למה יש פה רוח של תבוסתנות?

""הייתי פעם במשבת של עצכ"ח. לא בפועל ככותב וגולש כי אז עדיין לא היה לי אינטרנט, אלא במחשבה. אם אתה ממשיך לחשוב בכנות הדרך הישירה משם זה להגיע למשבצת האנוס ואולי גם בהמשך למשבצת של יוצא בשאלה". עכ""
 
הרי גם על התורה נאמר שרק אם זכה נעשית לו סם של חיים.

אז מה זה עצכ"ח בהשוואה לתורה עצמה?

ובכלל ממתי אתה,פוגמישו,מסתמך על יוצ"ב זה או אחר?.

עץ נטוע

כנראה לא הסברתי עצמי יפה.

בכתבי על תבוסתנות התכוונתי לכך שיש שנכנעים, כלומר מקבלים ללא צורך או אף בטעות, ביקורות שאינן מוצדקות.

נחלק את הביקורות שיכולות להיות על הדת לשלוש.

1. ביקורות אמיתיות (מן המקרא משתמע שהשמש נעה סביב כדור הארץ, או שיש מים מעל לשמים).

2. ביקורות ושאלות שאין עליהן תשובה חד משמעית. (האם משה רבנו כתב את התורה? מהיכן יודעים זאת? האם באמת יש אלקים? איך יודעים זאת? האם אלקים מתעניין במה שקורה לנו? איך יודעים זאת?).

3. שאלות שמבוססות על אי הבנה, או תשובות שהן שטחיות או מכילות סתירות או שאינן עומדות בכללים ובמטא-כללים של מדע. (אפשר לחלק את המקרא לפרשיות ולפסוקים שבהם מופיעים שמות שונים של האלקים, ולכן כל פסוק וכל פסקה שיש בו שם אחר נכתבו בידי מחבר אחר ואחר כך חוברו כל הקטעים לפסיפס שהוא המקרא שלנו. הברכות של יעקב לשבטים במצרים תואמות באופן מופלא את חלוקת הארץ לאחר מאות בשנים ולכן הן מאוחרות. היהודים במלכות פרס רצו לחזק את הדימוי העצמי שלהם ולכן אימצו את סיפור המגילה ומכאן שסיפור המגילה הוא שקר היסטורי).

עתה נחלק את בני האדם לקבוצות, וזו כמובן חלוקה שטחית, אבל ניתן להשתמש בה כדוגמא.

1. יש כאלו שמסרבים להכיר בשאלות אמיתיות. וזה סוג של תבוסתנות. 

2. יש מי שטוענים שכל מה שהם מאמינים זה בהכרח נכון. האם זו תבוסתנות? זו כמסתבר תמימות וחוסר תשומת לב להעדר הוכחות מוחלטות. מצד שני, כפי שטוען מיכי ולדעתי מאד בצדק, התחום של טענות שייחסתי כאן לדת (השגחה פרטית, למשל, או עצם מציאות אלקים משגיח וגומל) ניתן ללימוד ולהכרעה, אם כי כמובן לא תהיה זו הכרעה מוחלטת וחד משמעית. מצד שני, מי שכמו מיכי נשאר נאמן לאמונות דתו, אין זה מתוך תבוסתנות אלא לפעמים לאחר בירור מאומץ ולאחר הכרעה נפשית. 
וכמובן, מי שיש לו מודעות עצמית לאמונותיו והוא יודע לאיזו מהן אין לו ראיות מוחלטות, אין זו תבוסתנות לא כלפי התוקפים ולא כלפי המאמינים.

3. יש מי שממהר להסכים לטענות הביקורת שהבאתי כדוגמא. זאת למרות שאין להן ראיה ולכל היותר הן מהוות הסבר אפשרי. מי שיאמץ אותן ויטען שהן עובדתיות, עלול להיות נכשל בתבוסתנות. זאת במיוחד אם הוא התרגל לאמונות האלו משחר ילדותו והחליף אותן באחרות בשל הסביבה הביקורתית שעבר אליה.

האם הצלחתי להבהיר את הסוג השלישי? יש אקדמאים חרדיים שמסכימים שביקורת המקרא ושיטת האסכולות הן אמת. והלא אין לכך ראיה (אני מסכים שזה נושא לברר, אבל אני כותב זאת כפי שאני רואה זאת).

דוגמא נוספת מתחום לימוד התלמוד. ברור שיש בגמרא סיפורים שאינם עובדות. ברור גם שהיו תקופות שבהן האמינו שכל סיפור כזה הוא אמת. וגם בזמננו יש כאלו שהפכו זאת למושא אמונה. מצד שני, יש סיפורים שיכולים להיות עובדה. דוגמא: המעשה בהלל הזקן שעלה על הגג של שמעיה ואבטליון כדי לשמוע שיעור מפני שלא היו לו דמי כניסה, ובסוף קפא וכמעט מת אלא שהצילוהו. זה סיפור מרגש. האם הוא אמיתי? התלמוד מביא את הסיפור. לדעתי, מי שיטען כי הסיפור ודאי אמיתי מפני שלתלמוד היה אינטרס לספר זאת על הלל טועה לא רק בזלזול במקור היסטורי אלא גם נכשל מבחינה מתודולוגית. אין לזלזל במקורות שלפנינו רק מפני שהם יכולים לשרת אינטרסים וצרכים. הרי מסתבר שאם הסיפור אמיתי, ודאי שהיה אינטרס לשמרו.

הארכתי, ואנסה לסכם.

א. יש תבוסתנות של מי שפוחד להתמודד עם העימות בין אמונות עתיקות של הדת ואודות הדת ומה שנודע לנו היום.

ב. יש תבוסתנות של מי שממהר לאמץ ביקורת בת זמננו ללא הצדקה.

לפיכך, אני מצטרף לביקורתו של עץ נטוע כלפי מי שפוחד מן האמת. אני רק, בניגוד לו, סבור שהאמת שבידנו מכילה גם אותם מקורות מקראיים ותלמודיים שיש מפקפקים בהם ללא הצדקה מספקת.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");