ניפוץ אמונות: האם אין זו אכזריות?

באשכול השירים של יום הזכרון, העיר שותף סוד:

הדיון לכף זכות לא תועיל למיימוני (אם הוא זקוק לכך) שידיו רב לו בהפצת דעותיו בעבר בפורום "התמים" בחדרי חרדים.

אני מסכים מאוד עם אישציפור.

מיימוני, נראה לי שאתה לא קולט מה הבעיה עם הפורום בחודשים האחרונים, ובשבועות האחרונים בפרט.

אני עוקב כבר זמן רב אחרי הפורום. בזמן האחרון מאוד לא טוב לי עם הסגנון של חלק מהכותבים.

כשמדברים על אמונה צריך הרבה רגישות, עדינות, כבוד ואמפתיה. אמונה היא משהו מאוד אינטימי, וכך יש להתייחס אליו.

לפני כשבוע מישהו כתב על אחד מהמשתתפים הקבועים והתורמים ניתוח פסיכולוגי כל כך בוטה ומזלזל – שמציג אותו כאדם מתוסכל שאין לו מה לעשות עם זמנו חוץ מלכתוב כאן. כשקראתי את זה אמרתי לעצמי: מי זה הבן אדם החסר רגישות הזה! בחיים לא חשבתי לבוא לאדם אחר ולהגיד לו: אתה סתם עושה דברים כי אין לך מה לעשות עם עצמך. הרי הדימוי העצמי של האדם הוא כה חשוב לו. חשוב לאדם לראות את עצמו כאדם כנה, כאדם שפועל ממניעים אידאליסטים. לבוא ולהגיד לו כאיזה קוצקר קדום את הכביכול אמת בפרצוף, להגיד לו מה מניע אותו באמת, זה אכזריות ורוע.  
מעבר לזה, כאנשים מאמינים אנחנו צריכים לכבד אמונה של אחרים, להיות רגישים ועדינים. יש לכך כמה סיבות: ראשית, זוהי התייחסות האנושית הראויה לאדם האחר שמאמין. לכבד אותו כאדם.
שנית, רק אקלים של כבוד עדינות ועומק יכול לתת מקום לפנימיות. סגנון כתיבה משתלח וציני כלפי אמונה ויהדות מכער את הפורום ומונע ממנו להגשים את תפקידו – להיות במה לדיונים תורניים עמוקים. תקראו את האשכול על סכיזופרניה ועצכ"ח – כמה בוז, כמה גאווה, כמה ניכור. כנ"ל האשכול על הנאצים. ככה המקום הזה מאבד את תפקידו. זה בית מדרש, בית מדרש פתוח, אבל בית מדרש. ובבית מדרש יש לדבר באופן תרבותי ומכבד לאמונת האחר. תאמרו, בית מדרש מעורב חרדי דתי חילוני. מסכים. אבל דומני שאמשלום תוכל להעיד כי גם בבתי מדרש שכאלו לא משתלחים ובזים בצד המאמין. גם אנשים חילוניים עדינים יותר מבינים את זה, מכבדים ולא בזים.

אייל

תודה על הדברים.

אני כשלעצמי התרשמתי מדברי שותף סוד באופן אחר, אבל הנושא שהעלית הוא חשוב מאד (שהרי איני מסכים עם שותף סוד אם כי שאלתו שאלה וצריכה תשובה).

מצד אחד, הפורום בשבועות האחרונים מאד תוסס. הרבה תגובות. אני עצמי איני מספיק לקרוא וכל שכן לענות, במיוחד שאני מגיע רק פעם בכמה ימים.

לגבי הסגנונות, לא תמיד ראיתי. אך כאן יש לחלק בין שני דברים.

א. נושאים מותקפים. בוודאי שראוי לכתוב בלשון עדינה, אלא שמי שכותב מנהמת ליבו או חושב, בטעות, שתוקפנות היא הומור, איננו מוחקים אלא משתדלים לענות.

יתכן שמנה גדושה מדי של תוקפנות היא קשה ומרחיקה. אם כן, צריך לחשוב מה לעשות, שהרי איננו מרחיקים איש ואיננו מטילים צורך באישור כתיבה וכדומה.

ניתן רק לפנות לכותבים ולבקש מהם להקפיד עוד יותר על הדימויים שהם משתמשים בהם ועל הסגנון בכלל.

מעבר לזה, ממש איני יודע מה לעשות.

אשמח על רעיונות.

ב. ירידות אישיות. זה פסול מאד. 

אתן דוגמא: באשכול הדמעות כתב שותף סוד ביקורת על עצם האשכול ועצם יום הזכרון. אפשר שהביקורת לא היתה מוצדקת. התרשמתי שהוא כותב בכנות. לא כל אדם מתחבר לשירים שלא נכתבו בידי חרדים. האם זה חסרון? תלוי.

גם אני ניסיתי לענות לו, אבל השתדלתי לא לדון בדברים אישיים אלא רק בהנחות היסוד. וכיון שענה לי והציג את הנחות היסוד שלו, מה עוד בידנו לעשות. הסכמנו לא להסכים.

לעומת זה, היו כאלו שחשו שהוא תוקף אישית את הפורום (ויש בזה משהו, אלא שאני דנו לכף זכות. אילו הייתי מקובל, לא הייתי שמח כאן ובמיוחד לא תחת הנהגתו של מ', בין אם זה מחליף של עצכח ובין אם לאו). והם ענו לו אישית. וזה לדעתי מיותר ופסול. אלא שלא מחקתי כי כמו שאומרים הילדים, "הוא התחיל".

אבל ראוי להימנע מכל זה.

אני קורא לכל לשים לב לדברי אייל. ואשמח על הצעות מעשיות מה אפשר לשפר.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מה הבכיינות הפתטית הזאת?

אולי אני נעלב כשטוענים שהזוהר נכתב ע"י רשב"י, ואולי אני נפגע כשאומרים שהחפץ חיים התנגד לציונות, ואולי אני מזדעזע כשאני שומע שגישת הרמב"ם לתורה ומדע היא דעת מיעוט במסורת שלנו? [ללא קשר לשאלת הנכונות, הא כדאיתא והא כדאיתא]

למה אף אחד לא מקים קול זעקה נגד האכזריות החרדית\קבלית\מחב"תית? למה רק לצד אחד יש את הזכות והפריבילגיה לצנזר את העולם?

_________________

מותר להם כי הם הזרם המרכזי.
וכפי שטענתי לא פעם, בכל מערכת אידיאולוגית יש יתרון לטהרן הקיצוני.

למעשה איני נמצא פה הרבה ורק בשבוע האחרון נכנסתי לאזור.
וכאורח, חשתי ממש את דברי אייל כהצגת הבעיות המרכזיות,  ורואה אני דברי ירוחם כהצעת פיתרון.

_________________