דיון על חכמת הקבלה (לשותף) +++

תוקן על ידי חוקרומקובל ב- 07/11/2010 19:59:16

מה שנתבאר עד כאן הוא, שהמישור של חוויות נפשיות לא היה זר לחז"ל, ולכן סיפרו עליו בטבעיות, והתייחסו אליו כמציץ לעולם אחר, עולם האמת, בו נגלים הדברים האמיתיים. ואין ספק שמעשה של חרוב ואמת המים ובת קול היו באופן כזה, וכן שכל הסיפורים על כך שדיברו עם אליהו הנביא היו בזה האופן, והגאונים כתבו שכל היכא דאיתמר "לדידי חזי לי" זו הכוונה, שנתנו הצצה לעולם האמת, וראו בעיניהם. למשל ראו את השד "שאיה יוכת שער", 'לדידי חזי ליה ומנגח כי תורא'. ומעתיק את דבריהם הריטב"א בכמה מקומות. הרבה דברים פנטסטיים בדברי חז"ל הם דברים שראו בעיניהם בעולם הזה, והיה הדבר רגיל אצל יחידי הסגולה האלו, וכל ההמון ידע תמיד שאצל החכמים מתרחשים דברים כאלו, שומעים הם בת קול, יודעים הם כיצד נראים דברים רוחניים. וכיוצא בו.

גם כשדיברו חכמים עם מלאכים, היה זה בצורה זו, כך למשל בתענית יט: ישבו אילפא ור' יוחנן מתחת קיר נטוי ושם נחו ואכלו, ר' יוחנן שמע מלאכים מדברים, ואילפא לא שמע. אף שהיה באותו מקום. האבן עזרא רואה גם את זה כמשהו שיטתי, ענין של כיונון: "ואם תחכם הנשמה תעמוד בסוד המלאכים ותוכל לקבל כח גדול מכח עליון שקבל ע"י אור המלאכים אז יהיה דבק בה' הנכבד", (אבן עזרא שמות ג').

ובקיצור, מכל  מה שנתבאר עולה שחכמים הקדמונים האמינו בחיבורה של הנפש למקור  מידע חיצוני, כמקור השראה, כחות, חכמה, וקדושה. לימים הפך מקור זה לספירת מלכות הנכבדה.

בנביאים, מימי אליהו ואלישע והלאה, מתוארות חוויותיהם של נביאים, בצורה די תואמת למה שנתבאר כאן. אמנם בתורה ובנביאים עד אליהו ואלישע (הכוונה לתהליך הדרגתי של עיקר וטפל לא למהפך וכיו"ב) מתוארת הנבואה בצורה שונה. בכלל התורה כתובה כאילו הקורא יודע מה היא נבואה, ה' מדבר עם קין והבל, ועם נח, ואברהם, מבלי להסביר איך דיבר איך זה היה נראה מה קרה, פשוט דיבר אתו, שוחחו להם. בשלב כל שהוא בחיי אברהם נכנסים המלאכים לתמונה, מלבד המלאכים שבאו לו בהקיץ, למשל בעקדה מדבר אליו מלאך ה' מן השמים, אבל הוא מדבר בלשון אדנות "עקב אשר שמעת בקולי".

כל כך התחלפו הלשונות האלו אצל הקדמונים בימי האבות עד שכינו את ה' והמלאך בלשון מתחלפת, ראה בפר' ויחי: "האלקים הרועה אותי מעודי המלאך הגואל אותי יברך את הנערים". כותב אור החיים: "פירוש, מאמר ה' אשר יצו את ידידיו אליו יקרא שם מלאך כי קול ה' חוצב להבות אש והוא כמותו כמלאך כו' כי מימרא דה' יהא בסעדם ויברך אותם". לפי דעתו המאמר נקרא בשם מלאך, אבל אין זה פשט אלא דרוש ורמז לפי רוח דורות אחרונים. מדוע ולמה לקרוא למאמר בשם מלאך? אלא שה' היה נגלה אליהם בדמות מלאך, ואת המלאך עצמו הזה כינו ה' כי הוא הצורה בה נגלה אליהם ה', (בכל ענין לית מחשבה תפיסא ביה, רק לפי סגנון חשיבתינו המופשט אם נצייר לו איזה סממן בהכרח יהיה כאן מגבלה וכדו', אבל לפי סגנון החשיבה הקדום המורכב והרב גוני גם יחד, ומתעלם מהפשטות, אין שום סתירה, הוא כל יכול ובלתי מוגבל, אבל מכנים אותו לפי איך שרואים אותו. בכל ענין אין ההיקשים שלנו תקפים לגביו, לפיכך אין  להפסיד אם נספר מה עינינו רואות "ותמונת ה' יביט").

וראה שמות יג כא: וה' הולך לפניהם, רשב"ם: מלאך שהיה מוליך לפני ישראל עמוד האש ועמוד הענן, רמב"ן (שם יד יט): זה שאמר הכתוב מלאך האלקים ההולך לפני מחנה ישראל רמז לבית דינו של הקב"ה שנקראת מדת הדין מלאך במקומות מן הכתוב, וראיתי במכילתא דר' שמעון.. רמזו למה שאמרנו. גם כאן לפעמים ה' הולך לפעמים המלאך, כי אצל משה כמו אצל האבות היה ה' נראה כמלאך דובר עמו בשפה קולחת, במשה צויין פנים אל פנים, ואצל האבות לכאורה לא. אבל ה' היה המלאך המתגלה אליהם.

וכבר בהתגלות ראשונה של משה נאמר: (שמות ג) וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בוער.. וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה. רמב"ן: יקרא במדה ההיא מלאך בהנהגת העולם וכן כתיב ויוציאינו ה' ממצריים וכתיב וישלח מלאך ויוציאם ממצריים ונאמר ומלאך פניו הושיעכם כלומר מלאך שהוא פניו. כלומר, פשט הדברים הוא שהמדה והמלאך וכו' הוא מה שראה משה, והוא ה' מבחינתו.

פסוק נוסף: (שמות כג) הנה אנכי שלח מלאך לפניך לשמרך בדרך. רמב"ן: ועל דרך האמת.. הוא המלאך הגואל.. ויקראנו הכתוב מלאך בעבור היות הנהגת כל העולם הזה במדה ההיא. אור החיים: שם: כי אין אנו מכירים מלאך אמצעי אלא הוא יתברך ושכינת עוזו המתייחדת עמו. התאמצו מאד המפרשים להכחיש את ענין המלאך המוזכר שוב ושוב שאינו אלא סמל. אבל ראה נא שה' מתפלמס עם משה ועם בני ישראל בתוקף, הילך ה' בקרבכם או לאו, וגוזר עליהם גזרה רעה "לא אעלה בקרבכם", והם לא רוצים, "אם כן אל תעלנו מזה". על מה מדובר כאן? על המציאות הפשוטה בה משה רואה דמות מדברת אליו ונמצא עמו כל הזמן, כפי שנאמר "עמדו ואשמעה מה יאמר ה'". כשמשה רצה לשוחח על משהו, הוא נכנס ודיבר עם הדמות  מבין הכרובים.

ברור אם כן שהוא מלאך הוא ה', ובכל אופן, נוצרה כאן שכבה מסויימת וצורה מסויימת בה ה' מעביר דברים לבני אדם, זו צורת פעולות קבועה בעלת אופי קבוע. חז"ל כינו למלאך זה את השם היווני "מטטרון", הפילוסופים כינו את השכבה הזו, אליה מתחברים הנביאים ואנשי רוח הקודש בשם "השכל הפועל", והמקובלים בחרו בכינוי "אצילות". וכך כותב רב האי גאון: [מובא בפי' ר"מ בוטריל לס' יצירה ה ו] "הפילוסופים קראוהו שכל הפועל ובעלי הקבלה יקראוהו הספירה השניה ובלשון חז"ל נקרא מטטרון" וכן כתוב ברלב"ג ריש משלי. הכוזרי (א פז) מכיר בהקבלה זו לענין רוח הקודש: "השכל הפועל הנקרא רוח הקדש או גבריאל".

הראב"ד הראשון אומר: "וכן זה הדבר אשר יקראוהו הפילוסופים השכל הפועל, הוא אשר יקראהו אנשי דת הערב, הרוח הנאמן, והרוח הקודש. וקודם לאלה כולם קראוהו הנביאים רוח הקודש, ואמר הכתוב: אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם [איוב לב ח] ירצה באמרו רוח היא באנוש, השכל האנושי, ונשמת שדי תבינם רוח הקדש. ובכתוב מהדומים לאלו רבים יבחנהו מי שירצה", (ספר האמונה הרמה לראב"ד מאמר שני עיקר ד ד"ה כתובים מעידים).

מדברי חז"ל עולה שהיו קבוצות שהיו דורשים במראות אלהים ובסודות, וגם בין האמוראים היו ידועות קבוצות כאלו. אם כי חז"ל לא עודדו זאת, והשאירו זאת למומחים בלבד. ולא ראו בעיסוק מוחשי וחוייתי במראות אלהים משהו שמקיים את העולם, אלא כסימן לגדלות של אדם שנפשו טהורה ורוחו נכונה והוא דבוק בקדושה, אמרו על ריב"ז שהיה בקי בזה יחד עם שיחת שדים ושועלים, וכן על עוד חכמים.

כבר בזמן הגאונים היתה בישראל ספרות קבלה, עוד לפני חדירת הפילוסופיה ההלניסטית בגל התרגומים הערבי. כמובן שהשפעות של מושגים היו כבר בימי הבית השני, אבל באופן כללי התגבשו תורות די עצמאיות ואין הלניזם ממש ביהדות הפרושית. ואילו בתקופת הקונסטרוקציות – בה התפרסמו דברי ר' עזריאל ור' עזרא ובהמשך הזוהר וכו' כבר עסקו בפרטים קטנים, המבנה הכללי היה ברור. ספר יצירה, תשובות גאונים מרומזות, ועוד מלמדים כי תורת הקבלה היתה קיימת.

מה בדיוק התרחש? מכל דברי חכמים יש רושם של שיטתיות מסויימת, דהיינו: לא שכל הנסים הידיעות וההשגחות הם אוספי התערבויות של ה'. התערבויות שלו לו היו מתרחשות - היו יותר מכריעות. אלא הם סוג של שכבה מסויימת, רמה מסויימת של התרוממות מעל הטבע. יש חכם שמתרומם רק עד הדרגה הראשונה, הוא יונק משם את השם של הגוי שעובר מולו, וכן יכול לשים לב בתפילתו אם היא שגורה בפיו או לאו אם החולה מתרפא, אבל לא הרבה יותר מזה. יש לו השגחה פרטית לתפוס את האוטובוס, אבל הוא לא חי בניסים. ויש שמתרומם לדרגה יותר גבוהה, ויש שמגיע לדרגה של המלאך, השכבה הראשונה סביב משה, הספירה בה חי משה רבינו. (אצל חכמים מאוחרים יותר הפכה גם ההשגחה לאיזה שהוא חיבור לשכבה כזו, ככל שהאדם יותר מחובר על ידי קיום מצוות, הוא יותר מושגח, כך אצל הרמב"ם הרמב"ן הרלב"ג אבן עזרא הכוזרי ועוד רבים).

בחז"ל יש רמזים רבים מאד למסקנה די מתבקשת זו, למשל הדרשה המפורסמת מהגדה של פסח, השחתת הבכורות היתה על ידי "אני ולא מלאך", התערבות של ה' היא תמיד יותר  מכריעה ויותר מרשימה מפעולה של מלאך, כשמלאכים עושים חורבן זה מפחיד מאד, אבל כשה' בעצמו עושה, ומדת הדין יוצאת ישר מהספירה הכי עליונה, הכל קורה בדיוק בחצות, המלאך מבדיל בין טפה של בכור לשאינו בכור, הפסלים נבלעים באדמה, וכו' וכו'.

בכלל חז"ל מדדו את התערבויות ה' במדות וכללים, ענשים ושכר הם מדה כנגד מדה, הבא ליטהר מסייעין אותו,ראה ב"ר פט': כל המדות בטלו מדה כנגד מדה לא בטלה ופרש"י מט מדות שבהם נברא העולם^. וגם הרבה מאד כללים רוחניים נמצאו בחז"ל כמו אין הקב"ה נפרע מאומה עד שתימלא סאתה סוטה ט. מן שמיא מיהב יהבו מישקל לא שקלו תענית כה. גמירי דלא כליא שבטא ב"ב פח גמירי אין דבר טמא יורד מן השמים סנה' נט: מגלגלין זכות ע"י זכאי, ובתענית פ"ג השטן מקטרג בשעת סכנה, ובפסחים ח שלוחי מצוה אינן נזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן, ובברכות נג: העונה אמן מקבל שכר מהר יותר מן המברך, ובברכות כט. גמירי טבא לא הוי בישא, הקב"ה מלא שנותיהם של צדיקים ר"ה יא. אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה אין נפרע מאומה בלא שנפרע משר שלה מכות יב. ובחולין פו. דזכותייהו מהני אעלמא ולא אדידהו ובגטין ז. אין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיקים. חז"ל ראו את ההנהגה הרוחנית של העולם, במקום בו מתקבלות ההחלטות, לא כהחלטות ישירות, שמעוררות שאלות בדבר התכלית, אלא כמסורות לכללים רוחניים הקובעים גורלות, ולכן האדם יכול להתאמץ בידעו את הכללים כדי להרויח כמה שיותר, עליו לדעת שמלאכי השרת לא מבינים ארמית, עליו לדעת לבלבל את השטן וכו'.

וגם על מה שקורה בעולמות עליונים דברו בצורה די ממוסדת, בחגיגה יש תיאורים ארוכים, במקום אחר דברו על ש"י עולמות, ועל ז' רקיעים. רבינו חננאל כל כך לא הבין איך יכלו לדבר על שבעה רקיעים שכתב: "הא דאר"ל ז' רקיעים הם ודאי קבלה הן למשה מסיני שאינן דברים הנאמרים מן הדעת כלל", (ר"ח חגיגה יב. וכן יג. וכן בסוכה מו. בעקבות תשובת גאונים ליק קטו').

עד כמה הקבלה שהחלה להתמסד בתקופת הגאונים משקפת מידע שעבר במסורת באמת? כותב הרמב"ן בדרשת תורת ה' תמימה: חכמות הסוד, וכל אלו הדברים וכיו"ב חכמות ישנות אמתיות הן ומקובלות ביד מקבלי התורה וכשאבדנו אבדו החכמות ממנו ונשאר זכרם בשבוש ביד מועטים. (גם מהרש"א רואה את הקבלה המוכרת לנו כגלגול של צפיה במעשה מרכבה, ראה בדבריו חגיגה יג': "כי אם חכמת הקבלה אינה מעשה מרכבה מה טעם לא הוזכרה זו החכמה לא בשום מקום לא במשנה ולא בתלמוד ובתוספתא ובמכילתא ובספרא ובספרי, וע"כ שהיא מעשה מרכבה ולמעלה").

כל עוד היתה הקבלה של מעשה מרכבה באמת חוייה נפשית, היתה היא חכמה חיה ונושמת, בעלת ערך עצמי חזון ומעוף. ברגע בו נסתתמה החוייה, ונשארו רק נתונים, החלו להיוצר שכבות שכבות, טלאי על גבי טלאי. כך נראית חויה רוחנית כשבאים לנתח אותה באזמל נתונים קר.

על ההשפעה הפילוסופית בקבלה כתבו כל גדולי החכמים: "חכמת הקבלה היא חכמת הפילוסופיא רק שבשתי לשונות ידברו" (הרמ"א תורת העולה ח"ג פ"ד), "כל מה שחקרו והוציאו הפלוסופים מעיוניהם המופתיים.. קבלו חכמי ישראל ענינים האלה בקבלה", (שם ג ג). "דרכי הקבלה הם בעצמם דרכי הפילוסופיים האמיתיים המאמינים", (ח"ב פ"ג). אפשר לשים לב שלא ברור בדיוק אם הקבלה באה איש מפי איש ובמקרה  מתאימה לפילוסופיה, או שהיא היא הפילוסופיה המדברת בשפה אחרת. הרוצה יקרא את לשונו של תלמיד האר"י ר"מ בוטריל בפירושו לספר יצירה פ"ג: חכמת הפילוסופיה נקשרת בחכמת הקבלה כמו שלהבת בגחלת. גם הרב היעב"ץ כותב: "כלל אמסור לך שהנחת הפילוסופים הקדומים היא מדברי המקובלים אלא שהלבישום בגדים אחרים", (מטפחת ספרים פרק י'). ולפי החת"ס כל התורה כולה היא פילוסופיה: "תורתינו הקדושה אשר היא עצמה נארגת על שורש ויסוד שכל ותבונה ודעת בחכמת הפילוסופיא", (חת"ס בדרשות פ:).

הרמ"ק גם מכיר בהשוואה, אלא שטוען שלנו יש מסורת ברורה (אלימה ו ז): "הדמיון הוא בענין האלהות בין החוקרים והמקובלים, החוקרים עמדו על הענין מתוך החקירה והספקנות וכ"א השיג על חברו כפי שנתרבו ספקותיו וחקירותיו אמנם אנחנו עם ה' בעלי קבלת האמת.. ונדע הענינים יותר מכדי צורך הספקות". המקובל רבי אברהם אזולאי כותב (בהקדמת חסד לאברהם): "הנה האחרונים באמת השיגו אל ב' השלמות יחד בחוקרם על הדברים שבאו בתורה ויסכימו הקבלה אל החקירה והוא הדרך היותר משובח". רבי אלעזר אזכרי כותב: (ספר חרדים פרק ה) ידענו מן הקבלה מה שהחוקרים השיגו רק קצת מזה בדרך חקירה. רבי יוסף אירגאס כותב: (שומר אמונים (קדמון) ויכוח א): יש בפילוסופיא קצת דברים אמתיים ומקובלים אצלינו מפי המקובלים כגון..

על כולם מגדיל רבי צדוק הכהן וטוען כי כל ספר הזוהר ידוע לחכמי יוון: "כל חכמתו דרשב"י בספר הזהר ידעו ג"כ סבי דבי אתונא מחכמי יון שהיו קרוב לזמנו רק שהשיגום בלבוש אחר מצד החיצוניות" (ל"מ נה.).

אמנם המעיין בספרי הקבלה ומחפש את הדמיון לפילוסופיה לא כל כך מוצא אותו, ייתכן שספר חוקר ומקובל של רמח"ל אפעס דומה לספר פילוסופיה, אבל המקובלים מדברים על ספירות ועולמות, שלא שמענו זכרם בספרי הפילוסופיה???

על שאלה חביבה זו נענה רק בפעם הבאה.

קבלה כבקשתך

מה שקרה בפועל, הוא שתורת מעשה מרכבה, שהיתה פרי רוח וחזון של בעלי השראה, הפכה כר לדיונים היקשים מופתים חשבונות ופילוסופיות. בדיוק כמו שהחלק ההלכתי בתורה שבעל פה קובע והפך לתלמוד שלם. כך החלק העיוני שבנבואה קובע והפך לתלמוד שלם. אין להיבהל כלל מחשבונות  מסובכים, כמו שלא נבהלים מתוספות ארוך. וכשם שבתלמוד הביאו דורות אחרונים התפתחות נוספת של הפלפול, כך גם בתורת הקבלה.

את ההתפתחות הזו מתאר הגר"א כך: במקום שמסתיימת הפילוסופיא מתחלת הקבלה, ובמקום שמסתיימת קבלת הרמ"ק מתחלת קבלת האר"י. כלומר: הקבלה הוסיפה על העיון הפילוסופי הבסיסי גם את תורותיה הרוחניות, והאר"י הוסיף על הרמ"ק שסיכם את הקבלה עד דורו, נדבך נוסף של פלפול. אמנם באופן כללי העיר הגר"א שהאר"י נוטה לפלפול והוא נוטה יותר לדרכו הפשוטה של הרמ"ק (כל זה נמצא בתוספות למעשה רב ובכתר ראש).

השומר אמונים בתחילת ספרו מתאר את שיטת הלימוד: יסוד הקבלה היא אמונת החכמים הקדמונים.. אבל לא מפני זה נמנע עצמנו מלדרוש ולחקור ולהקשות על דבריהם ועל עיקרי הקדמותיהם ואדרבא דרכנו הוא לפלפל בלשונות המקובלים כמו שאנו מפלפלים בהלכה. וראה בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' כו: "תורת ספר הזוהר הבנויה על שכל האנושי".

וכדי שבני אדם לא ייבהלו מכל הטבלאות המסובכות, שנראות כאילו אי אפשר להבין מה הם ועל מה הם, כותב החסד לאברהם: "ואתה מעיין חכם אל יבהלוך רעיונך בראותך בספר הנכבד הזה סוד פלוני וסוד פלוני אל ידמה בשכלך שהם סודות עמוקים ונפלאים הם ממך כי לא חברתי לך בזה הספר שום סוד עמוק אלא כל משכיל בנקל יוכל להבין בעצמו זה הספר".

גם ר"ח מוולז'ין דואג לכך: (רוח חיים פ"ו מ"ב ונדפס גם בס"ס נפה"ח): "באמת כל הרזין וסודות התורה המה מפורשין ונגלין ממש אבל טח מראות עינינו, וגם בנגלות התורה אדם יגע על דבר קטן וקל מה שלאחר שהוא מבין הוא עומד ומשתאה על עצמו על מה זה טרח הרבה בזה והלא דבר פשוט הוא, ואם יעסוק בה לשמה יגל ה' עיניו וכמ"ש והאר עינינו בתורתך".

והבעל שם טוב: (לקוטי כתר שם טוב) "אבל מה שהם קוראים נסתר חכמת הקבלה היאך הוא נסתר הלא כל מי שרוצה ללמוד הספר לפניו ואם אינו מבין הוא ע"ה ולפני איש כזה גמ' ותו' ג"כ נקרא נסתר, אלא ענין הנסתרות שבכל הזהר וכתבי האריז"ל הכל בנויים ע"פ דבקות האלקות", כאן כבר מזכיר הבעל שם טוב שעל ידי דבקות אפשר להבין את הדברים ולראות אותם בעיניים. וכנראה לפי המקובלים הגדולים, כאשר אדם מגיע למצב המתאים הוא רואה את אותם המראות שחבריו רואים, בהמשך נראה שאינו בדיוק כך.

ולכן, הכל הוא לימוד, ולא חשש רבי מנחם די לונזאנו לחבר ספר השגות על פירוש ספרא דצניעותא מן האר"י, וכך הוא כותב בהקדמה: "אמר מנחם נוראות נבהלתי מראות ומכאן עולה בדעתי לומר שפי' זה אינו של מוהרח"ו ז"ל.. ידעתי שמורינו הגדול האריז"ל עשה פרוש למענו על ספד"צ בטרם יעלה למדרגת החכמה וטרם נגלה אליו דבר ה' לכן הסכמתי לבדוק הפי' ההוא עד שידי מגעת ופן יחשדני שומע.. ואיך לא יראתי לשלוח קולמוסי במשיח ה'.. כי הריז"ל עשה הפרוש הזה בתחלת עיונו מסברתו ולכן באו בו קצת דברים אשר לא כן, ואח"כ בנח עליו רוה"ק רוח חכמה ובינה אלו היה יכול היה מתקנו או גונזו אבל לא יכול כי מיד שכתבו קפצו עליו אחיו ורעיו אוהביו וקרוביו.. והעתיקו אותו.. ונתפשט בעולם לרוב..".

וראה גם ראה להרב אגרות משה (חאו"ח ד סי' ג' ד"ה הנה פשוט): כתבי האר"י ופע"ח אף שגדול מאד הוא כאחד מן הפוסקים שרשאין לחלוק עליו אף בדברי הקבלה. וראה בס' אגרות התניא (דצ"ז ע"א) בשם הגר"א שאינו מאמין בקבלת האר"י בכללה שהיא כולה מפי אליהו ז"ל רק מעט מזער מפי אליהו ז"ל והשאר מחכמתו הגדולה ואין חיוב להאמין בה וכו', וע"ש (דצ"ט) שכ"כ הגר"ח מוואלוז'ין בהקדמה לספרא דצניעותא.

אמנם יש להבדיל בין מקובלים סכמנים החוקרים ומשוים כתבי מקובלים קודמים להם, והגדילו לעשות מלאכות ועגלות עגלות של דרשות. ובין בעלי השראה, כמו הרמח"ל, הגר"א, האר"י, שלשתם היו חוזים משל עצמם, שראו מראות אלהים, ואכן אף אחד  מהם לא למד משום רב את הקבלה, כי העמיקו במראות וחזו להם חזיונות משל עצמם.

ומעניין כי הרמח"ל מסביר בענין זה את ההבדלים הגדולים בין כל המקובלים, ראה לו בקלח' פתחין פתח שמיני: פעמים ימצאו סתירות בין משלי מקובל זה לחברו ואין זה סתירה כלל כי כל אחד חזה הענין אחרת כי אין המשלים האלו במציאות, (למשל המחלוקת הידועה בין הזהר למקובלים קדמונים אם כתר בכלל ספירות או מעליהם, הוא ענין הסדור, אבל לא יהיה הפרש אמתי). ומחמת זה אומר ר' צדוק הכהן, קיצוני כדרכו: אין שום נ"מ בין ספור מרכבה שבספר יחזקאל ובין פרצופין מדמות אדם המוזכר בכתבי האריז"ל (סה"ז לח.).

תורות אריסטוטליות נמצאות בזהר בצורה מסודרת, כך למשל בזהר ח"א עט: פ: קט. ח"ג כט: ועוד רבים: "נפש שכלית נפש בהמית ונפש מתאוה", וכן ח"א קלט. חלוקה אריסטוטלית מוכרת.

וידוע שבזהר ח"א כז. ורבים ענין ד' יסודות שהוא גם מפילוסופי יון, ובשמות כד. "ארבע יסודין אש חם ויבש ומים קרים ולחים". דעת רס"ג (אמו"ד א ג הדעת השביעית) כותב למשל כי המאמינים בד' יסודות וההיולי אלה הם יותר סכלים מכל מי שקדם זכרם, וריה"ל (כוזרי ה' יד') אומר שאין טעם בענין ד' יסודות.

לפי מהרש"א (ברכות ג.) יש  מקור נאמן לענין נר"נ: "והוא מבואר במ"ש בחלקי נפש האדם שהם ג' כחות קראום טבעית חיונית ושכלית ובעלי הקבלה קראום נפש רוח ונשמה". (גם ענין דוכרא ונוקבא עי' מורה נבוכים ח"א יז' ידוע כי אפלטון היה מכנה החומר נקבה והצורה זכר).

מדוע בקבלה הדברים נראים מסובכים? ראה להרמ"ק בס' הפרדס הביא משם ה"ר משה די ליאון כי היה ענין לכל בעלי הקבלה להמציא עוד ועוד שמות וחלוקים כדי לעור עיני הכסילים הרוצים לעסוק בחכמה שלא יבינוה כ"א מפי מקובל אמיתי, "וכל אחד העלה לעצמו שמות נסתרים להכחיד החכמה הזו".

המקובלים חדשו כינויים שהפילוסופים לא השתמשו בהם, ר' יצחק סגי נהור בן הראב"ד הוא הראשון שחידש את הכינוי "אין סוף", ובעל רעיא מהימנא וכן תקו"ז מכנה שלב זה "עילת העלות", וכן הוא מכונה אצל הפילוסופים הראשונים. עצם השם "ספירות" לא נזכר בעיקר הזהר עצמו כ"א נזכר "דרגין" "חילין" "סטרין" "עלמין" "רקיעין" "עמודין" "כתרין",  כי כה דרכו לכנות להם שמות. (וכל השם הנקרא "עולמות" שההשפעה עוברת לעולם דרך ד' עולמות, לא נמצא בזהר עצמו רק ברעיא מהימנא ותקו"ז. וכן השם "אצילות" מובא רק במדרש נעלם ובזהר אמשכותא ואתפשטותא).

וכבר כתבו בתשובות הגאונים כי הספירות הם לא מציאות קיימת, אלא מדותיו של ה' "הן הן המדות הן הן הספירות", וכן הוא בזהר חדש פנחס והביאו מוהרח"ו בעץ חים ענף א: דכל ספירה אית לה שם ידוע למדה כו', והרמ"א תורת העולה (ג ג) כתב: "הספירות הוא ענין תארי הפעולות אשר כתבו הפילוסופים". בקצרה מדובר בענין פילוסופי מובהק, אידיאות אפלטוניות לפעולות.

וראה בשומר אמונים שמביא דברי הרמ"ק המתאונן כי בני דורו טועים לחשוב כי הדברים אינם על דרך משל, וכן בהקדמת שערי היחוד והאמונה התאונן על כי המקובלים בדורות האחרונים תפסו הכל בפשוטו דברים כהוויתם. ועי' בס' חרדים פ"ה כשתכוין בשם ספירה מן הספירות לא תדמה בשכלך בה שום דמיון בגשמות והוא טעות גמור. ועל זה אמר בעל חוות יאיר סי' רי': "הנוצרים מאמיני השלוש והמקובלים מאמיני העשיריות" אין דבר כזה ספירות, אלו רק הפשטות שלנו למצבים רוחניים.

אבל כבר נתבאר שלא מדובר רק בהפשטות לאוספי פעולות, אלא שהקדמונים האמינו בספירות כאוירה רוחנית המאפשרת חדירה לעולם הרוחני בדרגה מסויימת. ועי' קלח פתחין פתח ז האמת שכל הספירות הם כחות המחשבה העליונה כולם פועלים בעולם הפעולות הצריכים.

בהמשך: עשר הספירות בצורתן הקמאית