ציטוט שמצאתי אגב רפרוף בבלוג, לא אני כתבתי
האמנם המין החלש?
הפנו אותי לדיון הזה בפורום "עצור כאן חושבים".
ואני רוצה להוסיף שהמצב הרבה יותר גרוע ממה שאפשר לקרוא שם בשרשור.
אפילו אם נניח שעולם התוכן של שני המינים צריך להיות שונה זה מזה. כמו
שעולם התוכן של רופאים שונה מזה של מוזיקאים, ובעוד שמצפים מהראשון שיהיה
בקי בהשפעתן של תרופות שונות והבנה עמוקה של גורמים אפשריים לתחושות טובות
או רעות. מצפים מהמוזיקאי, שידע לזהות משקלים ומקצבים, לאפיין סגנונות
ולזהות משפטים מוזיקליים, ולהבין מראש את השפעתם של מאפייני מנגינה זו או
אחרת על מצב הרוח של המאזין.
הרי שלמרות השוני, אפשר להשוות אותם זה לזה ולהעריך את מקצועיותם
ומומחיותם של אנשי מקצוע בתחומים שונים, בהיבט של הרצינות וההעמקה,
הבקיאות וההבנה שמגלה כל אחד במקצועו.
והנה, בחורי הישיבה, לא נדרשים לעמוד בשום סטנדרט מינימלי, מלבד החובה לשמור על "שקט תעשיתי", לא לעורר מהומות, לא לבלוט לרעה.
יש מבחנים? יש! אבל מה דורשים מהנכשלים? כלום! גם הם, גם המצליחים, נשארים לעוד שנה ועוד שנה עד בוא הכלה המהוללה.
צריך להיות נוכח בשיעורים? צריך! ומה עושים למי שלא? מעיפים? שולחים
לישיבה אחרת? לא ולא! גם השאיפה למצוינות אינטלקטואלית, שהיא האידיאל
בישיבה, ואליה מחנכים ושואפים, היא מצוינות חיצונית בלבד, ולא עושה שום
שינוי אמיתי בתלמיד הישיבה. מצוין הוא לא מי שלמד והבין את הנושא לעומקו,
אלא מי ששאל בזמן השיעור את השאלה המבריקה ביותר.
ההיפך הוא אצל תלמידות הסמינרים, שם מנגנוני הבקרה, חובת הנוכחות, מבחני
הידע והבקיאות, קיימים בסטנדרט חילוני למהדרין. לא תדעי, לא תהיי נוכחת
בכל השיעורים, תמצאי את עצמך מיד בבית ובלי תעודה.
התיאור הזה, נכון לרוב הקהילה החרדית השחורה, ליטאים וגם חסידים. החריגים,
לשני הכיוונים הם החרד"לים, חרדים לאומיים מצד אחד, והמתבדלים, קיצוני מאה
שערים מהצד השני. ובמה זכו אלו העומדים בשתי קצות הקשת של הקהילה הדתית?
אכן שתי קצוות יש לנו כאן.
בציבור החרדים והדתיים הלאומיים (כיפות סרוגות בלשון העם), רמת הלימודים
בישיבות התיכוניות ובישיבות ההסדר, גבוהה בהחלט, ובעיקר, הסטנדרט ושיטות
הלימוד שלהם, הן מודרניות ומחייבות, מחייבות עמידה ביעדים ולכן כמובן
קביעת יעדים, תוכניות, מטרות ושיטות להשגתן.
בקהילת החרדים של מאה שערים, המצב הפוך לגמרי! בבתי הספר של הבנות, לא
מלמדים כלום! אסור לתלמידות ללמוד מתוך חומש, שמא הן תדפדפנה ועיניהן
הזכות תחזינה בפסוקים שאין להסבירם.
שלא לדבר על רש"י או כל פרשן אחר.
השכלתן הרשמית, או יותר נכון, התוכן העיוני שמועבר להן בבית הספר מסתכם
בזה שהמורה מספרת להן את סיפורי הגבורה התנכיים, סיפורי חסידים ומצוות
השייכות לחיי היום יום המעשיים שלהן.
שאר הזמן מוקדש לתפילה ואמירת פרקי תהילים מצד אחר, ושיעורים מעשיים בניהול הבית, בישול, תפירה, נקיון ועוד.
תוקן על ידי לומדמכלאדם ב- 04/03/2008 3:51:37
 |
|
|
