חינוכו, את עולמו התרבותי ואת זהותו. אי אפשר שלא להיתקף התפעלות וקנאה למקרא תיאור מקורות הלימוד וההשראה שמהם שאב כהן, ומטעני התרבות העשירים שנשא, ואשר קרנו מאישיותו ומפועלו.

מיעוטם של אנשים כמותו בדורות האחרונים מעמיד אותנו על דלדולה הקשה של הרוח בקרב יהודים בני זמננו; תיאור ילדותו ונעוריו בגרמניה פותח צוהר לעולם יהודי מהמרתקים שהיו ואינם עוד, ומאפשר גם להכיר את אישיותו ולעמוד על דרך עיצובה.

סביר, למשל, שיש קשר בין ביטחונו העצמי והישגיו האינטלקטואליים והמקצועיים לבין תיאור הבית שגדל בו: "גדלתי בבית חם והרמוני, שהאהבה היתה שרויה בו - לא רק אהבת הורים, כי אם גם אהבת ילדים. שלושת אחי הצעירים ואני הבכור נהנינו מכל טוב שבעולם". אפשר שיחסו המיוחד לאסירים ואולי גם מחויבותו לזכויות האדם קשורים בהכנסת האורחים והצדקה לעניים שהיו מסימני ההיכר של בית הוריו ואפשר שנטל דוגמה מפעילותם של הוריו במוסדות צדקה וסעד.

והאין חוט מוליך בין דמותה המשפיעה של סבתו, שסירבה לקיים המנהג של חבישת פאה נוכרית, שראתה בו תחפושת, לבין הדרך העצמאית, הייחודית, של חיים כהן כשופט בהא הידיעה של דעות יחיד?

המבוא האישי של חיים כהן מכיל גם תיאורים מאלפים, כתובים בעטו הקולחת, של ארץ ישראל המנדטורית ועולם המשפט שלה ושל עיצוב מערכת המשפט הישראלית בשנותיה הראשונות - היבטים מוסדייים ונקודות ציון חשובות, כגון חוק השבות, משפט קסטנר, החקיקה לעשיית דין בנאצים ומשפט אייכמן.

הנושא המרכזי, הזוכה לעיסוק הרב ביותר, הוא דת ישראל - הן בתיאור המפורט של תהליך פרידתו של חיים כהן מאמונתו באלוהים, הן בהיבטים הכלליים הנוגעים להתפתחותו של המשפט הישראלי (נושאים כמו שיפוט רבני, חקיקה דתית, קנאות וכפייה דתית). למקרא הדברים, מתמלאת התודעה בתמונת המאבק של יעקב עם המלאך. כך התמודד חיים כהן כל חייו עם אלוהיו ועם מסורתו היהודית; את תהליך התפקרותו מתאר כהן כתלת-שלבי: תחילה התערערה אצלו האמונה שהתורה היא מן השמים ונכתבה או הוכתבה בידי אלוהים, שכן עמד על כך שחלק מחוקיה אינם חוקי צדק. מאלפת העובדה שהתערערות אמונתו החלה דווקא מתוך אמונה מוחלטת ותמימה - אולי ניתן לומר מופרזת - בטיבה של התורה כמעשה אלוהי החייב לשקף צדק מושלם. דווקא שיא של אמונה הוביל לספקות.

השלב השני בא כצעד הגיוני המתבקש מהקודם: כשם שהתורה אינה משמים ויד אדם היא שייחסה אותה לאלוהים, כך גם אפשר שאלוהים הוא המצאה אנושית; אפשר ולא בהכרח כך, ומכאן הבסיס לעמדתו האגנוסטית, לא האתיאיסטית, של כהן. השלב השלישי והמכריע היה "בשורת השואה בכל אימתה": "הגעתי לידי הכרה פנימית שחסד אני עושה עם אלוהים שאין אני מאמין בו: אילו האמנתי בקיומו הייתי שונא אותו".

גם כאן בולטת הציפייה התמימה לצדק אלוהי כעומדת בשורש התמוטטות האמונה. התמוטטות ולא התנערות או סילוק מוחלט. כפי שמלמדות המלים: "חסד אני עושה עם אלוהים".

ועוד לקח נוסף מהשואה למד חיים כהן: "לשנוא ולתעב ... (את) היומרה הדמגוגית של עליונות. ואין דבר שמפחד אני מפניו יותר מאשר ממעשים הנעשים בבני אדם בתואנת נחיתותם". את השקפת העולם האמונית החליף בתפיסת עולם הומניסטית, בצד השקפתו הציונית. הברבריות הנאצית עוררה בו את הדחף לעשות למען האדם, כבודו, חירותו וזכויותיו. "למדתי שבקובענו לעצמנו סטנדרטים של אנושיות, אסור לייחס סטנדרטים שונים לבני אדם רק משום שהם שונים זה מזה. אין אני דוגל באהבת האויב, אבל היות אדם אויבי אינו גורע מצלמו, ואני אלחם בעד זכויות אויבי וכבודו ככל שרק אוכל. כשם שחובתי להילחם בעד כל הזכויות של פושע העומד לפני, גם אנטישמים וגם טרוריסטים במשמע: ההגנה מפניהם וענישתם לחוד, ושמירת זכויותיהם כבני אדם לחוד".

ראויה להבלטה גישתו למשפט העברי כמקור השראה ראשון למשפט הישראלי, כמובן על בסיס של ברירה ובחירה - "מה שנראה בעינינו ישר וצודק לגוף העניין והולם דרכי חברה מודרנית כי אז נאמצו לנו". זו הדרך שבה הלך בסוגיית עונש המוות: זניחת המיתות שבתורה ואימוץ דברי חכמים שהביאו לביטול עונש המוות. אך הוא מוסיף שגם אלמלא השינוי שחל בנושא זה בתורה שבעל פה היה מגיע למסקנה בדבר שלילת עונש המיתה, כפי שמתבקש מתורת זכויות האדם ומשתקף באמנות בינלאומיות ובחוקות של מדינות נאורות רבות.

כאמור, נפתח הספר בדברים שכתב יצחק זמיר על חיים כהן - האיש והרוח, ובהם ניתוח מאיר עיניים של תפיסת עולמו ודרכו כמשפטן בשירות המדינה וכשופט בית המשפט העליון. שלא כדרכם של דברים הנכתבים "אחרי מות" בחר זמיר לעסוק במפורש ובגלוי בחידת השינוי שחל בחיים כהן מאז התמנה לבית המשפט העליון. בכהונתו כשופט היה חיים כהן נאמן זכויות האדם וממגיניהן העזים ביותר, תוך שהוא מגלה עצמאות מלאה אל מול השלטון, גם בעניינים של ביטחון המדינה (משפט ירדור, משפט קוואסמה, משפט דרוויש).

לא כזה היה תפקודו כיועץ משפטי לממשלה. זמיר (שכיהן בעצמו כיועץ משפטי לממשלה) דוחה את האפשרות שחיים כהן כיועץ משפטי לממשלה ראה עצמו כפוף לממשלה ולראש הממשלה. הוא מספר כיצד כפה חיים כהן את דעתו על הממשלה בעניין דרישתו להסיר את חסינותו של סגן השר ישראל בן מאיר לשם העמדתו לדין, בהסבירו לממשלה כי העניין בסמכותו וכי אם מבקשת הממשלה לממש את התנגדותה להליך עליה לפטרו. ההסבר שמציע זמיר להגנה שהגן חיים כהן כיועץ משפטי לממשלה על החלטות שלטוניות, ובכללן החלטות שפגעו בזכויות האדם (לעומת גישתו השונה כשופט) הוא הסבר משולש: ההבדל בתפקידים שמשפיע על נקודת ההתייחסות; ההבדל בתפיסת התפקיד של היועץ השפטי לממשלה אז ועתה; וההבדל במצבה של ישראל אז ועתה.

ארחיב בהסבר השני. לעניין נטייתו של חיים כהן כיועץ משפטי לממשלה לקבל ללא עוררין את טענות השלטון בענייני ביטחון ולהיות להן לפה משפטי, מביא זמיר מדברי כהן עצמו. מהם עולה כי הוא ראה במופקדים על הביטחון כמי שמחובתם לדעת - ושיודעים - מה הצעדים שמחייב ביטחון המדינה, ואל לו ליועץ לדרוש בנפלא ממנו. זמיר סבור שתפיסה זו של תפקיד היועץ המשפטי לממשלה שונה מן התפיסה העכשווית, לפיה אל לו ליועץ המשפטי לקבל עמדה שלטונית כתורה מסיני אלא לבדוק אותה לגוף העניין. זמיר מתאר כיצד השתנתה במהלך השנים תפיסת תפקידו ומעמדו של היועץ המשפטי לממשלה. לדעתו, אם בוחנים את תפקודו לפי התפיסה שהיתה מקובלת אז, מוצאים כי מילא את תפקידו בהצלחה גדולה ואיפשר לתפקיד לרכוש סמכות ועוצמה. זמיר מעריך כי תפיסה מנוכרת יותר לשלטון עלולה היתה לחנוק את התפקיד בעודו באבו.

טעמם של הדברים אינו רק בפתרון החידה הנוגעת לחיים כהן אלא במה שמתאר זמיר כתפיסה העכשווית של תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. זו תפיסה שאינה רק ראויה מבחינה נורמטיבית, אלא חיונית ממש, ולא רק ליועץ המשפטי לממשלה אלא גם לבתי משפט העוסקים בעניינים שבביטחון. בהפעלתה הלכה למעשה נבחנת מחויבותה האמיתית של מערכת המשפט לשלטון החוק ולזכויות האדם. לעומת זאת, באימוץ עיוור של עמדות גורמי הביטחון, חוטאת המערכת לתפקידה. אין זה ברור כלל באיזו מידה היא מנחה את כלל העושים במערכת המשפטית במילוי תפקידיהם. הגיבוי הכמעט טוטלי שנתנה המערכת המשפטית לאמצעי הברברי והמזיק של הריסת בתים כאמצעי תגובה היא דוגמה אחת לפער שבין התפיסה הנורמטיבית לבין התפיסה בפועל.

את הספר חותמת אחרית דבר "הנה האדם" מאת מיכל כהן-זמורה, ובה דברים שלא הספיק חיים כהן לכלול במבוא האישי שלו. נפרש בה המשך היריעה של הגותו בנושאים שונים, בהם הצעתו לפתרון בעיית ירושלים, מאמרו על רבי מאיר והדמיון בין תורתו ואישיותו לבין תפיסת עולמו של כהן וכו'. ואולם תרומתו הסגולית העיקרית של חלק זה היא באור הנגוהות שהוא מפיץ על אישיותו של חיים כהן ועל אהבתם של בני הזוג. גם בחלק האישי תופש הנושא הדתי מקום חשוב - הסערות שחוללה גישתו הסובייקטיבית להגדרת "מיהו יהודי" ("כל הטוען בתום לב שהוא יהודי, זכות השבות עומדת לו") ונישואיו - נישואי כהן לגרושה, מיכל. כמה סמלי שהוא לקה בדום לב, לראשונה, במהלך סמינריון בנושא: "דו-קיום בין דתיים לחילוניים", כאשר בשיא נאומו אמר לפתע "אינני יכול לסבול עוד" והתמוטט. במיוחד חייבים אנו תודה למיכל כהן-זמורה על שהיטיבה לתאר אותו כאדם, כבן זוג, כאיש משפחה, ובמיוחד יחסו לבנה, גדי, ואת אהבת האדם שפיעמה בו.

מופלאה פרשת התמודדותו של חיים כהן עם מחלת הלב שלו ועם מותו הקרב. נוגעים אל לב הבטחתו למיכל, לבקשתה, שלא ישאירנה לבד כל עוד יוכל לסבול, וכאשר לא יוכל עוד לסבול, יהיה עליה לשחררו. מיכל לא היתה מסוגלת לשחררו, והוא נקרע בין הבטחתו לבין אי יכולתו לסבול עוד. את מותו קיבל בהשלמה מלאה. לאחר שגילגל כף גלידה על שפתיו, ולשאלתה של מיכל: "האם טוב לך?", השיב, לאחר מבט ממושך במיכל: "טוב מאוד", והלך לעולמו.

חיים כהן

השופט חיים (הרמן) כהן נולד בגרמניה ב-1911; הוא הגיע לישראל בגיל 18 ולמד בישיבת מרכז הרב אך שב לגרמניה כדי ללמוד משפטים, ועזב אותה שוב רק לאחר עליית הנאצים לשלטון. ב-1950 התמנה ליועץ משפטי לממשלה וב-1960 לשופט ביהמ"ש העליון. הוא נפטר ב-2002

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?contrassID=1&subContrassID=5&sbSubContrassID=0&itemNo=621291

האם ידוע למישהו אם אפשר למצוא את הרצאתו-ספרו הקטן, 'על הספרים האסורים', ברשת הוירטאלית?

שעון החורף חוזר בלילה שבין מוצאי שבת, 8.10.05 ליום ראשון, 9.10.05 שעה 02:00.

(בין כסה לעשור)

מ – שעה 02:00 ל- שעה 01:00.


שעון קיץ – יום שישי האחרון שלפני ה-2 באפריל שעה 02:00מ- 02:00 ל - 03:00 (כלומר בלילה שבין יום חמשי ובין יום ששי שלפני ה2 באפריל )

שעון חורף – יום ראשון האחרון שלפני י' בתשרי שעה 02:00מ- 02:00 ל 01:00 (כלומר בלילה שבין שבת ליום ראשון שלפני יום כיפור)

להלן נוסח החוק: "בכל שנה, בין יום שישי האחרון שלפני ה-2 באפריל בשעה 02:00, לבין יום ראשון האחרון שלפני י' בתשרי, בשעה 02:00 , יוקדם הזמן בישראל בשעה אחת נוספת, כך שיקדים את זמן יקום מתואם בשלוש שעות".

אתר משרד הפנים

מנהל_משנה. (לא הניק של ההנהלה שהיא "מנהלי") פתח אשכול ובו לינק לכתבה:


http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3142054,00.html

תוקן על ידי - מנהלי_משנה - 14/09/2005 14:45:19

גם מי שבעד ההתנתקות צריך לקרוע קריעה הרב יוסף-צבי רימון:
http://www.hazofe.co.il/web/katava6.asp?Modul=24&id=36846&Word=&gilayon=2491&mador=

דברים קשים עבר עם ישראל בתקופה האחרונה. האם מאורעות אלו מחייבים בקריעה? האם יש לברך ברכת דיין האמת? על פי ההלכה מסתבר שכל עם ישראל צריך לקרוע קריעה ולברך "דיין האמת", כולל אלו שמצדדים בהתנתקות.

הרואה ערי יהודה בחורבנם
הגמ' במועד קטן כו. אומרת שיש לקרוע על ראית ערי יהודה ויש לומר "ערי קדשך היו מדבר" ואחר כך לקרוע. וכך פסק השו"ע (תקס"א, א) והוסיף הב"ח שיש לקרוע ולומר "ברוך דיין האמת". ובמ"ב כתב שיאמר בלא שם ומלכות. האם רק בערי יהודה? הטור כותב "ערי ישראל". אולם, הב"י והב"ח ואחרים מסבירים שהכוונה דווקא לערי יהודה. ואמנם הגמ' מביאה פסוקים שאינם קשורים לערי יהודה "ויבואו אנשים משכם ומשילה ומשומרון מגולחי זקן וקרועי בגדים", ואם כך, משמע מכאן שגם על שילה צריך לקרוע? מיישב הב"ח שכשיצאו משילה עדיין לא קרעו ורק אחר כך כשבאו אל המצפה וראו את חורבן ערי יהודה – קרעו. וכיוון שהגמ' אומרת שקורעים על "ערי יהודה", וכך נפסק להלכה, הרי שלמעשה, אין לקרוע אלא על ערי יהודה. ומדוע דווקא ערי יהודה? שתי תשובות הובאו בפוסקים: א. כיוון שערי יהודה חשובים יותר (ב"ח). ב. כיוון שהם קרובים יותר לירושלים (לבוש). לאור זאת, לכאורה, אין כאן מקום לקרוע מדין ערי יהודה. (אך כשפינו את בית לחם, היה מקום לקרוע). אמנם, יש לדון בגדר של ערי יהודה, ואולי גם גוש קטיף כלולה בהן (נחלת שמעון שהיתה חלק מיהודה), אולם, גם לגבי מקומות ברורים יותר כתב בספר ארץ ישראל (הרב טיקוצ'ינסקי, כ"ב, א) שכיום לא נהגו לברך עליהם, כי הגבולות של ערי יהודה אינם ברורים.
הרב אריאל (עלה מן המדבר, תשמ"ה, עמ' 72) כתב סברה אחרת לחיוב הקריעה. לדעתו, רק כאשר קיימת מלכות בית דוד, אין קורעים על מלכות ישראל, אולם, כאשר אין מלכות אחרת, הרי שקורעים גם על שטח הנמצא בריבונות ישראל, והועבר לגוים. סברה זו מאוד הגיונית, אך אינה כתובה בפוסקים, והם הביאו כאמור נימוקים אחרים לסיבה שבגללה קורעים רק על ערי יהודה. פרט לכך, גם ביחס להר הבית כתב הב"מ לברך בלא שם ומלכות, ואם כך, גם בנדון דנן, סיבה זו יכולה לאפשר קריעה אך אמירת "דיין האמת" רק ללא שם ומלכות.

שמועות רעות
אולם, ישנו טעם אחר לקריעה ולברכת דיין האמת. הגמ' במועד קטן כו. אומרת:
ואלו קרעין שאין מתאחין? הקורע על אביו ועל אמו... ועל שמועות הרעות.
ואם כך, על שמועות רעות ישנה קריעה. וכך נפסק בשו"ע (יו"ד, ש"מ, ל"ו). המשנה בברכות נד. אומרת שעל שמועות רעות מברך "ברוך... דיין האמת". לפי שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. וכך נפסק בשו"ע (רכ"ב, א). וברכה זו מברכים בשם ומלכות בירושלמי (ברכות, פ"ו, ה"ג) מובאות כמה דוגמאות: החמיץ יינו אומר ברוך דיין האמת, וכן כשראה גובאי (ארבה) וכן כשראה נובלות שנשרו (פירות שנפלו מן האילן קודם שנתבשלו), מברך דיין האמת. בביאור הלכה (רכ"ב) מנסח את הכלל: כל הפסד גדול שדרך בני אדם להצטער עליו, מברך דיין האמת.
לפי זה ברור שצריך לברך "דיין האמת" וגם לקרוע, מדין שמועה רעה. ואמנם ההפסד איננו ישיר של כולנו, אבל זהו צער גדול ובמשנה מדובר על "שמועות" רעות, וזהו צער עד כדי כך גדול, שכל אחד מאיתנו היה מוכן לתת כסף רב כדי למנוע את הפינוי. ומפורש בגמ' שלא רק על הפסד כספי צריך לברך אלא על כל צער גדול. הגמ' בברכות נח: אומרת שאם אדם רואה חיגר או סומא וכד' והוא מצטער בראייתו, הרי שבפעם הראשונה שרואה אותו מברך "דיין האמת". וכך נפסק בשו"ע (רכ"ה, ט).
לאור זאת, ניתן לומר די בבירור, שאותם הסבורים שההתנתקות היא אסון, צריכים לברך עליה דיין האמת, ולקרוע. מה דינם של הסבורים שההתנתקות היא דבר שמועיל לעם ישראל?

דין קריעה לסבורים שההתנתקות מועילה
לכאורה, אם קורעים מצד "ערי יהודה בחורבנן" גם הם צריכים לקרוע כי סוף סוף הערים חריבות, אולם, אם קורעים מצד "שמועה רעה" לכאורה אינם צריכים לקרוע, שהרי לדידם אין זו שמועה רעה. כפי שראינו, אנו לא מברכים בשם ומלכות "דיין האמת" מצד הדין של "ערי יהודה בחורבנן", ואם כן לכאורה כך ינהגו הסבורים שההתנתקות היא דבר חיובי. אולם, מסתבר שכולם צריכים לברך "דיין האמת".
מבואר במשנה (ברכות נד.) שמברך על הרעה מעין על הטובה ועל הטובה מעין על הרעה. ומבארת הגמרא שכוונת הדברים היא, שעל דבר שעכשיו הוא רע לו מברך דיין האמת, אף על פי שתבוא לו אחר כך טובה ממנו. למשל: בא לו שטף מים בשדהו, שכשיעבור השטף טובה היא לו שהשקה שדהו, מכל מקום עכשיו הוא מפסיד התבואה של שנה זו. וכך נפסק בשו"ע (ס"ס רכ"ב). והסביר הרמב"ם בפירוש המשניות (הובא במשנה ברורה שם), שאדם איננו יכול להיות בטוח שהטוב אכן יגיע, וכיוון שכעת רע, צריך לברך על הרעה. ולפי זה, בנדון שלנו, כיוון שמדובר על עקירת יהודים מבתיהם (ביתם הפיזי והרוחני והקהילתי), הריסת בתי יהודים, הריסת בתי כנסת, פינוי קברים, ונתינת השטח לערבים, מדובר בדבר רע ונורא. גם אם אדם סבור שדבר זה יצמיח טוב, הרי שהוא צריך לברך על הרעה שמתרחשת עכשיו. גם לאותם אנשים שבעד ההתנתקות, דבר זה דומה לאדם שהודיעו לו שצריכים לכרות את שתי רגליו, כדי להציל את גופו. ברור שהוא צריך לברך "דיין האמת" על כריתת הרגליים, למרות שהדבר יביא להצלתו. וכך גם כאן: גם האנשים שבעד ההתנתקות, צריכים לקרוע ולברך, ובודאי שאלו הסבורים שכל ההתנתקות היא אסון.
באיזה שלב לקרוע?
אמנם, צריך לעיין למעשה, באיזה שלב בדיוק יש לקרוע ולברך: בפינוי היהודים? בהריסת הבתים? בהעברת המקום לידי הערבים? אם היינו דנים מצד "הרואה ערי ישראל בחורבנם", היה צריך לדון על השלב המכריע. אולם, כיוון שעיקר סיבת הקריעה היא מצד "שמועות רעות" הרי שכל אחד מן הדברים כשלעצמו מהווה שמועה רעה. לאור זאת, היה מקום לקרוע בכל אחד מן השלבים, אולם, מסתבר למעשה, שיש לקרוע ולברך דיין האמת, בשלב שבו אדם מרגיש בצער המיוחד יותר בתהליך הפינוי.

הרהורי קריעה
בשבועות האחרונים הייתי עסוק (ביחד עם קהילת אלון שבות) כמעט בכל שעות היממה בריכוז קליטתם של אנשי נווה דקלים במלון הייאט בירושלים, ובמקומות אחרים. למרות שמכיר אני אנשים אלו, ראיתי לפני דבר מדהים: הבגד נקרע, הבית נקרע, הלב נשבר, אך הרוח עודנה איתנה. ולא זו בלבד, אלא שמתוך הקרע בוקעת ועולה עוצמה רוחנית אדירה, כוחות נפש מיוחדים. גם בזמנים קשים, ממשיך להדהד המסר המיוחד של אהבת העם והארץ. אנשים מדהימים, אנשים נפלאים, אנשים שקשה למצוא דוגמתם בעולם. בערב הראשון בהיותנו יחד, קרעתי קריעה וברכתי בשם ומלכות "ברוך אתה ה' דיין האמת". בכינו והתחבקנו. עוד משפחה ועוד משפחה מגיעה, עוד שבר ועוד צער, עוד חיבוק ועוד בכי.
השבר גדול. השבר של הארץ, השבר של העם, השבר של נאמנות המדינה והצבא, ואולי אפילו הרהורי אמונה. אבל, העוצמות אדירות. עוצמות רוחניות, עוצמות של אהבה, עוצמות של משפחתיות אדירה מכל רחבי הציבור הציוני דתי, וגם מאנשים אחרים הבאים ומחזקים ומחבקים. משימתנו, לזהות את השברים, לזהות את הסדקים, אך לזהות גם את העוצמות האדירות, ועל ידן להצליח בע"ה ליצור מן השברים, מבנה עליון יותר, נשגב יותר וגבוה יותר. "ויהי נועם ה' א-לקינו עלינו".

http://www.nrg.co.il/online/11/ART/982/827.html


"ייתמו חטאים מן הארץ"


אנשי העדה החרדית הפעילו נגד הרב קוק טרור מילולי ופיזי, והשמיצו אותו על ידי כתיבת מודעות קיר, שנתלו ברחבי ירושלים. יכול להיות שעד יומו האחרון קיווה הרב וייחל לשינוי בהתנהגותם של המתנגדים לדרכו



תוקן על ידי - riv - 16/09/2005 0:00:13

מנהל_משנה:

מאת אליה ליבוביץ - הארץ, עיתון לאנשים תבוניים.


מאבק גדול מתחולל כיום באמריקה בשאלה אם יש לאפשר לבתי הספר במדינה להציג את סברת "התכנון התבוני" כהסבר מתחרה למורכבות שבטבע - לצד התמונה הדרוויניסטית- אבולוציונית של העולם.

חסידי "התכנון התבוני" - בהם נשיא ארה"ב, שאמר לאחרונה כי רעיון התכנון התבוני הוא תיאוריה חלופית שוות ערך לתמונת העולם הדרוויניסטית - טוענים שהמורכבות העצומה המתגלית לעינינו ביקום, בפרט בעולם החי והצומח, היא ביטוי לפעולה של ישות בעלת תבונה. לטעמם, רק תכנון על ידי תבונה כזאת יכול להסביר את קיומן בעולם של מערכות מסובכות כמו העין או האוזן האנושיות, או את התבנית הנהדרת של זנב טווס הפרוש לרווחה.

טענה זו מוצגת עתה בארה"ב ביתר שאת כהסבר מתחרה לתורת האבולוציה של העולם הביולוגי, שיסודותיה הונחו על ידי צ'ארלס דרווין. הדרוויניסט עומד נפעם לא פחות אל מול המורכבות, התכליתיות, הסדר והיופי המופלאים שמתגלים בעולם החי והצומח, אך הוא מייחס אותם לא לכוונת מתכנן תבוני כלשהו אלא לחוקיות סטטיסטית של תהליכים מקריים המתרחשים בעולם. בתמונת העולם הדרוויניסטית, לאף אחד מן התהליכים המניעים את האבולוציה שמולידה את הרב-גוניות המתגלית בו, אי אפשר לייחס לא תבונה, לא כוונה, לא רגש ולא רצון.

במינהלים ובמוסדות חינוך במדינות אחדות בארה"ב אפשר לגלות כיום סחף גדל והולך לכיוון העמדה הנתמכת על ידי הנשיא, ובבתי ספר שונים תורת "התכנון התבוני" אמנם נלמדת בכיתות, לצד תורת האבולוציה. מגמה זו מחרידה אנשי מדע וחינוך רבים, לא רק באמריקה. היא בוודאי צריכה להדיר שינה מעיניהם של מחנכים ושל מקבלי החלטות בישראל. המאבק הפוליטי-תרבותי התעצם עד כדי כך, שהוא מגיע לכותרות ראשיות בעיתונות היומית בעולם. "הארץ", למשל, פירסם בשבוע שעבר את מאמרם של ריצ'רד דוקינס וג'רי קווין, מחשובי חוקרי האבולוציה בדורנו, המסביר את חולשותיה של תורת התכנון התבוני ואת הסכנה שבהצגתה בתוכניות לימוד בבתי ספר כתיאוריה מדעית. "ניו יורק טיימס" פירסם לפני כחודש מאמר גדול ברוח דומה, של הפילוסוף האמריקאי דניאל דנט.

החולשה העיקרית של רעיון המתכנן התבוני הינה בכך שאי אפשר לראות בו הסבר כלשהו לתופעה שאותה הוא מתיימר לבאר. את הטיעון המרכזי העומד בבסיסו אפשר להציג כדלקמן: אף אדם בר דעת לא יחשוב שהציורים המופלאים שצייר מיכלאנג'לו על תקרת הקפלה הסיסטינית נוצרו כתוצאה מתהליכים מקריים, ללא כוונה וללא אינטליגנציה. כיוצא בזה - לגבי מטוס האף-16. על אחת כמה וכמה שהסבר כזה מתחייב למערכות ביולוגיות בעולם, שמורכבותן גדולה לעין שיעור.

ואולם, היסק זה מבוסס על קל וחומר של שטות. הסברה שיצור תבוני תיכנן את האף-16 מהווה אמנם הסבר מניח את הדעת לקיומה של מערכת מורכבת זו, משום שאנו יודעים על קיומם של מהנדסי אווירונאוטיקה, באופן בלתי תלוי בהכרתנו את המטוס עצמו. המחשבה שיד אדם תבוני ציירה את הקפלה הסיסטינית יש בה כדי להסביר את הציורים, רק משום שיש בידינו ידיעה מוקדמת על קיומם של יצורים שיכולים לתכנן ולבצע ציורים כאלה.

לגבי עולם הטבע והיקום אין לנו כל ידיעה מוקדמת על קיומה של תבונה שמסוגלת לתכננו. הסקה מקיומו של העולם המורכב והמופלא על מציאותו של מתכנן תבוני איננה ביאור של התופעה, אלא תוצאה פסיכולוגית שלה.

למה הדבר דומה? למקרה של יחזקאל, העובד כבר 17 שנה ככספר בסניף בנק קטן. לפני שנתיים רכש שמונה דונם בקיסריה ובנה וילה בת 400 מ"ר, מגרש טניס, שתי בריכות שחייה ואורווה של סוסי מרוץ. הדבר עורר את חשדם של שלטונות המס, אשר שלחו חוקר לבדוק את העניין. שאלתו הראשונה של החוקר ליחזקאל היתה פשוטה: מנין לך הכסף?

תשובתו של יחזקאל באה מיד וללא היסוס: במוצאי תשעה באב תשס"ב נגלה אלי אליהו הנביא בחלום ואמר לי: יחזקאל בני, קום, קח את חפירה, ולך לך אל קבר אסתר המלכה בגליל. בחצות ליל ראש חודש עמוד ליד מצבת הקבר וצעד 613 פסיעות לכיוון צפון, ו-49 צעדים לכיוון מזרח. בנקודה זו תחפור שבע אמות באדמה ותמצא שם תיבה עתיקה. פתח את התיבה, אחוז בה, ואמור שלוש פעמים: נ-נח-נחמ-נחמן-מאומן. וכאן עלה אליהו בסערה השמימה. עשיתי כמצוותו ובעודי עומד בליל ראש חודש אלול והתיבה הפתוחה בידי, החלה זו להתמלא בעשרה מיליון שקלים בשטרות חדשים של 200 שקל. החוקר לא התרצה ושאל: יש לך ראיה כלשהי לסיפור? בוודאי, השיב יחזקאל, וכי הווילה בקיסריה איננה הוכחה מספקת?

וכך ממש אומרים חסידי התכנון התבוני. אנו רואים עולם מופלא. ההסבר למורכבותו הוא בישות תבונית שתיכננה אותו. ואם תשאלו מנין אנו יודעים שישות כזאת קיימת, נענה לכם מיד: וכי קיומו של עולם פלאי כזה איננו הוכחה מספקת?

אני לא יורד לסוף דעתו של הפרופ'.
ההוכחה היא אכן הוכחה בדרך השלילה, אולם הטיעון שעומד מאחורי ההוכחה שיש מהנדס למטוס אינו העובדה שאנו יודעים על קיומם מהנדסי מטוסים אלא גם אם אדם שאין לו מידע על קיומם של מהנדסים יראה מטוס מורכב כ"כ הוא יניח על קיומה של ישות תבונית שבנתה את המטוס, עדיין אין בכך ללמד על אופיה של הישות התבונית והוא יכול להיות אדם, חייזר או מלאך ואפ' רבש"ע. כמדומה לי שהיה אשכול שדבר על מבחן סקוטלנד בנידון.