הלוויתה של נעמי שמר

מואדיב
אני מזועזע מסיפורך.
ולחשוב על זה שכאן היה אשכול ארוך מלא בביקורת על איזה טקס של ראשית הגז.
איני רוצה לשפוט אנשים בשעת צערם,אבל גם הקרבה למולך לוותה בשיר הלל למולך.
היכן האיפוק של מלמול "ה' נתן ה' לקח וכו'", שמסופר על הרבה אנשי מעלה.
ודי לי בזה.
אני מתנצל בפניך אישית, ובפני אנשי המושב.

לדעתי אפשר לשיר בלוויה שירים, אם מניחים שהדבר מכבד את רצון המת, ובלבד שיהא בהם כבוד למעמד.

ההתנגדות לשירה נובעת מהתפישה ששירים הם ביטוי לשמחה ולקלות ראש. האם ארבעת השירים העצובים והנוגים שנבחרו על ידי המנוחה הם כאלה?


מיימוני חרד מכך שהדבר ייתן פתח לרפורמים, ובכן, בעניין זה לאו דווקא רפורמים, אלא חילוניים ומסורתיים רבים חשים מנוכרים ומרוחקים בטקס העצוב שבו הם נפרדים מיקיריהם.

טקס ההלוויה המסורתי שאותו מנהל אדם מחברה קדישא, הזר לאבלים ולמשפחה, שמחמת טרדותיו ממלמל את הנוסח הליטורגי המקובל במהירות בבחינת מצוות אנשים מלומדה וללא כוונה ורגש, יוצר תסכול מיותר ברגעים הקשים של הלוויה.

אלה שאינם מחוברים מלכתחילה לריטואלים דתיים מרגישים אובדן כפול, לא רק אהובם נלקח מהם אלא גם לא ניתן להם להיפרד ממנו כראוי.

לשיר בעדינות ובעצב שירים שהמשוררת ביקשה אינם אלא ביטוי לכבוד המתה ונחמה פורתא לאבלים עליה!


יהי זכרה של נעמי שמר, ששיריה הם טוואי תבנית נוף מולדתי, ברוך.

מואדיב,
תודה.


קעלעמר,
אני מכירה מעט מאוד אנשי מעלה, ומרבית האנשים והנשים שנפגשתי עמהם במהלך חיי, מוצאים ביטוי לרגשות העצב והאבלות שלהם גם בניגון ובשירה.

למי ששאל, כתבתי "טוואי" בכתיב הזה בכוונה, ודו"ק.

שחרית

אני מזהה בדבריך שתי טענות נגד נוהג הלוויה המקובל.

א. הוא אינו אומר מאומה לחילונים ברגע קשה בחייהם.

ב. הוא נעשה בידי אנשים שמבקשים לצאת ידי חובה מבחינה מקצועית, בלי לשים לב תמיד לצרכים החיים של האנשים החיים בלווייה.

אני מסכים עם שתי הטענות, אם כי, כרגיל, אני סבור שהטענה השניה אינה מעניינו של הפורום. בכל ציבור יש אנשים שמשקיעים יותר ומשקיעים פחות. ומה לנו ולעובדי בית הלוויות?

לשון אחר: הסיבה הראשונה לזילות נראית לי מעניינו של הפורום. דיני ההלוויה ומנהגיה נועדו למען האבלים. לעומת זאת, אם הטענה השניה משקפת מצב עובדתי שבו אלו שמגיעים לעסוק בתחום אינם מתאימים, מה לזה לולהלכה?

ובכן, לגבי הטענה הראשונה, אני סבור שמעורבים כאן שיקולים שונים, שעל חלקם עמדנו גם את וגם אני מקודם, ויש גם להוסיף עליהם.

כמו בכל תחום, ההלכה והנוהג מורכבים מכמה מוטיבים:

א. כבוד המת ואבלותם של החיים.

ב. התחשבות במסורת באשר היא מסורת.

ג. השינוי שחל ברובה של החברה הישראלית שהמסורת והנוהגים של ההלוויה זרים לה.


האם הנימוק השלישי מצדיק שינויים בעריכת לוויות? ייחסת לי דעה שוללת, אלא שאין זה כך. רק הצבעתי על כך שיש מקום לטענה ש"אין לשנות כי אין לשנות", כי "חדש אסור מן התורה". מקום - אבל לא קבלה גורפת. כשלעצמי, אני סבור שיש מקום רק לטענה חלשה יותר, והיא "אין לשנות רק לשם השינוי", אלא לפי צרכי החברה והדור, באשר מדובר בנוהגים.
לכן, בגלל שעיקרי הדינים בלוויה הם פשוטים, והתוספות מרובות, כל עוד השינוי אינו מנוגד לדיני תורה ולתקנות חכמים, אין בעיה כזו, למשל בהשמעת מוזיקה לשם האבלות, כפי שנאמר לעיל ואושר כמדומה בידי מסתברא, נציג המסורתניים.

אני סבור שיש מקום גם לשינויים נוספים, והנה כמה הצעות:

1. אמירת הקדיש בעברית (או בכל שפה שמובנת לאבלים).

2. ביטול מנהגים על פי הקבלה.

3. הסבר לאבלים על דיני הקבורה. במקום אמירת תהלים על ידי נציג חברה קדישא במקום, הבעת השתתפות גדולה יותר עם האבלים.

4. תוספות שנראות לאבלים, כל עוד אין הן מנוגדות להלכה. ביניהן, השמעת מוזיקה שמביעה אבל (גם אם היא שמחה), קריאת שירים מודרניים (כל עוד אין הם מביעים מרד כלפי שמים) וכיו"ב.

הסבר:

1. הקדיש נועד להצדיק דין שמים. מה הטעם לאמרו בשפה שאינה מובנת? יש כמובן מינימום של מובנות גם באמירתו בארמית, ויש צד שקוסם לציבור שאינו מבין, בדומה לקסם שהילכה הלטינית על הקתולים עד שהשימוש בה בוטל. אך נראה לי שעדיף לומר קדיש בשפה ברורה ומובנת מאשר לקרוא מה שנראה כמילות קסם...

2-3 נוהגי ההלוויה הפכו לאוסף של טכסים מגיים שנועדו לסייע לנשמת הנפטר. אני רואה בכך פגם, מסיבות שונות. אחת מהן היא שטכסים אלו מקנים לציבור שאינו מכיר את הנושא תחושה שזו באמת מטרתה של הלווייה... ואדרבה, תלמידי חכמים ורבנים צריכים לחנך את הציבור ולהרחיקו מאמונות הבל. כיון שהמטרה של הלוויה אינה כלל להגנה על המת, אלא לכבדו ואת החיים, לכן ראוי למעט באלו מה שיותר.

4. מובן מעצמו. אלא שעדיף לא להשאיר התפתחות כזו בידי הציבור, אלא לכוון אותה על ידי חכמים, כפי שעשו חכמים בכל הדורות. לכן ראוי להוסיף תקנות שמאפשרות התחשבות בצרכים כמו השמעת מוזיקה, קריאת פרקי שירה ועוד. (זה מעביר אותנו לשאלה שכבר נידונה בפורום על פיוטים וקטעי תפילה שחוברו בתקופה המודרנית, אם יש להם מקום בסידור היהודי. וכמדומה שגיליתי דעתי שבתנאים הנכונים אין בכך פגם ולהפך, אלא שלא הכל יכשר, אלא שצריך ביקורת וזהירות).


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

ואני דווקא רוצה לדבר על נעמי שמר, המשוררת והמלחינה.
מיימוני כתב, כרגיל, כזאת הודעה ארוכה ומושקעת, (איך אתה מוצא את הזמן ומאיפה אתה לוקח את החומר?), שחבל להסיט את הדיון להתכתשויות ולנושאים אחרים.

לנעמי שמר מגיע יותר.

כמעט כל מי שנולד וגדל בארץ, מבוגרים בני גילה, שנולדו וצמחו, כמו השירים שלה, מתוך אדמת העמק הזאת, (מרחוק רעמו התותחים), מלח הארץ, שבנו אותה, ורואים אותה היום, עדיין עם חולצותיהם הכחולות, עם הצווארון הפתוח, הידיים המיובלות מעמל וסימני זיקנה, מופרטת במדורי כלכלה, וכותרות עיתונים המבשרים על פשיטות רגל תרבותית ורעיונית -
ורק צמרות העצים בחורשת האקליפטוס עדיין נעים עם הרוח,
והקפה של הבוקר אחרי הקציר ב"שדה התלתן", ורדיו פתוח, ושמש שחודרת מבעד לחלון פתוח, והכנרת השופעת מול הרי גולן המשתכשכים מחלקת המים, ומצווים (בדממה בוטחת): עצור. - (נכון, זה של רחל, אבל היא הלחינה ואת זה היא ביקשה שישירו לה בלוויה).

וגם צעירים יותר, שנולדו אחרי מלחמת ששת הימים, אחרי "ירושלים של זהב", או אחרי מלחמת יום הכיפורים, אחרי "לו יהי", אהבו אותה. את תיאורי הנוף שלה, את היכולת המופלאה שלה לשלב ישן וחדש, לתת כבוד לעברית של המקורות, אבל בו בזמן להיות רגישה מאין כמוה להתפתחות התוססת של השפה, לניונסים הדקים, לצלילים המשתנים שלה.

הייתה לה יכולת נדירה, שופעת חיות ורעננות וקסם, לגעת בלבבות האנשים, מזכירה, אולי, את המשוררת רחל, שאת שיריה היא גילתה, מופתעת, על מדפי החיילים "בהיאחזות הנח"ל בסיני". היא ידעה למצוא לכל שיר את הלחן המתאים ואת הזמר או הזמרת המיוחד שיבצעו אותו.

כבר לפני שנים היא כתבה ש"עצוב למות באמצע התמוז, דווקא כשהאפרסקים בשפע", כאילו ניחנה גם באיזה חוש נבואי.

ושירי הילדים שלה, עם החרוזים הנפלאים, ותיאורי השינויים של עונות השנה.

עצוב.

והקבורה שלה בבית העלמין של קבוצת כנרת, ליד רחל המשוררת, ליד הבית שבו גדלה, שעליו כתבה את השיר "נעה הלכה בשדות".

מותה מותיר חלל ענק שלא יתמלא. זוהי אבידה לכל מי שחש שהוא בנוסף לכל, ולצד כל מיני הגדרות אחרות, גם ישראלי.

יהי זכרה ברוך.

אני שומע עכשיו, לראשונה, את שירה האחרון. כרגיל, מרטיט נימים חבויים במעמקי הנפש. הנה דוגמה למיזוג הזה של הישן עם החדש ומנגינה שהופכת את הכל ליצירה אחת מופלאה, מעבר לקסם של המילים או הלחן בפני עצמם.

המילים העתיקות נותנות בי כח, בקולות העתיקים נמצא מרפא, הם עוזרים לי לחיות, עוזרים לי לצמוח, לברוא עולם יותר יפה.
ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך בדמייך חיי, בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי.
ופתאום מעל ראשי נפתחת קשת, מניפה צבעונית נפרשת, מבשרת חיים, מבשרת תקווה, ושלום ושלווה וחסד.
ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך בדמייך חיי.