אשכול הקישורים לכתבות

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?contrassID=1&subContrassID=5&sbSubContrassID=0&itemNo=634484

האורקל המשפטי-הלכתי

ישראל מתקשה להתפכח ממקסם השווא של השימוש במשפט ובהלכה כפתרון מרכזי לבעיות פנים וחברה

לא משהו עמוק או מרעיש עולמות, אבל בהחלט שווה התייחסות:

http://www.nrg.co.il/online/11/ART/994/995.html

ואולי גם זה יעניין מישהו:

http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1615535

אידך גיסא

מעשה במבקר הספרותי הנודע פרופ' ברוך קוורצוויל שבאמצע ניתוחה של יצירה חשובה כאשר גבר המתח הרוחני בחלל אולם ההרצאות , החל למנות את הפריטים הנדרשים להכנתה של קציצת תרד . להבעות התמיהה על פני תלמידיו הגיב:רציתי ללמדכם שיש עוד דברים חשובים בחיים.

רצוף מאמרו של אריאל הירשפלד על הגפילטע פיש של השוויגער :



w w w . h a a r e t z . c o . i l


--------------------------------------------------------------------------------

עודכן ב- 03:07 17/10/2005
מתכון לגעפילטע-פיש
מאת אריאל הירשפלד

מתכון לגעפילטע-פיש, כתווי נגינה, הוא דבר רחוק מביצוע של געפילטע פיש. ואין צריך לומר - מביצוע טוב שלו. הוא יסוד הכרחי כמובן, ויש לעשות בדיוק את האמור בו. צריך שיהיו בו דגי קרפיון, בצלים וגזרים, ביצים וקמח-מצות, מלח, סוכר ופלפל שחור ולא דבר זולתם. אך כמו תווי הנגינה - המתכון אינו אלא מוליך בלבד; נקודות בחלל, התובעות מן האדם העושה אותן מסע ארוך, עד שיבין את הנשימות המחברות ביניהן, עד שיידע לגלם את המצטייר באמצעותן בגופו ממש.

העולם מלא במנות של געפילטע-פיש ויש אפילו געפילטע-פיש מוכן ומשומר בחנויות, שקציצותיו האפרפרות צפות בציר עכור בצנצנות כמו ממצאים זואולוגיים מתים בצנצנות של מעבדה. בסופרמרקט ירושלמי אחד מסומן הגעפילטע-פיש (המוצג בדוכן הסלטים) כ"גפיל דה-פיש". אבל יש מעט געפילטע-פיש טובים. ההישג הקולינארי הטהור אינו מגדיר כלל את מציאותו של המאכל הזה. כי אמנם, געפילטע פיש משובחים הם מאכל מעודן ומרתק בכל קנה מידה של אומנות המטבח, אבל לא בכך העניין. אכילת געפילטע-פיש היא אכילה של סמל עמוק ומקיף כפי שמתרחש רק לעתים רחוקות בתרבות של עם או קבוצה תרבותית. הגעפילטע פיש נבחר, במלוא מובנה של המלה הזאת, להיות המייצג התמציתי, היחיד והעליון, של תרבות האוכל של יהודי מזרח אירופה. הוא אינו דומה לקרעפלך או לצימעס ואפילו לא לצ'ולנט שהם חלק מריבוי. הגעפילטע-פיש עומד בפני עצמו, כנבחר וכנציג, שעליו עומד או נופל עולם שלם.

הגעפילטע-פיש הוא נציג פגיע. הוא איננו שליח מתחנף, נוח לכל חך, כמו הפיצה הנפוליטנית או הנקניקייה הגרמנית-אמריקאית. הוא חלק תוכי כמוס, מעודן ומסובך של העולם שממנו הוא בא; הוא אבר חגיגי, פרק של טקס, גולת-כותרת, של ארוחות חג יהודיות. ולכן - כל הוצאה שלו מן ההקשר הזה היא עקירה וחשיפה אלימה. עיקר הקושי והפגיעות טמונים בטעמו: טעם מוזר, דו-משמעי, מתעתע ומתחלף. טעם שכולו מעברים בין שלושת היסודות - המלוח, המתוק והחריף, המופיעים כאן בעירום גמור (עוד אגע בהמשך בעניין הלא-פשוט הזה). המטבח היהודי המזרח אירופי המציג עצמו בגעפילטע-פיש, שלח אמנם את נציגו המובהק, המקורי ביותר, המשובח והמתוחכם ביותר, אבל הוא גם נציגו המגושם, העדין מדי, הרציני מדי.

סימפוזיון העדות הישראלי הוא שבת אחים קולנית וגסת-רוח במקצת. הוא משייף פינות וגוזם עידונים בלי ניד עפעף. הוא מחייך רק אל המסכים להסתחבק. לשלוח אליו געפילטע-פיש הוא מעשה של הפקר. בדיחות וקללות עברו מן היידיש אל העברית בקלות וגם שירים נשאבו מן היידיש אל הזמר הישראלי בשקיקה - מן השמחים והבולטים כמו "הבה נגילה" או "רב הלילה" ועד העצובים מאוד כמו "חמש שנים על מיכאל". אבל מוקדי העידון, החושים החשופים, העומק, האצורים בגעפילטע-פיש, נותרו בו מגוחכים, "גלותיים". אי אפשר לתרגמו ולהדחיק את מקורו. אפילו אם יתרגמו את שמו ל"דג ממולא", מהותו תישאר "געפילטע-פיש". צבעו החיווריין יתפרש כגילוי של איזו פיסיוגנומיה מבישה וטעמו ייטעם כטעמה של היידיש על הלשון.

כל מאכל מסורתי נובע מאורחות החיים ומן התרבות שיצרה אותו, אבל אין זה אומר שיש להיוולד בתרבות הזאת כדי ללמוד להכינו וכדי להבינו כמאכל וכביטוי של תרבות. ההפך: האוכל הוא מן הרכיבים הקומוניקטיוויים ביותר בתרבות והוא יכול לעבור מהקשר להקשר בקלות, בלי תרגום למעשה. הוא נוחת על תאי הטעם ומצייר בבת-אחת בתודעה נופים ואווירות הרשומים ורדומים בה, והוא מצטרף בקלות למלים נוסחאיות כמו "סצ'ואן" או "סיציליה" ומצייר מתחתן תמונות בלתי נוסחאיות כלל. המקרים שבהם נשארת בעינה הפרדה חותכת כל-כך כזו שבין אוכלי הגעפילטע-פיש לבין הסולדים ממנו, הם, לכן, מקרים של היבדלות מודעת, של קביעת גבול ברור: הגעפילטע-פיש סומן כמוקד זהות אשכנזי בעל מעמד גנטי כמעט. אכילתו בישראל, יותר מבכל מקום אחר, היא מעשה של זהות והזדהות.

לימוד דרך עשייתו של מאכל מסורתי שלא למדת מאמך או מאביך הוא תמיד לימוד מקיף יותר מאשר איסוף המצרכים ומעקב מדויק אחר הוראות ההכנה. הדבר הקשה בו, הדורש לימוד אמיתי, הוא ההבנה של מה "טוב" בו; בתור מה הוא "טוב" ומה בו ייחשב משובח. משום שהבנת ההישג הזה תובעת ממך לצאת מעצמך ולהיות לרגע, ולפעמים הרבה יותר, במקום אחר באמת - בעולמם של עדה או עם אחר ולפעמים - בעידן אחר. מה טוב בחומוס ואיך הוא מגלם את הטוב הזה? זו כניסה אל היותו נובע מן השדות של הארצות האלה, שלמזרח הים התיכון, אל היותו קיטנית פשוטה, מזון בסיסי, זול ומזין, המצטרף לשמן-זית, טחינה ופיתות - אבות המזון המקומיים. החומוס המשובח ביותר הוא השומר על הרצף הזה - שמן השדה אל הצלחת. כלומר: הוא טרי מאוד, שנעשה רק באותן שעות-חיים מעטות של גרעיני החימצה לאחר שהושרו ובושלו במים, ושמלאכת הכתישה והצירוף שלו עם הטחינה והתבלינים המעטים, לא הסתירה את טעמו האדמתי, החרסי, החי מאוד. שעתו הנכונה היא בבוקר ולפני הצהריים, לאחר שהושרה בלילה ובושל בבוקר. כל שימור, ואפילו צינון, מכבים את חיותו ומפעילים בו בני טעם וריח חמצמצים המעיבים על טעמו הנקי, המתקתק.

החומוס מתאים למקומו, לקולות הדיבור המקומיים - הערביים והעבריים, לאוויר, לאור ולחום, לסוג הרעב המקומי ולאופן ההיענות לו, לרצף הזורם של ארוחה פשוטה, שאין בה שום גינונים מודעים. הוא מתאים כמו מיתר מכוונן היטב למיתרים אחרים (במאכל הזה, אגב, התרחש שלום ישראלי-ערבי כבר לפני שני דורות. הישראלים אוהבים אותו והם לא ניכסו אותו באמת לעצמם, הם מכירים בשייכותו המובהקת למטבח הערבי המקומי ובעליונותם של הטבחים הערביים בתחום הכנתו).

הכניסה אל משמעותו של הגעפילטע-פיש היא מורכבת יותר. זיקתו אל המקום שבו נוצר איננה דומה לזו של החומוס. מרכיביו, למעט קמח המצות שנועד להכשירו לחג הפסח, הם אוניוורסאליים למעשה. הדג צריך להיות דג נהרות שמנמן, והקרפיון שנבחר לכהן במאכל הזה במקומות רבים במזרח אירופה ובישראל היה נפוץ לאורך ההיסטוריה באגמי אסיה ואירופה. החיבור, החלקי לפחות, למרכז ולמזרח אירופה, טמון בצורת הבישול ובהרכב התיבול. במטבחים המסורתיים שבין הדנובה לדנייפר יש מאכל העשוי דג-נהרות המבושל ארוכות בפרוסות בציר חמוץ מתקתק המוגש קר בלווית הציר שהפך למקפא. אלא שהציר הזה הוא תחמיץ מובהק. יש בו גזר, בצל ועלי דפנה השייכים להרכב תחמיץ הדגים הצפוני וכן - גרעיני פלפל, חומץ, מלח וסוכר. השמטת עלי הדפנה והחומץ משנה לחלוטין את תפקידו של הציר - מציר שנועד לשימור, לפחות לטווח קצר, לציר שאינו משמר, ומתיבול עז, גס משהו, המשותף לדגים רבים (וביניהם גם דגי-ים) ולמאכלים נוספים המוגשים בתחמיץ, לתיבול ייחודי שהתפתח והתעדן סביב הדג היהודי החגיגי.

יש הטוענים שהדג הממולא הומצא מתוך עוני: הדג היקר תפח כביכול באמצעות המילוי ופירנס סועדים רבים יותר. זו טענה מוזרה מאוד בעיני. פרוסות הדג החלולות אינן ממולאות בלחם או בקמח ושומן אלא בדג עצמו (או בדגים נוספים), הטחון והמלוכד בעזרת ביצים ופירורי-לחם (או קמח מצות). הדג אינו גדל כלל משום כך. ההפך: כל מנה עשויה פרוסה כפולה כמעט וכל דג מתחלק לפחות אנשים. המאכל הזה נועד לבטא שפע: המנה מציגה לסועד פרוסת חתך של דג שמן ושבע. התמונה היא של דג שאכל דג. הדגים, שהם סמל לשפע ופריון, מופיעים כאן בהתאמה גמורה לסמליותם: הבטן החלולה, המייצגת רעב, מופיעה כאן ברגע המלאות והשובע. האוכל את הדג הממולא אוכל את משמעותה של ההתמלאות.

הפתגם הנודע "דגים גדולים אוכלים דגים קטנים" שמשמעותו מקבילה ל"כל דאלים גבר" מופיע כאן מצדו האלים והחוגג: האוכל את הדג הממולא מזדהה עם הדג הגדול. הוא נמצא, ולו לרגע, בראש סולם הכוח של הטבע. אין צורך בעין דרשנית במיוחד כדי לחוש את העוני, הפחד והחולשה העומדים ביסוד הציור המבושל הזה, אבל יש לראות היטב כי דווקא מתוך תחושת הנחיתות הזאת עולה תחושת החג שבמאכל הזה. המנה היקרה הזאת, שנועדה לפתוח את ארוחות החג המרוממות ביותר, נועדה לצייר תמונה של גאולה מתוך מצב של גלות - תמונת תשליל שופעת של חלל ודיכאון.

עד שלא אכלתי את הגעפילטע-פיש של רוזה מן לא הבנתי מהו געפילטע-פיש. כל אחד צריך מורה לדברים הסודיים. כשטעמתי מן הגעפילטע-פיש שלה לפני עשרים שנה כמעט, בבת-אחת הבנתי על מה הרעש. היא ישבה מולי ואמרתי לה את שבחה בפניה. היא הרימה גבוה את גבותיה וכמעט עצמה את עיניה ועיקמה מעט את פיה באי-רצון ואמרה במשיכת-כתף, במבטאה הפולני הקל - "טוב, אצלנו בלודמיר היו אוכלים געפילטע-פיש עם פחות סוכר, אבל בעלי היה ורשאי, ובשבילו למדתי לעשות אותם יותר מתוקים". לא הבנתי אז, עדיין, כמה בלתי מובן, או בלתי שייך, היה כל דיבור של שבח באוזניה. בפעם אחרת ראיתי אותה יפה מאוד ואמרתי לה בכניסתי - "רוזה, כמה את יפה". "תודה בעד השקר", היא הפטירה בחדות בלי לחכות אפילו הרף עין. דבר באוזניה לא יכול לעבור את קרומי החשד העבים. לא ידעתי אז שקרני החשד הללו היו כבר תחילתו של המתכון לגעפילטע-פיש.

דבריה הראשונים של רוזה, על רמת המתיקות של הגעפילטע-פיש, נוגעים בעובדה היסטורית מרתקת: תרבות האוכל המזרח-אירופית מתפרשת על מפה שיש בה מרכזים, או נקודות כובד. מרכז המתיקות של הגעפילטע-פיש, למשל, הוא ורשה וסביבותיה. ככל שאתה מתרחק ממנה, גם בתוך פולניה עצמה, יורדת רמת המתיקות. בקרקוב או בלובלין - המתיקות יורדת בחצי לפחות ובוודאי שבגליציה עצמה או בלודמיר - שהיא כבר ממזרח לנהג הבוג, נושק לווליניה. רחוק יותר - בווילנה או בהמשכה של אוקראינה דרומה, נעלם הסוכר כמעט לגמרי.

מתיקות הגעפילטע-פיש, הנתפשת אצל אויביו כתכונתו הדוחה ביותר, היא אמנם עקב אכילס שלו; זו הנקודה הפגיעה לקלקול הטעם יותר משאר הטעמים, אבל זו גם כותרת ההישג שבו. זו הנקודה "הפולנית-יהודית" שבמיטבה היא מגלה עידון של טעם שמעטים כמותו בעולם. הטעם המורכב הזה, השקוף, העשוי מעין הבהוב של טעמים, מזדווג לריח הדק של הבצל והדג, ויוצר משהו שיש לראותו כיסוד מביע, שלא רק נועד ללוות את המזון, אלא לומר משהו לסועדים, לבטא איזו השקפה על טוב ועל אופן מציאותו בעולם; זה זיקוק חושני של טעם החיים המזווג לסמל החיים המגולם בדג. המתוק השרוי בין המלוח והחריף, בתוכם למעשה, בא להנכיח את הטעמים באורח מודע יותר, חווייתי, ספרותי כמעט. יש משהו גופני מאוד במזג הטעם-ריח הזה, ומצד שני - איזו אמירה מלאת אהבה על אודות האיכות הגופנית הזאת.

במשך שנים רבות זכיתי לטעום מן הגעפילטע-פיש של רוזה מן בכל חג חשוב. "שתי חתיכות לאריאל" היו מגיעות נוסף למנות שנועדו למשפחתה ואני ידעתי שזכות גדולה היא ולא התיימרתי כלל להבין איך מכינים אותם. בשנותיה האחרונות, משהזקינה מכדי להכינם בעצמה, העליתי אני את החשש שמא יאבד הידע הזה עם מותה, ואז הציעה היא עצמה שאבוא אליה למטבח ואלמד ממנה צעד-צעד את כל התורה כולה. ילדיה ונכדיה הביעו ספק בדבר האפשרות לעמוד שעות כה רבות תחת מרותה הקפדנית, אבל הם הודו באפשרות שאולי אני, מכל העולם, ניחנתי בסבלנות הראויה לכך. אני עצמי חששתי מאוד שמא לא אבין את העיקר, שלא ידעתי מהו, ושהגעפילטע-פיש שאכין אני לא יקום ולא יהיה; שיהיו בו בוודאי כל המצרכים הדרושים ואולי אפילו הוא "יחזיק", אבל הוא יהיה חסר אותו דבר שאם הוא לא יש, אין הגעפילטע-פיש געפילטע-פיש.

כשבאתי אליה ביום המיועד היו כבר כל המצרכים מוכנים על השיש ורוזה עצמה לבשה סינר והושיטה גם לי אחד וניכר היה עוד לפני הכל שהיא עושה את השיעור הזה בכוונה גדולה וקולה, באותו יום, לכל אורכו, היה מעט רך יותר, כמלוא הנימה, כאילו הגנה עלי מפני עצמה, ונדמה לי שאפילו שמחה בלב-לבה על אפשרות קיומו של השיעור הזה ועל כך שאני הוא התלמיד, כי היה גם היה מקום של שמחה, דחוי אך מהבהב, עמוק בלב לבה המוקף טבעות טבעות של חשד וכאב. כולנו ידענו, ולו קטעים קטועים, ממה שעבר עליה.

"צריך ארבעה בצלים גדולים. כמו הראש שלך" - כך נפתח השיעור. "שתי ביצים קשות ושלוש עד ארבע טריות. כמה גזר? גזר. נגיד חמישה גדולים. או יותר. קמח מצה. אתה תראה כבר מה עושים עם זה. טוב, ומלח וסוכר ופלפל שחור", וכאן היא מרימה גבוה את גבותיה, סימן לכך שכאן בדיוק מתחיל המסתורין. "ודגים?" אני שואל. "נו בטח דגים, עושים געפילטע-פיש, לא?" "כמה" אני שואל. כאן עובר הטון למישור מעשי הנשמע כמעט מסחרי: "אני עושה שני קילו. שני דגים של קילו. אני לא רוצה שישמרו את זה יותר מיום-יומיים. אחרי יומיים זה מצוין, אבל דגים... אתה יודע", וכאן באה הרמת גבה גבוהה, אחרת, שמשמעותה "כל הדברים נרקבים, והם עושים את זה מהר יותר מכל דבר אחר".

"את הדגים אני מבקשת מהמוכר שינקה ושיחתוך לחתיכות של שתי אצבעות שלי - אתה רואה?" אנחנו משווים את עובי אצבעותינו. "טוב, האצבעות שלך גדולות. אתה גבר", היא אומרת בנחת, "אבל נגיד האצבע הקטנה שלך והרביעית. בכל זאת יש לך אצבעות של בחור ישיבה". "ושלא יחתוך את הבטן - שיישאר עיגול של בשר סביב החור - זה למילוי, ושלא יפגע במרה, אתה יודע למה", וכאן בא מבט מלוכסן, הבא להוסיף דבר שמיותר לאמרו, אבל הוא בבחינת אמת גורפת; משהו בנוסח: אם יש כבר מקום שבו אפשר לסלק את המרה - שיסלקו. מיותר גם להוסיף שרוזה עצמה סבלה מאבנים במרה.

"החלקים החלולים - למילוי. השאר - לטחינה, עם העצמות אבל בלי הסנפירים. להשאיר את הראשים לבישול. עכשיו", וכאן נשימה שלפני טכסיס חשוב: "את החלקים שאני טוחנת אני קודם מקפיאה, אז המכונת-בשר טוחנת את זה טוב טוב וזה לא נתקע".

אנחנו חותכים את הבצלים הגדולים. שניים מהם, בלוויית הגזרים, שנחתכו לפרוסות אלכסוניות - עברו לסיר הגדול. אז פנינו לטחינת הדגים במכונת הבשר - מטחנה ידנית ישנה שלהביה הושחזו זה מקרוב ונראה היטב שהיא שירתה את רוזה באמונה שנים על שנים. "הילדים הביאו לי מכונה חשמלית אבל נתתי אותה להם. מה אני צריכה את זה? לחשמל אין כוח. עכשיו גם לי אין כוח. בקושי אני פותחת בקבוק חלב". אנחנו טוחנים את הדגים. בין חתיכות הדגים - חתיכות מן הבצלים הנותרים ושתי הביצים הקשות. "אצלנו לא טחנו את הדגים במכונה, אלא עשו את זה געהאקטע (קצוץ) עם סכין מיוחדת, אתה מכיר את זה? האקמעסער, אתה מבין לא? אתה יקה, לא?" הכוונה היא לקופיץ כבד בעל להב מרובע שיש להקפיצו על הבשר, הבצלים והביצים ומהלך הקיצוץ מערבבם יחד לעיסה.

אז מתחילה מלאכת התערובת: נותנים בה מלח (בנקודת הפתיחה - 3-4 קמצוצים נדיבים), סוכר (3-4 כפות) וקמצוץ דשן של פלפל שחור טחון. מוסיפים שלוש ביצים טריות (או ארבע אם הן קטנות) ומערבבים היטב בידיים. אז נוסף קמח המצות (בתחילה - כשלושת רבעי הכוס) האמור להביא את העיסה עד מרקם של בצק לקניידלך לפני הבישול. יש להישמר מפני סמיכות מוגזמת, שתקריש ותכביד את המילוי יותר מדי. כאן יש לטעום את התערובת. "לטעום את זה חי?" אני שואל. "נו בטח. שמתי לך רעל? בטח לטעום את זה חי. פה אתה עושה את הטעם של הגעפילטע-פיש, ואותו דבר צריך לעשות אחר כך עם המים בסיר, הציר של הגעפילטע-פיש. תטעם את זה. מה אתה אומר?" אני נוטל טיפה וטועם ואומר: "חסר מלח". היא טועמת ואומרת: "לא חסר מלח. הכל חסר. עכשיו תשים גם מלח וגם סוכר וגם פלפל". אני מוסיף קמצוץ מכל תבלין והיא אומרת "מלח וסוכר זה לא אותו דבר. מלח הוא חזק. סוכר הוא חלש. אתה צריך לפחות עוד חצי כף סוכר". אני טועם אחרי הערבוב וגם היא טועמת. "נו?" היא אומרת. "חסר עוד מכולם" אני אומר. "נכון", היא אומרת, "אבל סוכר יש כמעט מספיק". אני מוסיף מכולם ומערבב. טועמים. "נו?" היא שואלת. "בסדר?" אני שואל בחשש. "בסדר?" היא שואלת. טועמת שוב. "לא. זה צריך להיות מלוח כמו שזה חריף, ולא כמו שזה מתוק", היא מוסיפה עוד קמצוץ של מלח ועוד פלפל שחור. אני מערבב וטועם. אני חש בהבדל. אני אמנם חש בו. "נו? מה חסר עכשיו". "אני חושב שעכשיו בכל זאת חסר קצת סוכר ועוד קצת פלפל". היא טועמת. בודקת היטב בלשונה. "נכון. הבנת". ואני אמנם הבנתי. ראיתי בעיני דמיוני את שלושת הטעמים באים זה אל זה מכיוונים שונים. המלח מלמטה. הסוכר הוא המישור והפלפל מלמעלה, מעט אחריהם. הם מתקרבים זה אל זה עד שהם מתלכדים, לא בדיוק לטעם אחד, אלא לגוף תלת-ממדי שהפלפל הוא חודו, הסוכר הוא גופו והמלח הוא אימרתו הנמשכת אחריו. "רוזה, אני הבנתי!" אמרתי בשמחה וחיבקתי את כתפיה הזעירות בצחוק. "כן, הבנת", הפטירה, כמזכירה לי את פרקי אבות: "אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת".

"נו, עכשיו הגעפילטע", היא אומרת ומראה לי כיצד היא ממלאה את טבעות הדג החלולות בתערובת. היא מרטיבה את ידיה בין טבעת לטבעת. אנחנו ממלאים יחד. אני שואל אותה אם היא עזרה לאמה בלודמיר, לפני השואה, לעשות את הגעפילטע-פיש. "אני? אני הייתי פישרית וגם הייתי מפונקת. לא נגעתי בזה. אני הבאתי מים מהבאר. אתה יודע מה זה? היתה לנו באר. אבל ככה אמא היתה עושה. רק פחות סוכר וקצת יותר מלח". שארית התערובת נהפכה לקציצות וכל החתיכות מחכות על צלחת גדולה.

לאחר שהמים בסיר הרחב החלו רותחים יש לתבלם תיבול ראשוני - שני קמצוצי מלח, כף סוכר ופלפל שחור ולהטביע בתוכם את ראשי הדגים ולשים בזהירות את חתיכות הדג. אחרי בישול של כמה דקות יש לדייק את התיבול באותו מהלך כמו בהכנת התערובת - לטעום ולהוסיף כל אחד משלושת התבלינים עד הצטרפם יחד. אחרי כחמש דקות נוספות של רתיחה איטית יש לטעום ולדייק את התיבול פעם נוספת. יש לבשל כשעתיים על להבה קטנה ואחרי צינון להוציא את החתיכות ולסדרן בתבנית. על כל חתיכה שמים מטבע של גזר. "הגזר זה העין של הגעפילטע-פיש" היא אומרת. "אצלנו הגישו את הציר לחוד, בצנצנת, על יד החריין (חזרת), בלודז' מגישים את החתיכות בתוך הציר, אחרי שזה קר". "ואין מקומות שאוכלים געפילטע-פיש חם?" אני שואל. "יש" היא עונה בנעימה יורדת ספוגה אירוניה רעילה שמשמעותה היא בערך "יש כמובן ברברים גם בין היהודים, אבל אלו דברים שהשתיקה יפה להם".

בערבו של אותו יום טעמנו יחד את הגעפילטע-פיש, עם חלה, חזרת אדומה ומלפפון חמוץ. "זה נפלא" אמרתי באושר. "כן, זה בסדר", היא הפטירה. אבל אני ראיתי שהיא שמחה.

היה זה בוודאי אחד השיעורים המאלפים ביותר שלמדתי בחיי. היו בו התום והתמצית של הוראה טובה: רוזה הראתה לי שהיא עושה את השיעור מתוך כוונה אמיתית, במלוא משמעותה העברית של המלה הזאת. היא לא רק פינתה עצמה מכל מטלה אחרת, אלא כיוונה עצמה לקראת תלמידה, ואני חשתי היטב כיצב ממוקד בי מבטה הפנימי, שאין דרוך ממנו, והיא יצרה בי מתח עצום, שרק מעטים מחוללים בי. הדבר הזה תלוי בוודאי בנוכחותה המוסרית המיוחדת, התובענית, הפרפקציוניסטית, המעדיפה לוותר על הכל ובלבד שלא לוותר על עיקריה - בכל תחום ממש, אבל גם במצב הרוח העשיר ששרר סביבה: נוכחותו החזקה של פסימיזם גורף, קודר ביותר, המקיף הכל בחומות של חשד, וסימונו הברור של אור קטן בתוכו, אור קטן מאוד, ההופך לרגע קטן לעיקר. חשתי בכך בכל פעם ששוחחתי אתה, ויותר מתמיד - בשיעור הגעפילטע-פיש הזה. הרגע שבו אנחנו מתרחשים כרגע נראה במחיצתה כאי זעיר שנכבש רק לרגע מן הכיעור והעלבון המקיפים אותנו. אי זעיר שאין לו כמובן כל כוח אמיתי ומשמעותי, אך בכל זאת, למעננו, לרגע, היא מוכנה לתרום את חלקה לבדיונו. ברור שאנו שרויים באיזו בועה בדויה, רופפת, מופרכת למעשה. ובכל זאת היא מקומנו, ורק כך אפשר להיות בו בלי להישרף מעלבון. דיבורה אלי היה משום כך יקר פי שבע. ובשיעור הזה הצטרף הדיבור הזה לטעם הגעפילטע-פיש. כלומר ברור היה שמזג הטעמים המורכב של המאכל הזה קשור ב"מצב הרוח" הזה. לאו דווקא זה החד פעמי של רוזה מן, אלא זה המקיף אותה, הכרוך באיזו השקפה גורפת בדבר שלטונם של הרוע, האיוולת והתועלת הגסה בעולם (היהודי בכלל זה) ובדבר שבירותו הקיצונית של הטוב בתוכו.

המבחן הגדול היה כמה שבועות לאחר מכן, בערב פסח, כשאני לבדי הכנתי את הגעפילטע-פיש, בירושלים, ושלחתי מחצית מהכמות אליה לתל-אביב. ביקשתי מהשליחה שתשב לצדה ותספר בדיוק מה היא אמרה לאחר הטעימה. היא צילצלה מיד ואמרה "בסדר, היא אמרה". קפצתי משמחה, אבל אז נטלה רוזה את השפופרת ואמרה בעצמה: "אריאל, איך אומרים היום? עשר. עשר אני אומרת". ואני יודע שבאותו יום הוכתרתי בזר דפנים.

רוזה מן, אמה של בתיה גור, הלכה לעולמה באלול התשס"ה.


כל הזכויות שמורות ,"הארץ" ©

--------------------------------------------------------------------------------


סגור חלון

האם תקרוס אסטרטגית ההיבדלות החרדית ?

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=635466&contrassID=2&subContrassID=2&sbSubContrassID=0

ראיון שנערך ב'בשבע' עם הרב ד"ר נריה גוטל ומתייחס לסוגיות רבות שנדונו בפורום לאחרונה ובכלל (ישיבה תיכונית או קטנה, ישיבה ואקדמיה, מחקר תלמודי ולימוד ישיבתי, ת"ת לנשים וכו').

http://www.a7.org/newspaper.php?id=2831

שאון_עמים הביא כתבה זו:


זו סצנה שנדמה כי נלקחה מפרק מופרך של סקס והעיר הגדולה או אלי מקביל: בוקר עסוק בחברת תלפיות, שבמשרדיה התפאורה הסטנדרטית של חברות הייטק מהרצליה, עמק הסיליקון או רובע האינטרנט בקוריאה הדרומית. שטיחים מקיר לקיר בצבע כהה, גימור עץ, רחש שקט של אנשי מקצוע צעירים בסביבתם הטבעית. אבל כשהמצלמה זזה פנימה לתוך חלל העבודה המחולק לקוביות עבודה אישיות, הפואנטה מתגלה: כל עובדי החברה, יותר מ-120 אנשי מקצוע, הן נשים. צעירות, נאות, עסוקות מאוד – וחרדיות.




במסדרונות המוארים ברכות, בחדרי הישיבות, במטבח, כולן "בנות", כפי שהן מכונות כאן, בגילאי 20 עד 25 בערך. בין 128 בנות, זוג מנהלי צוות מזוקנים הם שריד הגבריות היחיד במשרדי החברה, שממוקמים בכניסה למודיעין עילית הסמוכה לנתב"ג.הלובי בכניסה שוכפל אף הוא ממדריך עיצוב הפנים השלם למשרדי חברות הייטק ורק סניף סמוך של רשת הסופרמרקטים החרדית "עזרה ואחווה" וכתובות גרפיטי דהויות בגנותו של אריאל שרון מרמזים על המיקום הייחודי.

תלפיות היא חטיבה של חברת ההייטק מטריקס והתמחותה היא בתחום נועז ויוצא דופן של הכלכלה הגלובלית: אופשורינג, מלשון offshore בלעז, "במקום אחר" בתרגום צולע. הרעיון המהפכני מבוסס על חור גדול שפעור במרכז הכלכלה העולמית. כל בני האדם נולדו שווים, אבל חלקם מקבלים הרבה יותר כסף מאחרים פשוט כי נולדו במקום הנכון.

רות, למשל, היא מתכנתת ג'אווה בחסד עליון שקמה כל בוקר בשש וחצי, שותה קפה עם בעלה האברך ותופסת אוטובוס משכונת רמת שלמה בירושלים למשרדה הקטן בתלפיות. הלקוחה של רות היא חברת נדל"ן ניו יורקית גדולה שהחליטה לעשות אופשורינג למחלקה הטכנית שלה. למה לשלם עשרות אלפי דולרים בחודש למתכנת אמריקני מפונק שדורש גם תנאים סוציאליים וביטוח בריאות יקר, תהתה הנהלת חברת הנדל"ן (שמעדיפה להישאר אנונימית), אם רות מג'רוזלם תעשה את אותה עבודה בדיוק ב-4,800 שקל לחודש?

חברת הנדל"ן סגרה דיל עם הבנות של תלפיות, זרקה לרחוב את המתכנתים שלה וחסכה מיליוני דולרים. לתלפיות יש עשרות פרויקטים מסוג זה ועם לקוחותיה נמנים בין השאר בנק טורקי גדול, ענקית טלקומוניקציה אירופית וגם חברות ישראליות רבות שהבינו שבארצנו למודת הפערים הכלכליים העצומים, להעביר פרויקטים מהרצליה למודיעין עילית זה גם סוג של אופשורינג.

המתחרים של תלפיות, שמנסה לשכנע חברות בכל העולם לסגור מחלקות, לפטר עובדים ולצמצם עלויות, לא יושבים בישראל, אלא ברומניה, בסין, בבולגריה ובהודו, מלכת האופשורינג העולמית. ממש כמו במודיעין עילית, במדינות האלו אפשר להשיג כוח אדם מיומן במחיר זול יחסית. בעזרת האינטרנט, הדואר האלקטרוני והרבה שיחות ועידה, תלפיות ומתחרותיה רוצות לבטל פערים גאוגרפיים ולנצל את אי השוויון הבסיסי בכלכלה הגלובלית כדי לעשות קופה.

"אנחנו מטיפים לחברות ישראליות", מסביר אורן בסון, איש שיווק נמרץ שמייעץ לתלפיות. "אצלנו תקבלו אופשורינג בתוך ישראל. שעת מתכנת מעמק הסיליקון עולה 80 דולר, בפריפריה האמריקנית לוקחים 60 דולר, בארץ משהו כמו 50. אנחנו נותנים לכם מתכנתים, סליחה, מתכנתות מעולות ב-30 דולר לשעה, שזה רמת המחירים של הודו, ואתם מקבלים גם ציונות באותו מחיר".

ויש קונים. בתוך עשרה חודשים גייסה תלפיות 130 עובדים וקומה שלמה נשכרה בכדי לשכן את 500 הבנות שאמורות לייצר שם קוד תוכנה ומזומנים עד סוף 2006. יש כבר תוכניות קונקרטיות לאלף עובדות ופארק תלפיות שלם.





ילדים סינים ונשים חרדיות



מה שהתחיל עם מהנדסי תוכנה זולים מסין או מהתנחלות בגדה, לא ייעצר שם. תשכחו מכוכב הכלכלה של שנות התשעים, מתכנת מפונק שמגיע לעבודה בג'יפ ומקבל 17 אלף שקל לחודש כדי לבלות חצי יום בנסיונות להתחיל במייל עם הבחורות ממחלקת השיווק. ביחד עם הודים בני 20 שיצאו אתמול מהאקדמיה הטכנולוגית של פונה ומתים לקרוע את העולם, האקרים רומנים עם 15 שנות ניסיון ומאה דולר בתלוש המשכורת החודשית, וילדים סינים בני 16 שמהירות הקלדתם זהה למהירות חשיבתם, התלפיוניסטיות הן גיבורות הכלכלה העתידית. אחרי המתכנתים, הקורבנות הבאים בתור הם רואי החשבון ועורכי הדין. רות וחברותיה הן כוח עבודה יעיל, אינטליגנטי וזול, שרוצה את הג'וב שלך, יאפי יקר, ויעשה אותו בשליש מהכסף ובחצי מהזמן. מי שלא חזק, חכם ומהיר מספיק, ייזרק לטובת אחיו המלוכסנים ואחיותיו עם השביס, הטובים והזולים ממנו.

תלפיות הוקמה לפני שנה וחצי על ידי נורמן רפאלוביץ', איש הייטק חרדי שעבד בתפקיד בכיר בחברת הטכנולוגיה הגדולה אמדוקס כשנדמה היה לו שגילה אוצר בלום: מוחם של אברכים יהודים. רפאלוביץ' רצה לקחת חבורה של צעירים חרדים מבריקים, ללמד אותם תכנות ולהקים חברת אופשורינג יהודית לתפארת. אבל הרבנים התנגדו, שהרי בביטול תורה עסקינן, ורפאלוביץ' פנה לאוצר אחר: מוחן של נשים חרדיות. כל הנשים הנשואות בתלפיות, ומדובר ברוב גדול, השתדכו לאברכים שעוסקים בלימוד, כשעול הפרנסה וגידול הילדים מוטל ברובו על כתפיה של האישה. במקום עבודות ההוראה והגננות המסורתיות, חשב רפאלוביץ', נהפוך אותן למתכנתות.

תוך כמה חודשים האופרציה החלה לפעול. בוגרות מצטיינות של סמינרים חרדיים יוקרתיים קיבלו שיחת טלפון משונה מחברת הייטק חדשה, שמזמינה אותן למבחני איי-קיו בבית המועצה של מודיעין עילית. במקביל פנתה הנהלת החברה צעירה לרב מאיר קסלר, שייתן לה הכשר. קסלר הציב תנאים, שנשמרים עד היום ומגובים בביקורות תקופתיות של אנשי הרב. "הכללים בתלפיות הם של חברה חרדית", מספר המנכ"ל זיו מנדל. "אנחנו עובדים באופן צמוד עם רבנים שמאשרים לנו כל פעולה". הילה טל, מנהלת משאבי האנוש החילונית ("לחלוטין") של החברה, מאשרת: "אנחנו חוששים כל יום שנאבד את ההכשר הרבני, ולכן מקפידים על כל פסיק".




ייצוא ישראלי מצליח



תלפיות רחוקה מלהיות הניסיון הראשון לרתימת החרדים לעגלת האופשורינג. חברת IDT גלובל ישראל הוותיקה היא המעסיקה הגדולה ביותר של עובדים דוברי שפות זרות בירושלים. החברה מספקת שורה ארוכה ומורכבת של שירותי אופשורינג לחברות מכל העולם, כולל ניתוב שיחות בינלאומיות. כך לקוח שקנה שואב אבק בוויסקונסין ומתקשר למספר אמריקני לשאול מדוע שקית האשפה נסתמת מהר, יקבל תשובה מחרדית אנגלוסקסית מהר החוצבים בירושלים.

חברות האופשורינג הישראליות משגשגות. לאחרונה חנכה IDT, שמעסיקה יותר מאלף עובדים, את W, מפקדה עצומת ממדים בירושלים על שמו של ג'ורג' W. בוש, בהשקעה של 17 מיליון דולר. טקס ההשקה קיבל גושפנקה ממלכתית עם נוכחות של חמישה חברי כנסת וראש עיריית ירושלים, אורי לופוליאנסקי. מחקר שפרסמה לאחרונה חברת ייעוץ בריטית מלמד שלישראל יתרונות ייחודיים בתחום האופשורינג: עלויות השכר במקומות כמו ירושלים נמוכות ב-60 אחוז מהמקבילה האמריקנית וקל למצוא דוברי שפות שמשוועים לעבודה, החל מדוברי אנגלית וכלה בדוברי ערבית ורוסית." יש פוטנציאל לאלפי משרות בתחום בירושלים לבדה", מציין המחקר, "ישראל יכולה להפוך לאחד מיעדי האופשורינג הפופולריים ביותר בעולם".

תלפיות אינה חברת הייטק רגילה ואפילו לא חברת אופשורינג סטנדרטית. נשותיה מתנהלות לפי חוק דתי ומקצועי מורכב, שרובו נוקשה אך "נמצא באוויר", כהגדרתן . בשעת בוקר אני ממתין למעלית בקומה הראשונה של בניין תלפיות, יחד עם פועל זר ממלזיה ואסתי, אישה חרדית יפהפייה בתחילת שנות העשרים, בשמלה תכולה ובשרשרת זהב עדינה. כמו שאר המרואיינות בכתבה היא לא מעוניינת ששם משפחתה יוזכר ולא מוכנה שפניה יצולמו. אסתי שייכת למחזור שלושים הבנות המייסדות של תלפיות. לטובת הקורס של החברה היא עזבה משרה כמורה בתיכון חרדי, שם ראתה רבות מחברותיה מפוטרות בשל קיצוצים בתקציב החינוך. יש לה בעל צעיר, אברך בישיבת מיר הירושלמית שיוצא איתה מדי בוקר לצעדה בת שעה, לחיזוק הזוגיות. במשך חצי שנה עברה קורס על חשבון תלפיות וקיבלה גם משכורת צנועה מאוד, ואחר כך החלה בעבודה המעשית, כמתכנתת בשפות ג'אווה ודוט-נט.




דיבור וגלישה הם גזל



אנשי הייטק נהנים מאתוס מטופח בשקידה של שעות עבודה רבות וממושכות. אבל ירדן לוינסקי, איש טכנולוגיה ותיק שעבד בכמה תפקידים בכירים בחברות הייטק ואף ניהל צוות עובדים בחברת סטארט-אפ, טוען שהמיתוס מופרך. "האמת היא בדרך כלל כזאת", הוא מספר, "מגיעים בתשע בבוקר. שותים קפה, בודקים אימייל, מתעדכנים באתרים מקצועיים ונותנים איזה שעה עבודה. נו, הגענו כבר לארוחת צהריים, הולכים לאכול, ולוקחים שעה הפסקה. אחר כך שותים עוד קצת קפה, מחזירים תגובה למיילים ששלחו לנו בתגובה למיילים ששלחנו בבוקר. נותנים עוד שעה עבודה. השעה כבר שש. נשארה לא מעט עבודה, נכון? אז מזמינים למשרד ארוחת ערב, והופה, עוד שעה הפסקה. אחר כך בכל זאת עובדים קצת, והנה השעה עשר, ואנחנו בהייטק, ועובדים מאוד קשה עד מאוחר בלילה. אבל תכל'ס עבדת שבע שעות".

לא בתלפיות. אסתי וחברותיה עובדות משמונה בבוקר עד ארבע אחר הצהריים (כשהפעוטון נסגר וצריך לאסוף את הילד), אבל אין מנהל בחברת הייטק שלא ייאנח בערגה למשמע התמורה שהן מעניקות לשכרן הצנוע. ראש הצוות אברהמי: "בחברות הייטק מקובל להגיע בסבבה, סביבות עשר ככה ולהישאר עד עשר בלילה. בדרך מבזבזים המון זמן על שטויות. מה שמתכנת בחוץ יספיק בשבוע מטורף של לחץ ושינה בעבודה, הבנות כאן יעשו בנחת בשלושה ימים". לפני תלפיות, אברהמי עבד בכמה סטארט-אפים ובחברת נס, ענק טכנולוגיה ישראלי ששווה מאות מיליוני דולרים ומלא ביוצאי יחידות מובחרות של קהילת המודיעין. "בכל הקריירה שלי", הוא אומר, "לא פגשתי מתכנתות כל כך מוצלחות שלומדות כל כך מהר".

שיחות אישיות בחלל העבודה של תלפיות אסורות, לא רק בין הגברים לנשים אלא בינן לבין עצמן. "משלמים לך על שמונה שעות עבודה", אומרת אסתי, "אז מצפים שתעבדי. אם מישהי מפטפטת יותר מדי או גולשת, מישהי אחרת תגיד לה 'וואי, זה גזל'. כאילו אנחנו לוקחות מתלפיות. פעם שאלנו אם אפשר לקחת הפסקה של חמש דקות ולהתפלל מנחה, אז הרב אמר שהתנאים לא היו לוקחים הפסקה אלא קוראים קריאת שמע תוך כדי עבודה ולכן אפשר לדחות את התפילה עד אחרי יום העבודה".

בכלל , הבנות הן חלומו של כל איש משאבי אנוש. "הן באו אלי ושאלו 'מותר לנו לדבר בינינו לבין עצמנו?', 'מותר לנו לדבר בטלפון?'", מספרת הילה טל. תשובת ההנהלה היתה שמותר, אבל במידה.
ההקפדה על הכללים קיימת גם כשהבוסים לא נוכחים. ראש הצוות של אסתי נמצא בכלל בפתח תקווה, אבל גם כך, באקולוגיה של לחץ הדדי בין הבנות, הכללים נשמרים. "אנחנו רגילות לנוקשות וציות", היא טוענת בחצי חיוך, "התרגלנו לא לעשות דברים אסורים גם כשאף אחד לא רואה, כי יש מישהו למעלה שמסתכל".

ברכה, מתכנתת בשפת C, עם פנים של ילדה וכיסוי ראש כחול, מתוודה: "כשעשיתי חשבון נפש ביום כיפור האחרון גיליתי שהקווים נפרצו. הסכמנו בינינו הבנות שנדבר פחות והתנצלנו בפני ראש הצוות". נסו למצוא צדיק אחד בסדום של מתחמי ההייטק בהרצליה וברמת החייל שהתחרט כי דיבר יותר מדי עם חבריו לעבודה, ותבינו למה לאופשורינג, בינלאומי או מקומי, יש פוטנציאל לזעזע את הכלכלה בישראל.




פחות מחצי משכורת של מתכנת מתחיל



בנות תלפיות מתמחות בעיקר בשפות התכנות ג'אווה ודוט-נט. בכדי לסבר את האוזן והכיס, מתכנת מתחיל עם אותן התמחויות יכול לקבל בישראל בערך 10,000 שקל לחודש. מתכנת מנוסה מעט יותר, שלא מתבייש לנהל משא ומתן על שכרו, יקבל 15 אלף שקל. ומתכנת מעולה ומנוסה, ויש ודאי יותר מאחת כזו במשרדים הצנועים במודיעין עילית, יקבל, בלי מאמץ רב, יותר מ-20 אלף שקל בחודש. עובד הייטק אמריקני מרוויח בממוצע 26 אלף שקל בחודש. תלפיות, לעומת זאת, שנהנית מעובדות שמצייתות לקודים יפניים כמעט של אדיקות, חריצות והשקעה, משלמת לנשותיה פחות מ-5,000 שקל.

במהלך חצי השנה הראשונה לעבודתן, שכוללת קורס מקיף שמכשיר אותן לתפקיד מתכנתות, מרוויחות הבנות 2,000 שקל . לאחר מכן הן משתכרות שכר מינימום, שעומד נכון לאוקטובר על 3,335 שקל ועל החזר הוצאות. החל מהשנה השנייה יקבלו הבנות 4,800 שקל לחודש. המדינה משלמת לתלפיות אלף שקל לחודש על כל עובדת (המנכ"ל מנדל טוען שהתמיכה הובטחה על ידי משרד התמ"ת, אבל עדיין לא הגיעה), וכך מממנת חלק משכרן של הבנות. נוסף על כך, הן כבולות למינימום של שנתיים עבודה בחברה. רוצה להשתחרר? שלמי קנס בגובה שתי משכורות. בונוסים אין.

הבנות של תלפיות מסרבות לתפוש את החברה שמעסיקה אותן כגוף כלכלי תועלתני, שמקיים יחסי ניצול הדדיים עם העובד, ומעדיפות לראות בה מין אם גדולה וידידותית, אולי בדמות הסמינר שבו למדו, סוג של יחידה משפחתית-קהילתית שאדם המעורב בה חייב לה חוב מוסרי לא מבוטל.

אבל אברהמי מציע לא להתפתות לדיבורי החלקות של הבנות על מוסר ומחויבות. "אל תהיה פראייר", הוא מתריע, שוקע לאחור בכיסא האורתופדי שלו ומשלב את ידיו מאחורי ראשו. "הן הרבה פחות תמימות ממה שאתה חושב. הן הרי באות לפה, מקבלות הכשרה וצוברות ניסיון על חשבון החברה. על הקורס שהן עושות כל אחד אחר היה משלם 20 אלף שקל והן עוד מקבלות שכר. יש להן עבודה מיד כשהן מסיימות את הקורס, שזה ממש לא מובן מאליו. כשעבדתי בסטארט-אפ אחר הייתי יוצא בארבע בבוקר במשך חודשיים רצוף. הן עובדות שמונה עד ארבע ויש להן הריונות כל הזמן. תשעה חודשי הריון פלוס שלושה חודשי חופשת לידה וחוזר חלילה. בצוות שלי אמורים להיות שבעה אנשים ובפועל יש לי עכשיו ארבע בנות שמקבלות משכורת על כלום. זה בעייתי לנהל עסק בצורה הזו. אין כאן שוק עבדים".





136 מיליארד דולר לזרים



ההצדקה הכלכלית היא, כמובן, לב העניין. אחת מעשר משרות טכנולוגיות בארצות הברית יאבדו לטובת עובד מעבר לים עד סוף השנה, קובע אחד מעשרות מחקרים חדשים שמבטיחים הישרדות ושגשוג לתלפיות. במשך 15 השנה הקרובות האמריקנים צפויים לאבד יותר משלוש מיליון משרות לטובת רות, ברכה ומקבילותיהן בהודו, מדינה שתעשיית התוכנה שלה הרוויחה 17.2 מיליארד דולר בשנה שעברה, עלייה של 35% מהשנה שקדמה לה. בתקופה זו שכר בשווי של 136 מיליארד דולר לא ישולם לאזרחי ארצות הברית אלא ינדוד לבנקים זרים במסגרת אופשורינג. הדברים הגיעו לידי כך ששר התעשייה והמסחר ההודי טס לוושינגטון כדי להבטיח לממשל בוש שמתכנתים הודים לא מתכוונים להרוס את הכלכלה האמריקנית.

חטיבת המחשבים האישיים של IBM, מותג אמריקני גאה, נמכרה כולה לענק התוכנה הסיני לנובו. כבר לא מדובר רק בפועלי ייצור דחוסים בסדנאות יזע. גם המעצבים והמתכנתים בלנובו שעובדים על מעבדי מחשב הם סינים עם משכורות סיניות. עשרה אחוזים מהבגדים שנמכרים בשדרה החמישית בניו יורק, מעצמת אופנה עולמית שמחיר שכר הדירה בה נחשב לגבוה בעולם, עברו בשלב זה או אחר בידיים המיומנות של אנשי לי אנד פאנג. החברה הסינית הבלתי מוכרת הזאת מציעה לחברות אופנה לזרוק את כל השלד שלהן, החל מעיצוב, דרך ייצור וכלה בהעברת הסחורה לחנויות. כל מה שמותג היוקרה צריך לעשות זה לחתום על מסמך שמאשר ללי אנד פאנג להדפיס את הלוגו הנחשב על התוצר הסופי, והסינים ידאגו לכל השאר.

מי שקונה טלפון סלולרי של אריקסון, גאוות תעשיית ההייטק הסקנדינבית, מקבל מכשיר שעוצב, הונדס ויוצר כולו באופשורינג. רוב העבודה מתבצעת בהודו, במרכז פיתוח שעלותו מאות מיליוני דולרים. וזה ממשיך. היולט פקארד, ג'נרל אלקטריק, IBM ואמריקן אקספרס, כמה מהחברות החשובות ביותר במשק האמריקני, מפעילות כל אחת מרכז פיתוח בהודו עם אלפי עובדים. כמה מהחברות, כמו ג'נרל אלקטריק, מעסיקות כמעט 20 אלף הודים ומחזרות בקדחתנות אחר בוגרי אוניברסיטת פונה, מוסד הכשרה טכנולוגית נחשב.

מלבד עיצוב ותכנות, גם עריכת דין הופכת להיות יעד פופולרי יותר ויותר לאופשורינג. המגזין היוקרתי "National Law Journal" קבע שרוב הארגונים האמריקניים הגדולים בודקים, לכל הפחות, אפשרויות אופשורינג בתחומים משפטיים מסוימים. חברות כמו לקסדיגם ממומבאיי, אחת מעשרות חברות הודיות שמציעות שירותי רישום פטנטים ומחקר בחוק האמריקני בתעריף מגוחך של 50 דולר לשעה (לעומת פי חמישה ושישה מעבר לים), פורחות ומרוויחות מיליונים. יוניסופט דטה-טק, עוד חברה הודית גדולה, מציעה שירותי ראיית חשבון, אף הם מותאמים לחוק האמריקני. מדי שנה אוניברסיטאות הודיות מייצרות בוגרי משפטים בחוק האמריקני, לא ההודי, ורואי חשבון צעירים ורעבים שהתמחותם במיסוי אמריקני חוטפים לקוחות ממקביליהם בארצות הברית. גם כאן בארץ, ראיית חשבון, לצד מדעי המחשב, הולכת ותופסת תאוצה כמקצוע פופולרי בסמינרים לנשים חרדיות.




אחרי עידן המידע



לפני 20 שנה, פועלים אמריקנים היו בטוחים שמפעלי רכב יפניים, במקום מתכנתים הודים שמסתפקים בממוצע בכ-3,000 שקל בחודש, הם שהולכים לגנוב להם את הפרנסה. אמריקה והעולם המערבי שרדו, כפי ששרדו את המעבר מחקלאות למפעלים, שארך 80 שנה, וממפעלים לתעשיית שירותים וידע, שארך 40 שנה. עכשיו שוב מזיזים לנו את הגבינה.

גורו הניהול דניאל פינק, שכתב את הספר "ראש חדש לגמרי: המעבר מעידן המידע לעידן הקונספטואלי", חושב שהוא יודע בדיוק במה נעבוד עוד עשר שנים. משפחות במעמד הביניים, טוען פינק, מעודדות את ילדיהן להשיג ציונים טובים בבית הספר, ללכת לאוניברסיטה טובה וללמוד מקצוע שאפשר להתפרנס ממנו. אם הילד חזק במתמטיקה, פיזיקה ומחשבים, שיהיה מתכנת, או רופא, או אולי רואה חשבון. אם הוא טוב בהיסטוריה והמקצועות ההומניים מושכים אותו, שיהיה עורך דין. כל מה שצריך לעשות בכדי להצליח, למדנו, זה לעבוד קשה ולעקוב אחרי הכללים.

אבל דבר מצחיק קרה בזמן שטרחנו לשנן את ספר החוקים: העתיד השתנה, והוא כבר לא שייך לאנשים שמסוגלים רק לחשיבה הגיונית. העתיד שייך לחאוי.

התואר הרשמי של חאוי, קיצור של חווה, הוא עוזרת אדמינסטרטיבית כללית בתלפיות, והיא זו שמוציאה מהארון קולה פושרת וערגליות לפני ישיבות מנהלים. אבל בפועל חאוי היא מסוג האנשים שמקומם בסולם התאגידי גבוה בהרבה ממיקומם הפורמלי. כמעט בכל גוף מקצועי גדול יש כמה אנשים כמו חאוי. היא זו שמתווכת בין המנהלים המקצועיים של החברה למתכנתות, מפשרת בסכסוכים ודואגת שהמכונה של תלפיות תמשיך לייצר קוד תוכנה וכסף במקום להיתקע בגלל סכסוכים דתיים או כספיים. מילה טובה לאחת העובדות, אזהרה עדינה לאחרת. היא השמן שבגלגלים.





עידן יוצרי המשמעות



עד לאחרונה, הכישורים שנדרשו בעבודה כללו בעיקר התמחות בחשיבה ליניארית, לוגית וסדורה. היום הכישורים האלה עדיין חשובים, אבל אנחנו זקוקים למשהו נוסף. מתכנת שכל עבודתו היא ביצוע משימות רפטטיביות ותחזוק של קוד תוכנה צריך להתחיל לחשוש. עורך דין שתפקידו מסתכם בניסוח חוזים סטנדרטיים עבור לקוחותיו אפשר להחליף בקלות. רואה חשבון שכשרונו לדקלם חוקי מיסוי מנדטוריים, ראוי לו שיפחד ממהפכת האופשורינג.

אם ניתן לבצע חישובים מספריים, קריאת גרפים, מחקר משפטי ותכנות מעבר לים בעלות זולה מאוד, ולהעבירם ללקוחות בן רגע דרך האינטרנט, לשם תלך העבודה. זה חוק קפיטליסטי בסיסי. משרות שניתן להפחיתן לסדרת כללים והוראות תיפגענה. לכן תכנות חסר השראה, מחקר משפטי בסיסי וכל מקצוע אחר שכל מהותו היא היכרות עם קודקס חוקים מורכב ינדדו תמיד למציע הזול ביותר. אם לא להודו, שם ודאי אין עודף של דוברי עברית, מדוע לא לשטחים? בתמורה לשכר מינימום, במקרה הטוב, תושבי עזה יוכלו לשאוב את המים ולחטוב את העצים של הצווארון הלבן בישראל. ממילא הם עושים זאת בעבודות פיזיות. סגרים, הפצצות וכתרים לא משפיעים על האינטרנט (לפחות לא בינתיים), וחוזה הדירה הסטנדרטי, או חישובי המס הבסיסיים, יוכלו להגיע לתיבת הדואר של הלקוח הישראלי תוך שניות.

עם מחירי התקשרות מצד אחד של העולם לצדו השני שמתקרבים לאפס, אנחנו מגיעים לעידן שאחרי תעשיית המידע, ששייך למי שיכול להציע משהו שמחשבים לא יכולים לעשות מהר יותר, ופועלים זרים לא יכולים לעשות בזול יותר. זהו העידן של היוצרים, מזהי הדפוסים, יוצרי המשמעות. ובכל זאת, מתריע פינק, העתיד לא מורכב ממורות יוגה עם מיליונים בבנק ומעורכי דין חסרי פרוטה. חשיבה לוגית וכישורים אנליטיים עדיין חשובים מאוד. פשוט אין בהם די. עורכי דין יצטרכו להיות פחות מכונות חוק ויותר קונסליירי נוסח "הסנדק", יועצים אמיתיים לחיים. רואי חשבון לא יסתפקו בטבלאות אקסל וייאלצו לצלול לעומק החיים הפיננסיים שלנו. מי שהשינוי גדול עליו, יישאר מאחור.




אופשורינג ישפיע לא רק על אלו שעבודתם תילקח או לפחות תשתנה, אלא בראש ובראשונה על אלו שיקבלו את הג'ובים. אסתי וחברותיה, שבמשך מאות שנים יכלו לבחור רק בין אבטלה, תחזוקת הבית או חינוך הילדים, קיבלו אופק חדש ורחב מאין כמוהו. תכנות היא עבודה תובענית, אינטלקטואלית ויצירתית, שיש בה דמיון מסוים לסוג החשיבה הנדרש לעתים בלימוד תורה ובהתפלפלות על קוצו של יו"ד. קשה להאמין שעיסוק יומיומי בעבודה כה מאתגרת לא יזלוג תוך שנים ספורות גם לחיים האישיים והקהילתיים. להגיד לעקרת בית שנישאה בגיל 15 ושמגדלת עשרה ילדים במשרה מלאה שהיא פשוט לא מסוגלת ללמוד תורה זה דבר אחד; לשכנע בכך אישה צעירה, שמתכנתת בחודשיים מערכת העברת כספים מוצפנת עבור בנק בינלאומי, הוא דבר אחר לגמרי.

"אסור לי לחשוב על זה", פוסקת אסתי חד-משמעית כשאני שואל אותה מדוע להשאיר לגברים מונופול על התורה ולמעשה על ניהול אורח החיים החרדי. "וזה גם לא קורץ לי. אני מתחנכת מגיל אפס שאני לא אמורה ללמוד תורה. אני לא מרגישה פחות חכמה, זה פשוט לא בעולם המושגים שלי. אוקיי, יש לי כישרון לחשיבה ריאלית, אבל לי יש תפקיד מסוים בעולם. כל אחד והתפקיד שלו. זה יכולות אחרות, כמו שבעלי לא יכול לטפל בבן שלי כמוני,כמה שהוא טוב ומנסה.לי יותר קל לעבוד ולשחק עם הילדים ולנקות כלים ולשטוף רצפה. תורה זה משהו אלוקי שניתן לגברים, וכל הגברים יותר טובים בזה מכל הנשים".

בחיאת , אסתי. את יותר טובה בזה ממני.
"אני לא זאת שתקבע מי טוב ומה מתאים. לפעמים אני מדמיינת את עצמי בתור ראש צוות או מנהלת ואז עוצרת ומזכירה לעצמי שהמשפחה יותר חשובה. זה התפקיד האמיתי שלי, לדאוג לדור ההמשך. גדולים וטובים ממני החליטו כבר מה שייך לנשים ומה לגברים. אני קטנה קטנה קטנה".












http://www.nrg.co.il/online/10/ART1/005/524.html

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?contrassID=1&subContrassID=5&sbSubContrassID=0&itemNo=644095


הפער בין ההלכה לחיים מעולם לא היה גדול יותר

מאת אבי שגיא וידידיה שטרן

על הציונות הדתית להשתחרר מהשפה התיאולוגית הטוטלית שדרכה היא מתייחסת אל המציאות. שפה זו סופה שתדרדר אותה לשלילה של המציאות ולמאבק נגדה - תהליך שהחל סמוך לרצח ראש הממשלה ומחריף בימים אלו

בימים אלה יוצאת לאור המהדורה הביקורתית הרחבה ביותר עד כה שהתקין הפרופ' ישראל לוין ל"כתר מלכות", הפיוט הגדול של אבן גבירול, אולי שיר הקודש העברי החשוב ביותר שלאחר התקופה המקראית. לפנינו חלק מהדיון בחטיבה השלישית של הפיוט המונומנטלי, חטיבת התפילה הלירית ממעמקים, שעניינה הוא וידוי של חוטא שמצפה לרחמים ולסליחה





http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=643513&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0

.


בהקדמה ליציאת מהדורה חדשה ל"כתר מלכות" , מתפרסם בעתון הארץ המאמר הבא שכותרתו "מאבק האדם בחטא":


כאן:
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=643513&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0


ואיני מתאפק, אז הנה קטע מהפיוט, המצוטט במאמר:

מודגש]
קָטֹנְתִּי מִכָּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶךָ, / אָמְנָם ה' אלֹהַי, אוֹדֶךָ!

כִּי נָתַתָּ בִּי נֶפֶשׁ קְדוֹשָׁה – וּבְמַעֲשַׂי הָרָעִים טִמֵּאתִיהָ / וּבְיִצְרִי הָרָע חִלַּלְתִּיהָ וּגֵאַלְתִּיהָ,

אַךְ יָדַעְתִּי / כִּי אִם הִרְשַׁעְתִּי, / לֹא לְךָ – רַק לְעַצְמִי הֲרֵעוֹתִי!

אֲבָל יִצְרִי הָאכְזָר נִצָּב עַל יְמִינִי / לְשִטְנִי,

לֹא יִתְּנֵנִי הָשֵׁב רוּחִי / וּלְהָכִין מְנוּחִי,

וְזֶה כַּמָּה לַהֲבִיאוֹ בְּכֶפֶל רִסְנִי חָשַׁבְתִּי / וְחָתַרְתִּי לַהֲשִׁיבוֹ מִיָּם הַתַּאֲווֹת אֶל הַיַּבָּשָׁה – וְלֹא יָכֹלְתִּי. הֵנִיא מַחְשְׁבוֹתַי / וְחִלֵּל מוֹצָא שְׂפָתַי:

אֲנִי חוֹשֵׁב מַחְשְׁבוֹת תֻּמָּה / וְהוּא חוֹרֵשׁ אָוֶן וּמִרְמָה, / אֲנִי לְשָלוֹם – וְהוּא לְמִלְחָמָה,

עַד שָׂמַנִי לְרַגְלָיו הֲדוֹם / וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלוֹם.

וְכַמָּה פְעָמִים יָצָאתִי / לְהִלָּחֵם עִמּוֹ וְעָרַכְתּי / מַחֲנֶה עֲבֹדָתִי וּתְשׁוּבָתִי / וְשַׂמְתִּי מַחֲנֵה רַחֲמֶיךָ לְעֻמָּתִי לְעֶזְרָתִי!

כִּי אָמַרְתִּי: אִם יָבוֹא יִצְרִי אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ – וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה, וְכַאֲשֶׁר חָשַׁבְתִּי – כֵּן הָיָה.

וְהִנֵּה גָּבַר עָלַי / וְהֵפִיץ חֲיָלַי ‑ / וְלֹא נִשְׁאַר אֵלַי

כִּי אִם מַחֲנֶה רַחֲמֶיךָ.

אַךְ אֵדַע כִּי בָם אֶתְקְפֶנּוּ / וְיִהְיוּ לִי מֵעִיר לַעֲזוֹר: אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ.










תוקן על ידי - מואדיב - 14/11/2005 9:11:37

ועל כך נאמר: Great Minds Think Alike.

רב סיינפלד,
האנשים שכותבים בהארץ השקיעו את כל חילם בהחלת ההלכה על המציאות.

קפה הפוך

דפנה לוי, קשרית בפיקוד מרכז, הגיעה לפני ימים אחדים לכותרות אחרי שסירבה להכין קפה למפקד שלה, קצין בדרגת סגן-אלוף. היא הוגלתה בתור עונש לבסיס נידח, אך לאחר פרסום הפרשה הוחזרה ליחידתה המקורית, ואף זכתה להתנצלות רבתי. קצין הקשר של הפיקוד זימן אליו את החיילת האמיצה, הבהיר ש"אין זה מתפקידן של חיילות להכין קפה למפקדיהן", וביקש את סליחתה. גם הקצין המסלק התנצל. סוף טוב, הכל טוב.

בהשפעת הקיץ הסוער שעבר עלינו, עם כל ייסורי הנפש של הציונות הדתית הלוחמת, לא קשה לדמיין סיום אחר לפרשה: לצורך ליבון תורני ואינטלקטואלי של הפרשה הבה נניח, שדפנה לוי היא חיילת שומרת מצוות, בוגרת ישיבת הסדר נשית בגוש עציון או מכינה קדם צבאית לבנות בלב השומרון. בוקר אחד מפקדה דורש ממנה במפגיע להכין לו קפה בוץ או נס עם שתיים סוכר. היא מרגישה מושפלת ומתכוונת לסרב, אך מחליטה להיוועץ תחילה ברבותיה.

מה הם יגידו לה? כיצד יכריעו בעניינה? ובכן, לגמרי לא ברור שהם יתמכו בנטיית הסירוב שלה. הרבה יותר סביר שיורו לה למלא פקודה. אמנם אין זה מתפקידן של חיילות להכין קפה למפקד, אך גם אין זה מתפקידם של חיילים לעקור יישובים, ואם בכל זאת הממשלה החליטה להטיל על צה"ל את משימת העקירה, קל וחומר, בן בנו של קל וחומר, שחיילות חייבות להכין קפה למפקדיהן. לא יתכן שכל לובשת מדים תעשה דין לעצמה. עקרון דינא דמלכותא דינא חל גם על דינה ברזילי ושות'. יתר על כן, אם חיילת דתית תסרב היום להכין קפה למפקדה החילוני, מחר יסרבו מפקדים חילוניים לאבטח שיירות מזון להתנחלויות, ואז חורבן הבית השלישי יהיה רק עניין של זמן, כמאמר מג"ד דתי בחטיבת גבעתי, ששמו הולך לפניו מסוף עולם התורה הציוני ועד סופו.

רק הרב שפירא עשוי לתמוך באקט הסירוב של החיילת, אבל הוא, אתם יודעים, שייך למגזר החרד"לי שאינו מעורה דיו בהוויה הצבאית. רבנים צעירים ומעורים ממנו יפסקו, מן הסתם, שהכנת כוס קפה, משפילה ומקוממת ככל שתהיה, פחות חמורה מההשפעה החמורה של עצם הסירוב על אשיות המשמעת הצבאית, סלע קיומנו.

אחרי הכל, לא מדובר בפקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה, לכל היותר קפה שחור. לפיכך על החיילת לציית למפקדה הצמא והעייף חרף סערת הרגשות הפמיניסטיות שבתוכה. שתבכה, שתקרע קריעה, אבל תכין את הקפה. אם היא ממש ממש לא מסוגלת, עליה לסדר לעצמה גימ"לים או ללחוש "אני לא יכולה", אך חלילה לה להוציא מהפה מילות סירוב מובהקות, כי אז ייתחלל שם שמים ברבים, צה"ל יתמוטט, המדינה תלך לאבדון, וראש אכ"א יסגור את ישיבות ההסדר.

חגי סגל

http://www.makorrishon.co.il/show.asp?id=8059

תוקן על ידי - רב_סיינפלד - 13/11/2005 17:17:01