למי ששאל.
לא התכוונתי בטענתי, שהאדם צריך לזנוח את חיפוש השלימות האישית והחברתית, ולעסוק בנהנתנות. באתי רק לטעון שהנהנתנות בעצמה איננה חרפה ושפלה, אלא היא ערך שעל פניו אינו שונה משכלתנות, שזה שהשכלתנות גם היא בסופו של דבר מביאה הנאה לאדם.
אביא רק את דעתו של הרמב"ם מו"נ ח"ג פל"ג. על ההפסד הנגרם משקיעה בלתי מבוקרת בנהנתנות.
...מכלל מטרות התורה השלמה גם לנטוש את התאוות, לזלזל בהן ולמעטן ככל האפשר, ושלא יתכוון מהם אלא להכרחי. יודע אתה שרוב תאוותנוּת ההמון והתפקרותם הוא רעבתנות באכילה, בשתייה ובמשגל. זה מה שמבטל את שלמותו האחרונה של האדם, מזיק לו גם בשלמותו הראשונה ומשחית את רוב מצביהם של אנשי המדינות והנהגת הבית, כי בהיגררות אחר התאווה בלבד, כפי שעושׂים הבורים, בטלות ההשתוקקויות העיוניות, נשחת הגוף והאדם אובד לפני שגילו הטבעי מצריך זאת, ורבות הדאגות והייסורים, ורבות הקנאה זה בזה והשׂנאה זה לזה והמאבק להוציא מה שיש בידי הזולת. הדחף לכל זה הוא שהבור קובע לו את ההנאה בלבד כתכלית מבוקשת לעצמה.
לכן הערים האל יתגדל שמו בחסדו לצוות עלינו מצוות המבטלות את התכלית הזאת ומסיטות את המחשבה ממנה בכל דרך, ולאסור כל מה שמביא לידי תאוותנות והנאה גרידא. זאת מטרה גדולה ממטרות התורה.
 |
|
|
