יש בקבלה תשובה לכל שאלה (+++)

שלום,

א.

יש דבר מה יפה ושובה לב בתום הנעורים של אדם שבתחילת דרכו מצא איזה חיבור גדול, אשר, כך נדמה לו בשעת נעוריו, מצוי בו פיתרון כולל וסופי לשאלות המטרידות את האדם. מתוך אמונה של ילדות הוא ממהר להכריז על אותה מציאה גדולה שהזדמנה לידיו, ובטוב לבו מבקש לחלוק אותה עם הכלל.

לכשיתבגר, אם יתבגר, יגלה כי בשום ענין מן הענינים הגדולים לא הגיע איש לידי תשובה מלאה וסוף פסוק. נראה כי מבחינה עקרונית אין רוח האדם מסוגלת לזה כלל וכלל, והיא נידונה להסתפק במועט.

אבל רוב בני האדם אינם רוצים להתבגר, והם זקוקים לתשובות מוחלטות כאן ועכשיו. כאשר נדמה להם כי מצאו אחת, מיד הם נתפסים בה ואוחזים בה בחוזקה ואמונה רבה, וממהרים להפליא מכותיהם בכל הסובר אחרת.

ב.

לעצם הטעון.

דמה לך, הקורא, איזה נבט גרעיני , המוציא גזע וענפים וענפי ענפים ועלים בסופם. ציור של עץ.

0 --|___a___|

0 --|              |

                     |_______o נבט

0---| ______ |

0---|              |

                     |

0--------------|

על דרך המשל נאמר ש a מגלם בתוכו, בצמצום, את הענפים והעלים שיוצאים ממנו, כאפשרות שלא באה עדיין לידי מימוש.

אם יהיה a האידאה של כל מספר בכלל, הרי שממנו יצאו המספרים הזוגיים והאי זוגיים, ומן האי זוגיים יצאו ראשוניים ושאינם ראשוניים, וכך הלאה כל סוגי המספרים. אותו a יהיה בבחינת 'צמצום' המספרים כולם לסוגיהם. זה משל החיטה שהביא. לחם ועוגות ומני מאפה אחרים כולם מקמח חיטה.

מה הפתרון שמעלה שותףסוד? – בעיה שקיימת באיזה ענף של a תיפתר כאשר 'נעלה ברמה', לכיוון השורש, ונתבונן בה מתוך a שהיא רמה גבוהה ומלאה יותר ובה כביכול הסתדר הכל.

שואל שנרב_נ האם יש פתרון להשערת גולדבאך לפיה כל מספר זוגי הוא בטוי של שני מספרים ראשוניים. השואל לא שם לב כי הפתרון המוצע אינו תשובה לשאלה אלא צמצומה. אם a הוא האידאה של כל מספר בכלל, עדיין, בו כשלעצמו, אין מספרים זוגיים ואי זוגיים וראשוניים, וההשערה אינה קימת כלל. הנה כך הצלחנו 'לאייד' את השאלה.

האמנם מצאנו כאן איזה פתרון? האמנם יש שם, למעלה, שלמות חובקת כל שיש בה בתרון כולל ואחרון לכל דבר?

אם נמשיך באותו כיוון 'נגיע' לבסוף לאותו נבט, אשר יהיה איזה עיקרון כללי של הכל, אחדות חסרת כל הבחנה שהיא, ואם נהיה גם ישרים עם עצמנו, אותו נבט הוא עיקרון ריק. ההנחה הזו שאפשר להגיע לאיזה 'אחד' אחרון, היא סלטו מורטלה של התבונה הבלתי מרוסנת, קפיצת לולין בקירקס המתרסקת בהכרח אל הרצפה.  האמת היא כי שותףסוד רואה מהרהורי לבו את מה שהוא משתוקק למצוא לצרכיו שלו, ולא את מה שמצוי באמת ובאישור התבונה.

בעל משל החיטה התעלם מן העובדה שהלחם אמנם עשוי מקמח חיטה, אבל אינו מתמצה בה. יש בו דבר נוסף אשר כלל אינו מצוי בקמח החיטה ואשר דוקא בזכותו הלחם הוא לחם ולא קמח. קמח חיטה הוא מצרך חשוב וסמלי מאד, יהלום ממש, ובכל זאת כולנו אוכלים לחם ולא יהלומי קמח.

צריך להזכיר כי הראשון אשר העלה רעיון כזה, צייר עץ מעין זה, הגדיר את ראשיתו, הניח מתודה לחקר אותו עץ, ניסה אותה בפועל ונכשל, הוא גדול הוגי הדעות של העולם המערבי, אפלטון שמו, אשר הניח את עולם האידאות. תורת האצילות של הקבלה מבוססת על הנאופלטוניות שמקורה בפלוטינוס, אשר בקשה לפתור בעיות בתורה האפלטונית.

אם אותו נבט המצוי בשורשו של העץ יתואר לא כנקודה בקצה, על גבול העץ הענק, אלא במקום ראוי לו יותר, כמלאות המכילה בממש את העץ כולו בה בתוכה, כאופנים שלה, או אז אנחנו מצויים עמוק בתוך תורתו של שפינוזה, גדול הפילוסופים היהודיים.

עודד

איש ציפור ויהי אור 

(וברוכים הבאים לפורום, ליהי אור ולוולנד = עודד)

זו נקודה מרכזית בעיני.

הבה נראה מה יש לנו כאן. ניתן לזהות כמה רכיבים.

1. יש לנו בעיה אנושית, פסיכולוגית ופילוסופית, לדבר על אלקים בהיות טרנסצנדטי, "מעבר" מכל וכל.

אנו (וכן התורה עצמה, וכן נביאים וחכמים, וכולם - כולל הרמב"ם בספריו האקזוטריים(=לכל הציבור) משתמשים בשפה אנושית עם מיגבלותיה, ובדרך כלל עם הצהרה על המיגבלה.

התיאורים בתורה לכל דורותיה עוסקים בדרישות של האלקים מן האדם וכיצד על האדם לראותו כדי לציית לו. אלקים שאינו משועבד למאומה (בורא הכל, טוב ורע, אור וחושך), שאין לו דמיון (בלשון הרמב"ם: אינו גוף, בלשון התורה: אש, לא יראוהו), אוהב משפט, מאריך אף, רחמן, סובל הכל (חז"ל), גיבור (יכול הכל וגבורתו לכלוא גבורתו לזמן). אמירות אלו לא באות בשביל עצמן אלא למען המקבלים. (כמובן ניתן לערער על מה שכתבתי, ולא רק מהטעם שמה שהצגתי הוא התפתחות מאוחרת, נניח לזה באשכול של הנוכח