| נשלח ב-15/1/2011 22:30 |
 |
| |
חוש המישוש חרפה הוא לנו...(אריסטו והרמב"ם)
הרמב"ם במספר מקומות כתב בחריפות רבה נגד ההנאות בעולם הזה, הוא מרבה להביא את דברי אריסטו שחוש המישוש (כל ההנאות הגופניות כמו אכילה שתיה ומשגל וכדומה) הוא חרפה למין האנושי. ואדם, ראוי לו שיתבייש בשעה שהוא עושה מעשה בהמי, ולמעט בו ולברוח ממנו מה שיותר.
במורה הנבוכים הוא מאריך בכמה מקומות (חלק מהם אני מצטטת) שזו חובה ברורה ותכלית האנושיות להיבדל מכל עינוג והנאה גשמיים. אף חובה אלוקית הוא ראה בזה, להשתמש ולדבוק בשכל והכרת האלוקים ולפרוש מכל הנאה חומרית שהיא ההפך מגדלות השכל, הוא אף ראה המרת מתנת האלוקים באלו שמשתמשים בשכלם למחשבות עונג והנאה במקום מחשבות שכליות.
ביד החזקה הוא הפך את הרעיון הזה להלכה ברורה שעל האדם להנות מהעוה"ז רק כמכשיר לעבודת הבורא.
במורה הנבוכים חלק ב' פרק לו הוא כותב כך
...הנאת האכילה, השתייה, המשגל ובכלל חוש המישוש, אשר ביאר אריסטו במידות ואמר שהחוש הזה הוא חרפה לנו. ומה יפה מה שאמר! ומה נכון הוא שהוא חרפה! כי הוא לנו מבחינת מה שאנו בעלי-חיים ולא יותר, ככל הבהמות. אין בו דבר מעניין האנושיות. שאר ההנאות החושיות כמו הריח, השמיעה והראייה - הרי אף-על-פי שהן גופניות יש בהן בזמן כלשהו הנאה לאדם באשר הוא אדם, כפי שהסביר זאת אריסטו.
ובחלק ג' פרק ח' כתב כך
כל העבירות של אדם וחטאיו הם עקב החומר שלו, ולא עקב צורתו. ואילו כל מעלותיו נובעות מצורתו. דוגמה לזאת, שהשׂגתו של אדם את בוראו, תפישׂתו כל מושׂכל, שליטתו בתאוותו ובכעסו, ומחשבתו מה ראוי לעשׂות וממה ראוי להימנע, כל אלה נובעים מצורתו. ואילו אכילתו, שתייתו ומשגלו, ולהיטותו אחר אלה, וכן כעסו וכל מידה רעה הנמצאת בו, כולם נובעים מן החומר שלו.
מכיוון שהתברר שכך הדבר, ואי-אפשר בתוקף החוכמה האלוהית שיימצא חומר בלי צורה, ולא שתימצא צורה מאלה הצורות בלי חומר, והתחייב שהצורה האנושית הנכבדה מאוד - אשר הבהרנו שהיא צלם אלהים ודמותו - תהיה רתוקה לחומר העפרי העכור החשוך הזה המניע אותה לכל חיסרון והשחתה, ניתנה לה יכולת על החומר, להתגבר עליו, לדון אותו ולשלוט עליו, כדי שהיא תכניע אותו, תבלום את דחפיו, ותשיב אותו למצב תקין ומאוזן ככל האפשר.
לפיכך נחלקו דרגות בני-האדם. יש אנשים השואפים תמיד להעדיף את הנכבד ביותר ולחתור לקיום נצחי בתוקף צורתם הנכבדה. (אדם כזה) לא יחשוב אלא על תפישׂת מושׂכל והשׂגת דעה נכונה לגבי כל דבר והידבקות בשׂכל האלוהי השופע עליו, אשר ממנו באה לידי מציאות אותה צורה. כל-אימת שמניעים אותו דחפי החומר אל זוהמתו וחרפתו הידועה הוא כואב על מה שהסתבך בו ומתבייש ונבוך בגלל מה שהוא מתנסה בו. הוא שואף להמעיט חרפה זאת ככל יכולתו ולהישמר ממנה בכל דרך. כמוהו כאדם שהמלך רגז עליו וציווהו להעביר זבל ממקום למקום כדי להשפילו. אותו אדם ישתדל להסתתר ככל יכולתו בזמן אותה השפלה. אולי יעביר דבר מועט אל מקום קרוב פן יטנף את ידו ובגדו וכדי שלא יראהו אחר. כך נוהגים בני-חורין. אבל עבד ישׂמח בזאת. הוא יראה שלא הוטל עליו טורח גדול, ישליך את כל גופו באותו זבל ולכלוך, ויזהם את פניו ואת ידיו ויעביר [את האשפה] בגלוי, כשהוא צוחק ושׂמח ומוחא כפיים.
כן מצבֵי האנשים. כי יש בין האנשים בני-אדם אשר - כפי שאמרנו - כל דחפי החומר בעיניהם חרפה, רע, וחסרונות הכרחיים, ובמיוחד חוש המישוש שהוא חרפה לנו - כפי שציין אריסטו - ובגללו אנו מתאווים לאכילה, שתייה ומשגל. כי ראוי למעט בזאת ככל האפשר, לעשותו בהסתר ולהצטער על עשׂייתו, להימנע מלדבר על כך, לא להרחיב דברים עליו ולא להתקבץ לשם עשׂיית דברים אלה. אלא על האדם לשלוט בדחפים אלה כולם, למעט בהם ככל יכולתו, ולא ייאות להם אלא במידה ההכרחית. כתכלית לעצמו עליו לקבוע את תכלית האדם באשר הוא אדם, כלומר תפישׂת המושׂכלות ולא יותר. החשובה והנאצלת ביותר שבהם היא השׂגת האלוה, המלאכים ושאר מעשׂיו במידת היכולת. אנשים אלה הם אשר עם האל, אינם מָשִׁים ממנו. זה מה שנדרש מן האדם. כוונתי שזאת היא תכליתו.
ואילו האחרים, אשר חציצה חוצצת בינם לבין האל, והם חבר הבורים, הם בהפך מזאת. הם שיתקו כל מחשבה ושיקול-דעת על מושׂכל, וקבעו להם כתכלית אותו חוש שהוא חרפתנו הגדולה ביותר, כלומר, חוש המישוש. אין להם מחשבה או שיקול-דעת אלא על אכילה ומשגל בלבד,
התכנסות לשתיית משקאות משכרים תהא-נא חרפה גדולה יותר בעיניך מאשר התקבצות אנשים עירומים, חשׂופי-ערווה, המתריזים לאור היום בצוותא.
המשגל אינני צריך לומר יותר ממה שאמרתי בפירוש לאבות על מה שמופיע בתורתנו החכמה והטהורה שזה מאוס ואסור להזכירו או לדבר בו בשום פנים ואופן.
כל אלה דברים הנמסרים במסורת באומה כדי להקנות לבניה מידות-אופי אנושיות.
כל מי שמשתמש במחשבתו או בדיבורו לחשוב על משקה או משגל יותר מהדרוש, או לחבר על זאת שירים, לוקח את מתת-החסד שהוענקה לו ומשתמש ונעזר בה כדי להמרות את פי מעניק-החסד ולהפר את ציווייו.
ביד החזקה הלכות דעות פרק ב' כתב כך צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד ויהיה שבתו וקומו ודבורו הכל לעומת זה הדבר כיצד כשישא ויתן או יעשה מלאכה ליטול שכר לא יהיה בלבו לקבוץ ממון בלבד אלא יעשה דברים האלו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להם מאכילה ושתיה וישיבת בית ונשיאת אשה וכן כשיאכל וישתה ויבעול לא ישים בלבו לעשות דברים האלו כדי ליהנות עד שנמצא שאינו אוכל ושותה אלא המתוק לחיך ויבעול כדי ליהנות אלא ישים על לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואיבריו בלבד לפיכך לא יאכל כל שהחיך מתאוה ככלב וחמור אלא יאכל דברים המועילים לגוף אם מרים אם מתוקים ולא יאכל דברים הרעים לגוף אע"פ שהן מתוקים לחיך כיצד מי שהיה בשרו חם לא יאכל בשר ולא דבש ולא ישתה יין כענין שאמר שלמה דרך משל אכול דבש וגו' ושותה מי העולשין אף על פי שהוא מר שנמצא שותה ואוכל דרך רפואה בלבד כדי שיבריא ויעמוד שלם הואיל ואי אפשר לאדם לחיות אלא באכילה ושתיה וכן כשיבעול לא יבעול אלא כדי להברות גופו וכדי לקיים את הזרע לפיכך אינו בועל כל זמן שיתאוה אלא כל עת שידע שהוא צריך להוציא שכבת זרע כמו דרך הרפואה או לקיים את הזרע.
אני רוצה להעלות בעקבות הדברים האלו כמה נקודות לדיון.
1. אריסטו שלא כרמב"ם, לא ראה חובה דתית בהשלטת השכל על החומר (הוא לא האמין בדת ומצוות). מדוע א"כ שאדם לא יתענג ויהנה ע"י החומר ?, במה שונה אינטלקטואליות שכלית שבסופו של דבר מסיבה לבעליה הנאה מעונג גשמי. האדם ניחון בשתיהם אז שיהנה משתיהם, או במה שהוא מעדיף יותר. האם אדם צריך להנות מדברים חשובים יותר מאשר מדברים פחותים יותר? מה שמסב לו עונג יותר שיהנה ממנו. האם אדם שיודע הרבה הוא נעלה מאדם שנהנה הרבה? הוא עשיר בדעת והוא עשיר בעונג.
2. באמת, למה אריסטו חשב שהמחשבות הם עליונות יותר מהנאות המישוש הגופני. הרי המישוש מסב עונג רק כשהוא הופך להיות עונג נפשי (כשהוא מורגש על ידי האדם המרגיש אותו בנפשו). אם כך בסופו של דבר בין המחשבות ובין ההנאות נמצאות בחלק הרוחני של האדם. גם המחשבות וגם הרגשת ההנאות הם נתונים קיימים כל אחד בהגדרתו, מדוע אחד עדיף על השני?.
3. אפילו אם העונג הגשמי לא היה בא על ידי הנפש אלא היה נשאר משהו גשמי. למה אריסטו מכנה את הנאות החומר משהו עכור וחשוך? נכון שהם לא מחשבות וחישובים וידיעות דברים, הם תחום אחר של דברים. במה הם חשוכים, וכי יש בהם משהו רע או פסול?. הם נמצאים כמסבי הנאה בדיוק כמו שמחשבות נמצאות כמסבי ידע, מדוע הידע הוא האור וההנאה היא החושך?
4. הרמב"ם הפך את הרעיון של אריסטו לעיקר היהדות. שאדם יפנה את כל משאביו לתגבורת שכלו וידיעתו את האלוקים, וירחק מהחומר המפנה אותו להפך.בתנ"ך אין רמז קטן על המלחמה הגדולה בין השכל לחומר יש בו הרבה מצוות על התנהגות אנושית מתורבתת שאיננה גובלת ברוע שחיתות או בתועבתיות (ככנען ומצרים), אבל הוא אינו רואה בהנאה מהחיים פסול או תכלית המצוות, ייעודי התורה הם לחיי חומר מתוקנים. מה הרמב"ם עונה על זה. 5. הרמב"ם בהיד החזקה פרק ח' מהלכות תשובה האריך להבדיל בין חיי הנצח השכליים לחיים גשמיים, והוא מגדיר את ההנאה הנצחית כידיעת הבורא. האם הוא התכוון להנאה במונחים שלנו רק שהיא יותר חזקה ועוצמתית או לסוג הנאה אחרת שאנחנו לא מכירים?
תוקן על ידי שגעת_אותנו ב- 15/01/2011 22:39:51
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-20/2/2011 01:22 |
|
| |
| בעלבעמיו כתב: |  | | מקס ושגעת בתכלת האחרון התפרסם מאמר של מרק טווין שמעלה טענה דומה על המוסר.שווה קריאה - לא חייבים להסכים. |
|
צדיק: איפה אפשר לראות את זה ??
|
|
|
|
| נשלח ב-20/2/2011 00:17 |
|
| |
אוקיי שגעת היקרה:
נתנו לדעות האלה אלף\ים שנה לנסות להוביל את הנוער (ולאנושות) לחיים יותר טובים,
אבל מה לעשות שהדעות האלה כשלו כישלון טוטלי, ראי את תקופת ההשכלה כדוגמא, שאנו היהודים הפסדנו 90% מכלל האומה,
אני כבר לא מדבר על הדתות האחרות שממשיכים להפסיד את בניה לטובת ההשכלה,
התברר לנו שיש דרך האמצע בכל עניין ועניין,
וגם התברר לנו ש" על טעם וריח אין לחכמים להתווכח"
כלומר: טוב יעשו החכמים שלא יקבעו לנוער\ולנערות מה טוב להם,
ראי אשכול זה על טעם וריח אין להתווכח, מעיקרי הדת\התבונה היא !!!!
|
|
|
|
| נשלח ב-19/2/2011 23:40 |
|
| |
למי ששאל.
לא התכוונתי בטענתי, שהאדם צריך לזנוח את חיפוש השלימות האישית והחברתית, ולעסוק בנהנתנות. באתי רק לטעון שהנהנתנות בעצמה איננה חרפה ושפלה, אלא היא ערך שעל פניו אינו שונה משכלתנות, שזה שהשכלתנות גם היא בסופו של דבר מביאה הנאה לאדם.
אביא רק את דעתו של הרמב"ם מו"נ ח"ג פל"ג. על ההפסד הנגרם משקיעה בלתי מבוקרת בנהנתנות.
...מכלל מטרות התורה השלמה גם לנטוש את התאוות, לזלזל בהן ולמעטן ככל האפשר, ושלא יתכוון מהם אלא להכרחי. יודע אתה שרוב תאוותנוּת ההמון והתפקרותם הוא רעבתנות באכילה, בשתייה ובמשגל. זה מה שמבטל את שלמותו האחרונה של האדם, מזיק לו גם בשלמותו הראשונה ומשחית את רוב מצביהם של אנשי המדינות והנהגת הבית, כי בהיגררות אחר התאווה בלבד, כפי שעושׂים הבורים, בטלות ההשתוקקויות העיוניות, נשחת הגוף והאדם אובד לפני שגילו הטבעי מצריך זאת, ורבות הדאגות והייסורים, ורבות הקנאה זה בזה והשׂנאה זה לזה והמאבק להוציא מה שיש בידי הזולת. הדחף לכל זה הוא שהבור קובע לו את ההנאה בלבד כתכלית מבוקשת לעצמה.
לכן הערים האל יתגדל שמו בחסדו לצוות עלינו מצוות המבטלות את התכלית הזאת ומסיטות את המחשבה ממנה בכל דרך, ולאסור כל מה שמביא לידי תאוותנות והנאה גרידא. זאת מטרה גדולה ממטרות התורה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/2/2011 14:12 |
|
| |
מקס ושגעת
בתכלת האחרון התפרסם מאמר של מרק טווין שמעלה טענה דומה על המוסר.
שווה קריאה - לא חייבים להסכים.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/2/2011 14:10 |
|
| |
מקסמן,
פילוסופיות ומוסר הורידו את האנושות לאול תחתיה? אתה הרי לא מתנגד לפילוסופיה של עצמך. אתה גם מביע רעיונות ודעות, אז למה אתה חושב שהפילוסופיה הורידה את האדם לשאול תחתיה.?! אם אתה שומע רעיון שנראה לך שהוא לא נכון, או שנראה לך שיש שאול תחתיה שאליה הוא מוביל. תציג טיעון נגד, ותסביר מה נראה לך לא טוב בדעה השניה ומה טוב בדעה שלך. אתה לא יכול לפסול את השני בלי לנמק.
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2011 14:44 |
|
| |
| יושל כתב: | | למקס.
כתבת
הגאוותנות והקנאה העבירה את החכמים על דעתם,
בהקלדת מלים אלו על חכמים שנתבררה חוכמתם, רק הוכחת שהרמב"ם צדק..
[ - אבל המשפט הנ"ל היה נכון אם במקום החכמים היית כותב המקלידים מלים כאלו על וכו' ]
|
|
עד שמצאתי איפה כתבתי את זה, (בפעם הבא ציין עמוד,תודה מראש)
אני לא מדבר ח"ו על חכמינו, רק על פילוסופיות ומוסר שהורידה את כל האנושות לשאול תחתית,
אגב: עד היום אנו סובלים מהם,
|
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2011 11:36 |
|
| |
למקס.
כתבת
הגאוותנות והקנאה העבירה את החכמים על דעתם,
בהקלדת מלים אלו על חכמים שנתבררה חוכמתם, רק הוכחת שהרמב"ם צדק..
[ - אבל המשפט הנ"ל היה נכון אם במקום החכמים היית כותב המקלידים מלים כאלו על וכו' ]
תוקן על ידי יושל ב- 31/01/2011 11:43:56
|
|
|
|
| נשלח ב-28/1/2011 11:54 |
|
| |
ספר ראשית חכמה - שער האהבה - פרק רביעי כתב שם ה"ר יצחק דמן עכו עליו השלום במעשיות הפרושים שמי שלא חשק לאשה הוא דומה לחמור ופחות ממנו, והטעם כי מהמרגש צריך שיבחין העבודה האלהית כדפירשנו, (קרדיט ל )
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-28/1/2011 09:54 |
|
| |
...בשם רבינו הקדוש אדוני אבי הרבי ר' בינם מפרשיסחא זצ"ל, אשר עיקר כוונת האכילה - הוא ללעוס היטב. והנראה בזה, לדקדק הדק היטב קודם הבליעה, בעת הגיעו לעיקר הנאת האכילה, לברר מזה שורש הטעם שהוא המוצא פי ה'. והוא כמו שנאמר במתן תורה "ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו" ותרגומו, והוו חדאן כאילו אכלן ושתן. כי באמת הוא, שדייקא מהנאת אכילה יוכל להתברר התגלות אלהות (...) וממנה דייקא, יוכל להגיע למחזה אלהים. כי הוא לדוגמא לשורש העונג שבקדושה (תורת אמת, ח"ב, עמ' 108. יום שני של שבועות, תרל"ג).
|
|
|
|
| נשלח ב-26/1/2011 22:36 |
|
| |
פעם נשאלתי מדוע חסידים ביום השנה למת עושים תיקון אם משקה ומאכלים לפעמים סעודות גדולות- הרי בהלכה כתוב שיש להתענות ביום היורצ"יט.
ההבדל הבולט-בין החי למת היא- האכילה והשתיה, אנו אומרים לה', לחיים- אנו החיים -אנו ממשיכים להגיע לדרגות העליונות ביותר של- ויחזו את האלוקים- על ידי אכילה ושתיה- כי זו היא הדרך של עבודת ה' של החיים. לכן כדאי שנשאר בחיים, כי כל זמן שאנו בחיים נעבוד את ה' בזה.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/1/2011 22:25 |
|
| |
| ירוחםשמ כתב: | | (יא) וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: ס
|
|
כל אחד ומושגי אכילה ושתיה שלו.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/1/2011 22:20 |
|
| |
שותף אתה כנראה יחד עם החכמים- אשכול סמוך של בעל- עוקרים את התורה מיסודה. כשהתורה רצתה לציין עליה לדרגה הגבוהה ביותר שהאדם יכול להגיע אליה- היא ציינה זאת באכילה ושתיה,
שמות פרק כד
ט) וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר:
(יא) וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: ס
זה בפרשת השבוע- אתה יכול לעקור אותה- אבל בשבת כולם ישמעו את המקור.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/1/2011 21:21 |
|
| |
כבר בהלכה י"א עצמה הוא הציג את הסתירה שמצד האמת אין לנו ערך ודמיון להנאה כזו בעולם הזה, אבל עכ"ז יש לנו משלים להנאה כזו גם כאן (לימוד ושבת). כל עניין משל הוא למשוך את ההבנה בכיוון שאי אפשר להסבירו ישירות.
ח,יא הטובה הגדולה שתהיה בה הנפש בעולם הבא, אין שם דרך בעולם הזה להשיגה ולידע אותה, שאין אנו יודעין בעולם הזה אלא טובת הגוף, ולה אנו מתאווין; אבל אותה הטובה גדולה עד מאוד, ואין לה ערך בטובות של העולם הזה אלא דרך משל. בדרך האמת שנערוך טובת הנפש בעולם הבא כמו טובת הגוף בעולם הזה במאכל ובמשקה, אינו כן; אלא אותה הטובה גדולה עד אין חקר, ואין ערך ואין דמיון.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/1/2011 21:15 |
|
| |
שותף
שפיל לסיפא דהלכתא
אבל טובת חיי העולם הבא, אין לה ערך ודמיון, ...
חלק מעונג השבת הוא שהיא מוקפת ימי עבודה מלפניה ומאחוריה
_________________
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 26/01/2011 21:16:03
|
|
|
|
| נשלח ב-26/1/2011 21:10 |
|
| |
| בעלבעמיו כתב: | | רמב"ם הלכות תשובה:
ח,יא הטובה הגדולה שתהיה בה הנפש בעולם הבא, אין שם דרך בעולם הזה להשיגה ולידע אותה, שאין אנו יודעין בעולם הזה אלא טובת הגוף, ולה אנו מתאווין; אבל אותה הטובה גדולה עד מאוד, ואין לה ערך בטובות של עולם הזה אלא דרך משל. אבל בדרך האמת שנערוך טובת הנפש בעולם הבא כמו טובת הגוף בעולם הזה במאכל ובמשקה, אינו כן; אלא אותה הטובה גדולה עד אין חקר, ואין ערך ואין דמיון. הוא שאמר דויד, "מה רב טובך, אשר צפנת ליראיך: פעלת, לחוסים בך" (תהילים לא,כ). [ז] וכמה תמה דויד והתאווה לחיי העולם הבא, שנאמר "לולא--האמנתי, לראות בטוב ה': בארץ חיים" (תהילים כז,יג). ח,יב כבר הודיעונו חכמים הראשונים שטובת העולם הבא אין כוח באדם להשיגה על בורייה, ואין יודע גודלה ויופייה ועוצמה אלא הקדוש ברוך הוא לבדו; ושכל הטובות שמתנבאין בהן הנביאים לישראל, אינן אלא לדברים של גוף, שנהנין בהן ישראל בימות המלך המשיח, בזמן שתחזור הממשלה לישראל. ח,יג אבל טובת חיי העולם הבא, אין לה ערך ודמיון, ... |
|
אינו יכול להשיגה על בוריה, אבל דרך משל יכול. ולכן כל עונג רוחני שיש לנו כמו לימוד תורה לשמה, וכן שבת קודש, הם מעין עולם הבא, והם פתח להרגשות עליונות באדם המרגיש. די בטעימה קלה מאד כדי להתמלא חשק הולך וגדל לחיות בהן ורק בהן.
|
|
|
|
|
