| נשלח ב-27/9/2010 19:04 |
 |
| |
אסור להביא ילדים לעולם?
שלום לכולם!
אנשים מביאים ילדים לעולם, זו עובדה. איני יודע אם הקדימה חשיבה מיוחדת או אפי' מינימלית להחלטה "אני מביא ילדים לעולם" בהנחה שבכלל קיימת כזו החלטה.
נראה שהסיבה לאי חשיבה זו הינה, אינטואיציה כל שהיא הקיימת בתת הכרתנו [או משהו מעין זה] שזה תצורתו של היקום ואנו ממושמעים לתצורה זו. או שמא, משום שכל היקום הלך בדרך זו אזי אנו כהרגלנו "עדר" הנעדר חשיבה עצמאית.
חושבני, שהרצון החזק שלי להביא ילדים, הוא הרחבת הקיום שלי בהווה ובעתיד, ואו סוגי תובנות אחרות ממשפחה זו.
אך, כאן הבן שואל, איני יודע אם זה טבע טבוע בנו אם לאו, אבל, האין זה חטא נוראי להביא ילד לעולם, אשר הסבל בברירות ילווה במקצת את חיי הנילוד, ואיך אוכל לדעת אם קיומו עדיף על אי קיומו.
יתר על כן, הרי קשה לדון עדיפות קיום על אי קיום לגבי פרט, שאף אם רוב האנשים יאמרו לי כי חייהם נחמדים ו"בטח" שהיו רוצים להיוולד, הרי זו אמירה שנאמרת אחרי זריקת יצר החיים, שייתכן ודוחפנו לחיות אף כשאין זה טוב לנו.
[נא עזרו לי, אשתי כבר נמאס לה מקיומה המצומצם, והיא רוצה להרחיב את עצמה.]
|
|
|
|
| נשלח ב-26/10/2010 20:39 |
|
| |
איני יודע למה לא זכתה הודעה זו לקבל ענין אצל החברים החכמים, החכימוני נא.
כהמשך לנושא הבאת הילדים, ברצוני להעלות לנידון את משמעות החיים אצל האדם. והיא ע"י ההקשרים בין "חיים סיפוק והנאה" ובין "תודעה וכימיה".
רוב רובם של האנשים שאינם חושבים על חייהם, אלא כביכול זורמים עם החיים, ואינם חושבים על האם הם מסופקים מחייהם, לא יירצו לעולם את מותם, אלא בעקבות סבל גדול.
ישנם אנשים החושבים ומתמקדים האם החיים מספקים אותם, ובהם יימצא הדיכאון הקל, אף ללא סבל גדול, או שינוי הורמונלי\כימיקלי רציני.
לכאורה, המניע הגדול של האדם לחיות, הוא לא איזה חיפוש אושר וכדו', הוא חי כי הוא לא מת, וכל עוד אין לו סיבה למות, הוא ימשיך לחיות. כמו"כ אצל החתול והעכבר, ואפי' מינים יותר מחוכמים, שלהם אין אף פעם סיבה למות [שמוחם לא מזהה סיבה כזאת], הם הינם ממשיכים לחיות כי אין להם סיבה ואולי אף יכולת שנות זאת.
האדם,[על הבהמות איני מכיר כ"כ] גם אם אין לו סיבה למות, הוא מובנה בצורה כזאת, של שאיפה לחיות "לחוות", ובלא זאת הוא מרגיש סבל.
החיים, שהם לכאורה "חוויה החושנית\כימקלית", מתקיימים כל רגע בחיי עירנות האדם, מן חווית הכתלים שמסביבו דרך חוויות סבל שמחה וכו' עד חוויות היצירה וכו'.
בנוסף לשאיפת החיים אצל האדם, שזה קיים אצל כל אדם. יש לכל אדם "מדד חוויות" שונה. היינו, אצל רוב האנשים חווית הכתלים שמסביבם, אינה מקיימת את שאיפתם לחיים, ומכאן והילך כ"א מדדו שונה. זהו הנקרא לכאורה "סיפוק".
שאלתי היא, כמה "מדד החוויות" ה"סיפוק" הוא תלוי חינוך? תלוי גנטיקה? תלוי תפיסת חיים? והאם הוא דבר הניתן לשינוי בקלות?
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-21/10/2010 22:29 |
|
| |
תוקן על ידי אדםבעמיו ב- 21/10/2010 22:32:46
|
|
|
|
| נשלח ב-21/10/2010 22:11 |
|
| |
תודה לך מתקדמת על התובנה שהבנתיה, וברוכה הבאה. שאלתי ובקשתי היא, אם מישהו יוכל להביע דעתו על תוכן הענין.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/10/2010 21:14 |
|
| |
| שותףסוד כתב: |  | מקס אתה גאון. והאדם גם צודק ברצותו זאת ! |
|
לשותף וגם למתקדמת (ברוכה הבאה לפורום, max)
אתם יודעים שר' יוחנן אהב דווקא את ריש לוקיש, והבינו,
גם בקורסי טיס יש כזה מין טענה שחניך גרוע יותר בביצועים. אחרי קומפלימנט מהמדריך,
וחתן פרס נובל פרופ' דני כהנמן כבר מותח ביקורת בספרו על המסקנות הטפשיות של המדריכים, והבינו
בכל מקרה תודה לכם,
תוקן על ידי maxmen ב- 21/10/2010 21:16:30
|
|
|
|
| נשלח ב-21/10/2010 20:38 |
|
| |
מתוך דבריו של אדם התבהרה לי נקודה, שלא מצאתיה לה פיתרון הרבה זמן. [תודה]
האם אדם שצופה בסדרה שעות ארוכות, ומאד נהנה ואח"כ מרגיש "זאפתה" על שביטל את בזמן, נאמר שהוא לא נהנה? ודאי שנהנה, אלא שלא היה לו "סיפוק" ואפילו רגעי. מה שהיה לו זה "דבר התופס את החוויה-חיים"
|
|
|
|
| נשלח ב-21/10/2010 19:46 |
|
| |
מקס,
חן חן לך, על פעילותך האינטלקטואלית העניפה פה, אך כאן נראה שלא הבנת או שלא הובהרה היטב שאילתו של אדם, שלדעתי מאד מעניינת. אף שיודעת אני שמעבר להגדרות היפות שכתב, עצם השאלה נידונית כבר שנים רבות בתחום המחקר.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/10/2010 17:24 |
|
| |
מקס אתה גאון. והאדם גם צודק ברצותו זאת !
|
|
|
|
| נשלח ב-21/10/2010 13:54 |
|
| |
|
|
|
|
| נשלח ב-21/10/2010 13:44 |
|
| |
כהמשך לנושא הבאת הילדים, ברצוני להעלות לנידון את משמעות החיים אצל האדם. והיא ע"י ההקשרים בין "חיים סיפוק והנאה" ובין "תודעה וכימיה".
רוב רובם של האנשים שאינם חושבים על חייהם, אלא כביכול זורמים עם החיים, ואינם חושבים על האם הם מסופקים מחייהם, לא יירצו לעולם את מותם, אלא בעקבות סבל גדול.
ישנם אנשים החושבים ומתמקדים האם החיים מספקים אותם, ובהם יימצא הדיכאון הקל, אף ללא סבל גדול, או שינוי הורמונלי\כימיקלי רציני.
לכאורה, המניע הגדול של האדם לחיות, הוא לא איזה חיפוש אושר וכדו', הוא חי כי הוא לא מת, וכל עוד אין לו סיבה למות, הוא ימשיך לחיות. כמו"כ אצל החתול והעכבר, ואפי' מינים יותר מחוכמים, שלהם אין אף פעם סיבה למות [שמוחם לא מזהה סיבה כזאת], הם הינם ממשיכים לחיות כי אין להם סיבה ואולי אף יכולת שנות זאת.
האדם,[על הבהמות איני מכיר כ"כ] גם אם אין לו סיבה למות, הוא מובנה בצורה כזאת, של שאיפה לחיות "לחוות", ובלא זאת הוא מרגיש סבל.
החיים, שהם לכאורה "חוויה החושנית\כימקלית", מתקיימים כל רגע בחיי עירנות האדם, מן חווית הכתלים שמסביבו דרך חוויות סבל שמחה וכו' עד חוויות היצירה וכו'.
בנוסף לשאיפת החיים אצל האדם, שזה קיים אצל כל אדם. יש לכל אדם "מדד חוויות" שונה. היינו, אצל רוב האנשים חווית הכתלים שמסביבם, אינה מקיימת את שאיפתם לחיים, ומכאן והילך כ"א מדדו שונה. זהו הנקרא לכאורה "סיפוק".
שאלתי היא, כמה "מדד החוויות" ה"סיפוק" הוא תלוי חינוך? תלוי גנטיקה? תלוי תפיסת חיים? והאם הוא דבר הניתן לשינוי בקלות?
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2010 03:34 |
|
| |
לדעתי
מבעל החיים המכונה אדם יתפתח מין או זן נעלה יותר ,,מפותח יותר שיצליח לשרוד את תנאי החיים ,שיהפכו את יכולת ההשרדות של האדם הנוכחי לבלתי אפשריים. ורק אלו שיהיו מוכשרים יותר יישרדו ומהם ייתפתח מין חדש בטבע...
|
|
|
|
| נשלח ב-11/10/2010 19:56 |
|
| |
קרל אדוארד פון הרטמן [תודה למיימוני]
מיימוני כתב: הוא סבר שביום מן הימים האנושות תתפתח לשלב כזה שבו יחליטו כל בני האדם להפסיק להוליד ילדים ואולי גם יתאבדו קולקטיבית, ובכך ישימו קץ לסבל האנושי. וזה שיא האופטימיות לשיטתו... (לצערי שכחתי את שמו).
German philosopher who tried to reconcile Schopenhauer with Hegel , Schelling , and Leibniz . In The Philosophy of the Unconscious ( 1869 ; tr. London, 1931 ) he argued that the unconscious Absolute is both will and idea, which respectively account for the existence of the world and its orderly nature. Will appears in suffering, idea in order and consciousness. Thus there are grounds for both pessimism and optimism, and, since the Absolute is one, these must be reconciled. As the cosmic process advances, idea prevails over will, making possible aesthetic and intellectual pleasures. But intellectual development increases our capacity for pain, and material progress suppresses spiritual values. Hence ultimate happiness is not attainable in this world, in heaven, or by endless progress towards an earthly paradise. These illusions are ruses employed by the absolute to induce mankind to propagate itself. We will eventually shed illusions and commit collective suicide—the final, redeeming triumph of idea over will.
[תרגום חופשי לחלק מסוף דבריו] אבל, ההתפתחות האינטלקטואלית מרבה את היכולת התפוסתית לכאב, וההתקדמות החומרית, עוצרת ערכים רוחניים. ע"כ אושר אופטימלי {שמחה שלמה} הוא בלתי ניתן להשגה וכו'. בשלב כל שהוא אנו נוריד את ההזיות האלו, ונעשה התאבדות המונית, ובזה ינצח הרעיון את הרצון.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/10/2010 17:57 |
|
| |
אולי חוסר הפיסוק הוא המקשה על ההתייחסות
ראשית, תודה ליהוסף [שהרבה זמן לא ראינוהו פה] על הבאתו כיוון לפתרון השאלה.
על דרך דבריו, אנסה לעורר כיווני חשיבה, שאולי יעזרו לנידון.
א. ייצר ההולדה וההמשכיות, הוא אחד מדרכי הטבע {המציאות, הבריאה, או האלוקים[ווטו]} החזקים ביותר שקיימים בעולם. בפרט, אנו יכולים לראות זאת אצל חיות מסויימות, שכל מונעותם הוא המשכיותם. קיומנו, ושכלנו, קיימים על פני שטח הבריאה, לאורך כשבעים עד תשעים שנה, שלא כיקום עצמו שקיים לאורך טווח שעדיין לא רואים את כיוון סיומו.
אין ביכולתנו לידע את חוקי ודרכי הטבע בצורה ברורה לאורך כל שנות התהוותו העתידיות. ייתכן כי "הצור מתפתח פעלו", והיקום הולך לכיוון בו לא יידע עוד המין האנושי והלא אנושי, סבל כלל.
אין זה רק בגדר "ייתכן" אלא ההתפתחות הגדולה של טכניקות וטיפולים הנועדים למניעת סבל, אשר פיתחו ומפתחים אנשי העולם, היא מהירה ועוצמתית [לאורך שנות הקיום המועטים יחסית של ההומו ספיאנס] לאור זאת, מאד ייתכן, ש"ספקנויות" על ייצרי ודרכי טבע, אין בסיבתם להתחכם ולגבור על דרכי טבע מוטבעים.
אמנם, אם היה ברור לנו כי ה"חיים" מושג רע הוא, אזי אין לנו אלא כח השגתינו, ולכך נבוא ונתחכם על דרכי הטבע הקיימים ביקום. אך באין זאת, לא.
ב. {כיוון אחר לגמרי} קיומם של חיים "יפה" יותר מאי קיומם. זו היא תחושה המנצנצת ועולה בי, כל אימת שחושב אני על נושא זה. אשמח לשמוע את דעת החברים בעניין.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/10/2010 10:17 |
|
| |
אד"ב
שאלה זו שהצגת, ותודה ע"כ, אמורה לעורר לשאלות נוספות הקשורות בהרגל חיינו הנובע מטבענו הנתון, ומכאן אל הבנה שהיא כנראה המפתח להכרעת שאלתך.
השאלה שלך נובעת מניתוק [הראוי ביותר בשלבי חשיבה] בין המוסר התיאורטי למוסר הריאלי (ללא ההשבה זה לזה).
המוסר התיאורטי הופך את האריה הטורף לנוהג שלא כמתבקש ע"פ המוסר הזה (התיאורטי), בעוד על פי המוסר הריאלי, הוא נוהג כטבעו ומכאן שגם בהתאם למוסר (הנתון). המציאות קובעת את המתאים, הן על פי ההתנהלות הנתונה, והן על פי זו הנתונה במחשבה, אך עליהן להתמזג ולהתגבש לעמדה 'טבעית' אחת.
כאשר אנו דנים על הבאת ילדים במנותק מטבענו (גם אם הוא בלתי מוסבר), ברור שיש מקום גדול לראות בכך עוול (גם אם מתוך ספק). אך הדיון על שאלה ממין זה, אמורה לקחת בחשבון את טבענו כהתנהלות נתונה הקובעת את התקניות [הנתונה] מעצם היותה מוטבעת, ורק אז אנו יכולים לשאול אם טבענו המוסרי (שאף הוא בטבענו) אינו אוחז בטיעון אשר יגבר עליו באופן חד משמעי.
דוגמא לדבר, הסיבה שאיננו רואים בהשחתת עץ ליצירת ארון, השחתה שמניעתה חשובה מזו של צורכנו במסגרת עץ חדשה לתמונה, אינה מבוססת חד משמעית על הכרעה מושכלת. לו היו תחושות שימור הטבע חזקות יותר אצל רובנו, היה הדבר הופך לחטא. לא המושכל הכריע שאין זה כך, המושכל רק מכיר בהגיון (של עיקרון הדרגות וכו') שכך תהא התחושה שלנו לדברים. מעתה הופך הדבר להיות נכון, מחמת התאמתו לראייתנו החווייתית את הדברים, שהיא הראשונה במעלה לקביעת המוסר, והמושכל יכול אך לדייק בה ולערוך השוואה ויחסיות עם האחרות.
אם ההתנהלות הטבעית יוצרת תמונת עולם מסוימת שאינה נפרכת מתחושת חוסר המוסר שבה וכדומה, היא זו הקובעת את התקינות והמוסר, שכן ביחס לאותה תמונת עולם כוללת אנו מנווטים את כל חיינו, כולל המוסר.
אין כוונתי שבזה נפתרה השאלה לגמרי, אלא יש כאן כיוון אחר המאפשר לראות את הדברים באופן נפתר. מעתה אין אנו דנים אם ראוי להביא ילדים, אלא האם יש שלילה כה גבוהה שמבטלת את תחושתנו הטבעית ביחס להבאת ילדים כתקינות טבעית.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/10/2010 22:16 |
|
| |
לטעמי התשובה יחסית פשוטה. הטעם לחיים היא האפשרות להוציא אל הפועל את מה שגלום באדם, וזו גם הסיבה בשלה צריך להוליד, מה שכן רצוי בהחלט לסייע לילד לגלות את מה שטמון בו ולא להסתפק בהבאתו לעולם, ואידך פרושיה זיל גמור.
|
|
|
|
|
