| נשלח ב-15/1/2011 22:30 |
 |
| |
חוש המישוש חרפה הוא לנו...(אריסטו והרמב"ם)
הרמב"ם במספר מקומות כתב בחריפות רבה נגד ההנאות בעולם הזה, הוא מרבה להביא את דברי אריסטו שחוש המישוש (כל ההנאות הגופניות כמו אכילה שתיה ומשגל וכדומה) הוא חרפה למין האנושי. ואדם, ראוי לו שיתבייש בשעה שהוא עושה מעשה בהמי, ולמעט בו ולברוח ממנו מה שיותר.
במורה הנבוכים הוא מאריך בכמה מקומות (חלק מהם אני מצטטת) שזו חובה ברורה ותכלית האנושיות להיבדל מכל עינוג והנאה גשמיים. אף חובה אלוקית הוא ראה בזה, להשתמש ולדבוק בשכל והכרת האלוקים ולפרוש מכל הנאה חומרית שהיא ההפך מגדלות השכל, הוא אף ראה המרת מתנת האלוקים באלו שמשתמשים בשכלם למחשבות עונג והנאה במקום מחשבות שכליות.
ביד החזקה הוא הפך את הרעיון הזה להלכה ברורה שעל האדם להנות מהעוה"ז רק כמכשיר לעבודת הבורא.
במורה הנבוכים חלק ב' פרק לו הוא כותב כך
...הנאת האכילה, השתייה, המשגל ובכלל חוש המישוש, אשר ביאר אריסטו במידות ואמר שהחוש הזה הוא חרפה לנו. ומה יפה מה שאמר! ומה נכון הוא שהוא חרפה! כי הוא לנו מבחינת מה שאנו בעלי-חיים ולא יותר, ככל הבהמות. אין בו דבר מעניין האנושיות. שאר ההנאות החושיות כמו הריח, השמיעה והראייה - הרי אף-על-פי שהן גופניות יש בהן בזמן כלשהו הנאה לאדם באשר הוא אדם, כפי שהסביר זאת אריסטו.
ובחלק ג' פרק ח' כתב כך
כל העבירות של אדם וחטאיו הם עקב החומר שלו, ולא עקב צורתו. ואילו כל מעלותיו נובעות מצורתו. דוגמה לזאת, שהשׂגתו של אדם את בוראו, תפישׂתו כל מושׂכל, שליטתו בתאוותו ובכעסו, ומחשבתו מה ראוי לעשׂות וממה ראוי להימנע, כל אלה נובעים מצורתו. ואילו אכילתו, שתייתו ומשגלו, ולהיטותו אחר אלה, וכן כעסו וכל מידה רעה הנמצאת בו, כולם נובעים מן החומר שלו.
מכיוון שהתברר שכך הדבר, ואי-אפשר בתוקף החוכמה האלוהית שיימצא חומר בלי צורה, ולא שתימצא צורה מאלה הצורות בלי חומר, והתחייב שהצורה האנושית הנכבדה מאוד - אשר הבהרנו שהיא צלם אלהים ודמותו - תהיה רתוקה לחומר העפרי העכור החשוך הזה המניע אותה לכל חיסרון והשחתה, ניתנה לה יכולת על החומר, להתגבר עליו, לדון אותו ולשלוט עליו, כדי שהיא תכניע אותו, תבלום את דחפיו, ותשיב אותו למצב תקין ומאוזן ככל האפשר.
לפיכך נחלקו דרגות בני-האדם. יש אנשים השואפים תמיד להעדיף את הנכבד ביותר ולחתור לקיום נצחי בתוקף צורתם הנכבדה. (אדם כזה) לא יחשוב אלא על תפישׂת מושׂכל והשׂגת דעה נכונה לגבי כל דבר והידבקות בשׂכל האלוהי השופע עליו, אשר ממנו באה לידי מציאות אותה צורה. כל-אימת שמניעים אותו דחפי החומר אל זוהמתו וחרפתו הידועה הוא כואב על מה שהסתבך בו ומתבייש ונבוך בגלל מה שהוא מתנסה בו. הוא שואף להמעיט חרפה זאת ככל יכולתו ולהישמר ממנה בכל דרך. כמוהו כאדם שהמלך רגז עליו וציווהו להעביר זבל ממקום למקום כדי להשפילו. אותו אדם ישתדל להסתתר ככל יכולתו בזמן אותה השפלה. אולי יעביר דבר מועט אל מקום קרוב פן יטנף את ידו ובגדו וכדי שלא יראהו אחר. כך נוהגים בני-חורין. אבל עבד ישׂמח בזאת. הוא יראה שלא הוטל עליו טורח גדול, ישליך את כל גופו באותו זבל ולכלוך, ויזהם את פניו ואת ידיו ויעביר [את האשפה] בגלוי, כשהוא צוחק ושׂמח ומוחא כפיים.
כן מצבֵי האנשים. כי יש בין האנשים בני-אדם אשר - כפי שאמרנו - כל דחפי החומר בעיניהם חרפה, רע, וחסרונות הכרחיים, ובמיוחד חוש המישוש שהוא חרפה לנו - כפי שציין אריסטו - ובגללו אנו מתאווים לאכילה, שתייה ומשגל. כי ראוי למעט בזאת ככל האפשר, לעשותו בהסתר ולהצטער על עשׂייתו, להימנע מלדבר על כך, לא להרחיב דברים עליו ולא להתקבץ לשם עשׂיית דברים אלה. אלא על האדם לשלוט בדחפים אלה כולם, למעט בהם ככל יכולתו, ולא ייאות להם אלא במידה ההכרחית. כתכלית לעצמו עליו לקבוע את תכלית האדם באשר הוא אדם, כלומר תפישׂת המושׂכלות ולא יותר. החשובה והנאצלת ביותר שבהם היא השׂגת האלוה, המלאכים ושאר מעשׂיו במידת היכולת. אנשים אלה הם אשר עם האל, אינם מָשִׁים ממנו. זה מה שנדרש מן האדם. כוונתי שזאת היא תכליתו.
ואילו האחרים, אשר חציצה חוצצת בינם לבין האל, והם חבר הבורים, הם בהפך מזאת. הם שיתקו כל מחשבה ושיקול-דעת על מושׂכל, וקבעו להם כתכלית אותו חוש שהוא חרפתנו הגדולה ביותר, כלומר, חוש המישוש. אין להם מחשבה או שיקול-דעת אלא על אכילה ומשגל בלבד,
התכנסות לשתיית משקאות משכרים תהא-נא חרפה גדולה יותר בעיניך מאשר התקבצות אנשים עירומים, חשׂופי-ערווה, המתריזים לאור היום בצוותא.
המשגל אינני צריך לומר יותר ממה שאמרתי בפירוש לאבות על מה שמופיע בתורתנו החכמה והטהורה שזה מאוס ואסור להזכירו או לדבר בו בשום פנים ואופן.
כל אלה דברים הנמסרים במסורת באומה כדי להקנות לבניה מידות-אופי אנושיות.
כל מי שמשתמש במחשבתו או בדיבורו לחשוב על משקה או משגל יותר מהדרוש, או לחבר על זאת שירים, לוקח את מתת-החסד שהוענקה לו ומשתמש ונעזר בה כדי להמרות את פי מעניק-החסד ולהפר את ציווייו.
ביד החזקה הלכות דעות פרק ב' כתב כך צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד ויהיה שבתו וקומו ודבורו הכל לעומת זה הדבר כיצד כשישא ויתן או יעשה מלאכה ליטול שכר לא יהיה בלבו לקבוץ ממון בלבד אלא יעשה דברים האלו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להם מאכילה ושתיה וישיבת בית ונשיאת אשה וכן כשיאכל וישתה ויבעול לא ישים בלבו לעשות דברים האלו כדי ליהנות עד שנמצא שאינו אוכל ושותה אלא המתוק לחיך ויבעול כדי ליהנות אלא ישים על לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואיבריו בלבד לפיכך לא יאכל כל שהחיך מתאוה ככלב וחמור אלא יאכל דברים המועילים לגוף אם מרים אם מתוקים ולא יאכל דברים הרעים לגוף אע"פ שהן מתוקים לחיך כיצד מי שהיה בשרו חם לא יאכל בשר ולא דבש ולא ישתה יין כענין שאמר שלמה דרך משל אכול דבש וגו' ושותה מי העולשין אף על פי שהוא מר שנמצא שותה ואוכל דרך רפואה בלבד כדי שיבריא ויעמוד שלם הואיל ואי אפשר לאדם לחיות אלא באכילה ושתיה וכן כשיבעול לא יבעול אלא כדי להברות גופו וכדי לקיים את הזרע לפיכך אינו בועל כל זמן שיתאוה אלא כל עת שידע שהוא צריך להוציא שכבת זרע כמו דרך הרפואה או לקיים את הזרע.
אני רוצה להעלות בעקבות הדברים האלו כמה נקודות לדיון.
1. אריסטו שלא כרמב"ם, לא ראה חובה דתית בהשלטת השכל על החומר (הוא לא האמין בדת ומצוות). מדוע א"כ שאדם לא יתענג ויהנה ע"י החומר ?, במה שונה אינטלקטואליות שכלית שבסופו של דבר מסיבה לבעליה הנאה מעונג גשמי. האדם ניחון בשתיהם אז שיהנה משתיהם, או במה שהוא מעדיף יותר. האם אדם צריך להנות מדברים חשובים יותר מאשר מדברים פחותים יותר? מה שמסב לו עונג יותר שיהנה ממנו. האם אדם שיודע הרבה הוא נעלה מאדם שנהנה הרבה? הוא עשיר בדעת והוא עשיר בעונג.
2. באמת, למה אריסטו חשב שהמחשבות הם עליונות יותר מהנאות המישוש הגופני. הרי המישוש מסב עונג רק כשהוא הופך להיות עונג נפשי (כשהוא מורגש על ידי האדם המרגיש אותו בנפשו). אם כך בסופו של דבר בין המחשבות ובין ההנאות נמצאות בחלק הרוחני של האדם. גם המחשבות וגם הרגשת ההנאות הם נתונים קיימים כל אחד בהגדרתו, מדוע אחד עדיף על השני?.
3. אפילו אם העונג הגשמי לא היה בא על ידי הנפש אלא היה נשאר משהו גשמי. למה אריסטו מכנה את הנאות החומר משהו עכור וחשוך? נכון שהם לא מחשבות וחישובים וידיעות דברים, הם תחום אחר של דברים. במה הם חשוכים, וכי יש בהם משהו רע או פסול?. הם נמצאים כמסבי הנאה בדיוק כמו שמחשבות נמצאות כמסבי ידע, מדוע הידע הוא האור וההנאה היא החושך?
4. הרמב"ם הפך את הרעיון של אריסטו לעיקר היהדות. שאדם יפנה את כל משאביו לתגבורת שכלו וידיעתו את האלוקים, וירחק מהחומר המפנה אותו להפך.בתנ"ך אין רמז קטן על המלחמה הגדולה בין השכל לחומר יש בו הרבה מצוות על התנהגות אנושית מתורבתת שאיננה גובלת ברוע שחיתות או בתועבתיות (ככנען ומצרים), אבל הוא אינו רואה בהנאה מהחיים פסול או תכלית המצוות, ייעודי התורה הם לחיי חומר מתוקנים. מה הרמב"ם עונה על זה. 5. הרמב"ם בהיד החזקה פרק ח' מהלכות תשובה האריך להבדיל בין חיי הנצח השכליים לחיים גשמיים, והוא מגדיר את ההנאה הנצחית כידיעת הבורא. האם הוא התכוון להנאה במונחים שלנו רק שהיא יותר חזקה ועוצמתית או לסוג הנאה אחרת שאנחנו לא מכירים?
תוקן על ידי שגעת_אותנו ב- 15/01/2011 22:39:51
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-15/1/2011 22:40 |
|
| |
[יצויין שליאו שטראוס, במאמרו על 'אופיו הספרותי של מורה הנבוכים' (בעברית בתוך ירושלים ואתונה, עמוד 192) טוען שהרמב"ם הסתייג מדבריו של אריסטו ושהוא רמז על כך בבירור במורה.]
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/1/2011 22:40 |
|
| |
מעשה לינקי
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-15/1/2011 22:41 |
|
| |
קודם תודה לך על הנושא שעלית כאן, מזמן רציתי לדון בכך,
וגם פתחתי פעם אשכול בנושא קרוב לזה והנה, על טעם וריח אין להתווכח, מעיקרי הדת\התבונה היא !!!!
אני הצטט את תחילת דברי באשכול הנ"ל
על טעם וריח אין להתווכח, מעיקרי הדת\התבונה היא !!!!
רצוני לדון ולהוכיח וכמובן לשמוע את דעת חכמי וחברי הפורום בעניין,
פוגמישו היקר צטט את הגאון ר' יצחק הוטנר זצ"ל ואחרים ציטטו את ר' גדליה נדל
שבעצם יוצא מדבריהם שעל טעם וריח יש להתוכח, (יותר מזה: לא ממש שיש להתוכח, בעצם אין להתוכח בכלל רק אנו נחליט בשבילך את הטעם והריח הנכון,)
הסכנה הגדולה בטיעון ש"על טעם וריח יש להתווכח" היא, שתיווצר לנו דת\נאורות מטופשת ומטומטמת וכמובן שקרית,
לדוגמא:
יין טוב\סרט טוב\שיר טוב\ציור יפה\עבודת האלוקים\נאורות טובה וכדומה,
כמה שאנו רואים ביום יום את השקר אצל אנשים שאומרים על הנ"ל את דעתם לפי דעת אחרים, ולא דעתם\הרגשתם של עצמם,
ולכן הרבה מהאנושות באמת לא יודעים לחשוב לבד ולהרגיש לבד, ולכן הם חייבים כביכול שלא רק כלפי החוקים ודינים החכמים יחליטו בשבילם ?? רק גם במה להרגיש טוב ואיזה שיר יפה\ואיזה סרט יפה\ואיזה תמונה יפה\ואיזה יין טעים וכדומה, גם באלה החכמים צריכים להחליט בשבילם !!!
מה יוצא מכל זה ?? שהאנושות לעולם תהיה בצורת רועה צאן וצאן,
כלומר אנחנו נצטרך מנהיגים וחכמים, והם יחליטו בשבילינו איך לחשוב ואיך להרגיש,
וזה עומק הסיבה שהאנושות כל הדורות נלחמו זה בזה, כי חשבו באמת שיש להתווכח על טעם וריח,
מבחינת היהדות, אם כולנו יודעים שהיעוד שלנו היא, "ותמלא הארץ דעה את השם"
איך אפשר לפי התזה הזה (על טעם וריח יש להתוכח) להגיע למצב כזה, (ותמלא הארץ דעה את השם) כלומר שכל הצאן יענו אמן על דברי החכמים בלי להבין ולהרגיש לבד ??
זה יהיה הגדלות של האלוקים ??
הרי ברור שלא, כי אם כן ? מה לי כפיה בכוח, מה לי כפיה מחשבתית ורגשית,
יוצא שכל זמן שלא נתן לצאן לחשוב לבד ולהרגיש לבד ? לא נגיע למצב של "ותמלא הארץ דעה את השם"
וכן גם בנאורות: כל זמן שהחכמים לא יתנו לצאן לחשוב לבד ולהרגיש לבד ?
ימשך המלחמות והשנאה והקנאה באנושות כולה,
צריך לדעתי להתחיל הכל מהתחלה,
שכל ילד ידע למה אנו לובשים בגדים ? למה אנחנו לא ערומים ?
למה לא אוכלים עם הידים\הפה ??
(התשובה המקובלת שזה לא יפה\צנוע היא בעצם להכניס בהם את הטעם\הרגש בכוח, ואנו מתווכחים כאן על הטעם וריח, וזה הרי כל האסון של האנושות,)
אני מקווה שהבינו את כוונתי, ואם לא ? אני לפי התגובות יבין מה לא מובן לכם, ואני אנסה להסביר שוב,
שבוע טוב לכולם אוהב אותכם מאוד
maxmen
תוקן על ידי maxmen ב- 15/01/2011 22:48:01
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/1/2011 22:44 |
|
| |
מרחביה
היכן?
ואוסיף לציטוטים את מו"נ ח"ב פרק מ:
<
עוד עליך לדעת אם הטוען לתורה זאת הוא השלם שקיבל אותה בהתגלות או שזה אדם שהתיימר וייחס דברים אלה לעצמו. הדרך לבחון זאת היא להתבונן בשלמותו של האיש ההוא ולעקוב אחר מעשיו, להסתכל בדרך חייו. הסימן המובהק ביותר הוא שהוא מרחיק מעצמו את ההנאות הגופניות ובז להן. כי זאת הדרגה הראשונה של החכמים, כל שכן הנביאים. זאת בעיקר באשר לחוש שהוא חרפה לנו, כפי שציין אריסטו ובמיוחד זוהמת הביאה.
לכן הוקיע האל בה כל מתיימר, כדי שתתברר האמת למבקשי האמת ולא יתעו ולא יטעו. הלא רואה אתה את צדקיה בן מעשיה ואחאב בן קוליה, כיצד התיימרו להיות נביאים והאנשים הלכו אחריהם. הם הביאו דברי התגלות אשר באו לזולתם, והתמכרו לשפלות הנאת הביאה עד שנאפו עם נשי חבריהם וההולכים בעקבותם עד שהאל הוקיע אותם כשם שגילה את חרפת זולתם, ומלך בבל שרף את שניהם, כמו שהבהיר ירמיה ואמר: ולשקח מהם קללה לכל גלות יהודה אשר בבבל לאמר: ישמך ה' כצדקיהו וכאחב אשר קלם מלך בבל באש, יען אשר עשו נבלה בישראל וינאפו את נשי רעיהם וידברו דבר בשמי שקר אשר לוא צויתם ואנכי היודע ועד, נאשם ה' (ירמיה כ"ט, 22-23). הבן אפוא כוונה זאת
>
והמעניין שהרמב"ם מסיק מנואפים את גנות חוש המישוש בכללותו.
_________________
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/1/2011 22:46 |
|
| |
מרחביה
אין לי כרגע גישה לספר. אתה זוכר לאיזה הסתייגות הוא התכוון. אני חושבת שבמו"נ הרמב"ם דבק ברעיון הזה של היבדלות מהחומר עד הסוף. גם בהלכות תשובה (פרק ח') הוא מגדיר את ההנאה הנצחית כהנאה שכלית שאין למעלה ממנה הפך מדתות ודעות אחרות.
אני נזכרת שגם בפירושו לפרק י' ממסכת סנהדרין הוא מגנה את ההנאה הגשמית והוא מסביר שהנאה רוחנית (ככבוד) היא הנאה הרבה יותר עליונה.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/1/2011 22:49 |
|
| |
לכאורה קשה להבחין בין ההנאות.
קראתי בזמנו ספרים שנקטו בגישה חישובית של המוח וניסו להעמיד את כל התודעה על פעילות כימית ללא צורך בהנחה של נשמה. הם עצבנו אותי אך נכנסו בי כארסו של עכנאי. לשיטה זו באמת אין הבדל עקרוני בין ההנאות השונות. אני עדיין מנסה למצוא פירכא לגישה הזו.
_________________
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 15/01/2011 22:50:47
|
|
|
|
| נשלח ב-15/1/2011 22:55 |
|
| |
| שגעת_אותנו כתב: |  |
מרחביה
אין לי כרגע גישה לספר.
|
|
העמוד המדובר (לחצי להגדלה):
|
|
|
|
| נשלח ב-15/1/2011 22:57 |
|
| |
בעל
אתה נכנס לשאלת נפש-תודעה או לבעייה הפסיכו-פיזית, הם קשורים אבל לא בדיוק.
אחרי הכל יש באדם אפשרות עינוג והנאה ויש בו אפשרות חשיבה וידיעה. למה בעצם שנעדיף את החלק המחשבתי אם בא לנו להתענג. למה אריסטו כל כך נחרד מהנאות ועינוגים?
אם הרמב"ם ראה את שכר העוה"ב כהנאה (הוא מזכיר זאת בפירוש). האם הוא חשב שהנאה אינטלקטואלית יותר עמוקה מהנאה גשמית? אפילו א"כ מה גרוע שאדם יהנה בעוה"ז? אם אין לו עדיין הנאה מקסימלית אסור שיהנה מהנאה פחותה?
|
|
|
|
| נשלח ב-15/1/2011 22:59 |
|
| |
דבר אחד ברור לנו שהתנ"ך לא סבל מהחולי הזה ב"ה, וגם רוב רובם של חז"ל ב"ה
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-15/1/2011 23:01 |
|
| |
בימי הביניים גרסו שחורבן הגוף, בנין הנפש.
גם הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשניות כתב:<אבל עם השגת המושכלות חובה לנטוש את ההגזמה בתענוגות הגופניות, כי במושכל ראשון ישיג שהרס הנפש בבנין הגוף, ובנין הגוף בהרס הנפש, לפי שאם היה האדם רודף אחר התאות ומעדיף את החושניות ושעבד שכלו לתאותו ונעשה כבהמות וכיענים שאין בדמיונם אלא האכילה והשתייה והבעילה, הרי אז לא יוכר בו הכח האלקי, כלומר השכל, ויהיה אז כחומר בודד צולל בים ההיולי.>
כלומר הנטיה לעסוק בתענוגים "נמוכים" גורמת להשתקעות בהם.
מרחביה
נראה לך ששטראוס צודק בפרשנותו?
_________________
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 15/01/2011 23:04:55
|
|
|
|
| נשלח ב-15/1/2011 23:03 |
|
| |
מרחביה, תודה.
קראתי, הוא מדי מדקדק בצורת הבאת הדברים והניסוח של הרמב"ם. ייתכן והם נכונים. אבל הוא מסיק מסקנה לא מסתברת. הוא גם לא מסביר בדיוק במה ולמה הרמב"ם חלק על אריסטו.
אני חושבת שגם אתה לוקח את דברי הרמב"ם כמשתמע מהם.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/1/2011 23:04 |
|
| |
לבעלבעמיו
איפה חשבת שהנשמה נמצאת? הרי ברור שמה שנקרא נשמה זה אותו חלק בפעילות המוח שאקטיבי בשעות הערנות ופסיבי בשעת השינה.
ולגבי חוש המישוש-איך אפשר לגנות חוש חשוב כזה קשה פשוט להבין.(רק להזכיר שעוורים כלל לא יכולים בלעדיו )
אם כוונתם היתה לניאוף-שיגנו את הניאוף אבל לשלול את חשיבות החוש הזה זה פשוט לא יאמן.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/1/2011 23:11 |
|
| |
צענע
חוש המישוש הוא כינוי לכל ההנאות הגשמיות שמקורם בחלקי הגוף השונים כאכילה שתיה ומשגל. (הרמב"ם חשב שחוש הריח הוא יותר נשגב מחוש המישוש).
הסיבה לגינוי שלו הוא כי אין בו כל חשיבה (הוא משותף לאדם ולכל בעלי החיים, שלא כמו החשיבה שהיא מיוחדת לאדם), דבר שהרמב"ם ראה בו פסול ופגם.
מקסמן
היום, שעיקרון הנהנתנות הוא השליט. קשה לנו להבין מה חשבו בזמנם. אבל עובדה היא שרעיונו של אריסטו היה נחלת כל בעלי המחשבה של ימי הביניים.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/1/2011 23:30 |
|
| |
שגעת:
המתנה היחידה שאלוקים נתן לאנושות ולכל בעלי חיים ?! זה זה בדיוק,
דווקא בלי מחשבה וחשיבות ובלי כלום, רק הנאה לשמה,
נתן צבע לפרי ולעצים ולמוזיקה וליופי,
לדעתי הגאוותנות והקנאה העבירה את החכמים על דעתם, (אגם: אפשר להבין אותם השקפתית, כלומר לחנך לא לעשות מהם עיקר מול החכמה, אבל שכחו שהאנושות ישנא את החכמה אך ורק בגלל שהחכמה כביכול מגביל את מתנת האלוקים שהיא ההנאות הגוף והרוח,) וחבל,
הנה לייבוביץ הגדיר את שחקני כדור רגל כחוליגנים,
כמה רחוק ויבש צריך להיות בכדי לומר כך ? כמה שהגאווה (או קנאה) גורמת להתבטות כך,
כמה סבל החכמים גרמו לנוער בכל הדורות בגלל העליונות כביכול של החכמה, (ויש לחכמה עליונות, אבל בכל זאת)
הצלחתם של החכמים והנאורות תהיה אך ורק שנפסיק להתווכח על טעם וריח,
ושוב תודה לך
תוקן על ידי maxmen ב- 15/01/2011 23:49:45
|
|
|
|
| נשלח ב-15/1/2011 23:37 |
|
| |
כשאריסטו דיבר על חוש המישוש לדעתי הוא לא התכוון לחוש הטעם אלא נראה לי שהרמב"ם ציטט אותו והוסיף על דבריו גם את האכילה והשתיה.
תוקן על ידי צענערענע ב- 15/01/2011 23:39:05
|
|
|
|
|
