לולא אמונה באלוקים - מדוע לא לרצוח?

(אשכול באישור מיימוני)

לגבי השאלה על התנהגות הבהמות, אני מניח שאין הכוונה לשאול מדוע הן מתנהגות באופן לא מוסרי.
אלא מדוע אנחנו לא רואים בזה מעשה נתעב? 
התשובה היא שאנו תופשים את בעלי החיים כיצורים שלא מודעים למוסר. ואין להם את הקונפליקט האם להשמע לצווי המוסרי או לא והם לא מכריעים בו (מבחינת המודעות שלהם. לא בהקשר הפילוסופי) ולכן זה דומה לאדם שרואה אבן נופלת על חבירו. ויטען שהמעשה הזה לא מוסרי מצד האבן.
וחוץ מזה נראה לי שהעולם כולו עד העת האחרונה, וגם לאחר מכן רובו, משום מה לא רואה בעיה בהריגת בעלי חיים. 
(למרות שככל הנראה יש להם רגשות) דהיינו אנו לא תופשים אותם מוסרית, כשם שאנו תופשים יצורים אנושיים 
לא לטוב ולא לרע.

דברי סבתא רביא

"ואם תטען שזה לצורך קיום העולם האנושי, מדוע שלא יהיה כמו בעולם החי - החזקים יותר שורדים יותר והחלשים נעלמים, והנה אנחנו רואים את עולם החי שורד יפה מאד למרות 'היתר' הרציחה שיש להם. "

לא ברור לי למה הטענה הלא פחות מוסרית של קיום העולם יותר תקפה מהטענה המקורית של פגיעה בזולת.
הרי אם הנושא הוא כדאיות בשביל האדם המבקש לרצוח, אמנם נכון שלאף אחד לא כדאי עולם שבו רוצחים. אבל לאדם מסוים תמיד יהיה שווה לרצוח. (דומה לדילמת האסיר.) וחוץ מזה שאם אין מוסר זכותו לוותר על השיקול הזה.

יש קושי מסוים בטענה (הניטשיאנית?) שהמוסר הוא לא מוסרי.(עוצר את שרשרת המזון)
ועכ"פ אולי אפשר לטעון מכוח זה שהמוסר כשיפוט טועה ( הבעיה פה היא בגלל שהמוסר אוסר באופן ישיר רצח. ולפי דבריך מגדיר תוצאה אפשרית למעשה, שבגללו האיסור. די מוזר ולא מוכרח בכלל.) אבל לטעון מכוח המוסר נגדו זה יותר בעייתי.

ואם יש מצווה, ברור לך? הרי אתה הוא שמחליט אם לקבל את ציוויו, והדרא קושיא לדוכתא.

בעב כתב

ואם יש מצווה, ברור לך? הרי אתה הוא שמחליט אם לקבל את ציוויו, והדרא קושיא לדוכתא.

ולכן נראה שהאפשרות של האלוקים לכפות ולהעניש היא חלק מובנה מהדת, דלא כהר"מ.

יש כאן באשכול ערבובים מושגיים.
השאלה "מדוע לא לרצוח?" יכולה להתפרש בכמה משמעויות שונות: מהי התכלית של אי הרציחה (שימור החיים/החברה, תחושת ביטחון וכדו')? כיצד נוצרה התחושה הנפשית (הטאבו) שאסור לרצוח (אבולוציה וכדו')? וכן על זו הדרך. כל אלה הן משמעויות עובדתיות (כלומר חיפוש הסברים נטורליסטיים למוסר).
אני מבין שהשאלה החשובה היא שאלה אחרת לגמרי: מהו הבסיס לאיסור הנורמטיבי לרצוח? איסור, כמו כל שיפוט או נורמה, אינו יכול להיגזר מעובדות. לשון אחר: אם יש אדם שלא ניחן בתחשות הללו, האם יש לי ביקורת עליו? ושוב, לא האם יש לי חשש מפעולותיו, ולא האם עליי להרוג אותו כדי לשמור על עצמי. השאלה היא האם הוא לא בסדר מוסרית? לשון אחר: מהי בכל להקטגוריה המוסרית בעולם מטריאליסטי0-אתיאיסטי.
לשאלה המצויינת הזו אין ולא תיתכן כל תשובה. לכן כשתשאל את השאלה הזאת מייד תקבל תשובות לשאלות אחרות (הקודמות, אותן תיארתי למעלה). אנשים נותנים לעצמם דין וחשבון על מחוייבות מוסרית שהם חשים, ומשאינם מוצאים הסבר לתחושות שקיימות גם אצלם (של מחוייבות ושל ביקורת מוסרית), הם עושים להן רציונליזציה נטורליסטית (כלומר מעמידים אותן על עובדות, וכך נכשלים בכשל הנטורליסטי של יום-קאנט-מור).
כך מסבירים שהאבולוציה יצרה אצלנו תחושה מוסרית. ומסבירים עוד שחשוב לא לרצוח כי אחרת החברה לא תשרוד וכדו'. כל אלו הן עובדות, ואין בהן שום הסבר לאינטואיציה המוסרית, כלומר לקיומה של ספירה אתית, להבדיל מספירה עובדתית.
לדוגמא, בשיפוט מוסרי נטורליסטי, המוטיבציות והכוונות של האדם שנמצאות מאחורי המעשים (או מלוות אותם) לא יכולות להיות בעלי משמעות כלל ועיקר. השאלה היא תוצאתית ולא נפשית-רוחנית. לא חשוב מה האדם חושב ורוצה, ומה הוא התכוין לעשות. מה שחשוב הוא מה שהוא עושה בפועל. זאת, להבדיל מהתפיסה הקאנטיאנית של האתיקה כספירה נפרדת, שכוללת מחוייבויות שאינן תוצאה של עובדות אלה או אחרות. כאן הכוונות מאד חשובות, לפעמים יותר מהמעשים. בתפיסה הזו יש גם אדם 'רשע' שיש להאשים ולהעניש אותו, ולא רק אדם 'מזיק' או 'מאיים' שיש להתגונן מפניו.

לכן הדוגמאות מסקנדינביה ודומותיהן (של חברות מטריאליסטיות ואתיאיסטיות שהן מוסריות), או של חברות דתיות שאינן מוסריות, גם אם הן נכונות, אינן רלוונטיות לדיון. הטענה כאן אינה שחברה מטריאליסטית-אתיאיסטית היא מרושעת יותר (כלומר שיש בה יותר רוצחים), אלא שהיא חברה פחות רציונלית ופחות קונסיסטנטית. העובדה שהיא שומרת על כללי המוסר  ומשתמשת בטרמינולוגיה אתית קאנטיאנית (של האשמה וגינוי, כלומר של 'רשעים' ולא של 'מזיקים') אין לה הסבר לשיטתה שלה. לכן ברור שזהו ביטוי לאחד משניים: או אמונה מוכחשת, או אשלייה לא רציונלית ששרדה מהתקופה בה החברה הזאת עוד היתה דתית.

תוקן על ידי mdabraham ב- 19/07/2011 10:31:47