הקוטם קיסם לחצות בו שיניו
בהודעה הבאה נבאר את שיטת הרמב"ם בסוגיית הקוטם קיסם לחצות בו שיניו או לפתוח בו את הדלת חייב (הל' שבת יא,ז), פסק הרמב"ם המחייב מהתורה את העושה זאת, קשה מסוגיה במסכת ביצה דף לג: שם נתבאר כי רק לפי ר' אליעזר העושה זאת חייב מהתורה, ואילו לפי חכמים העושה זאת חייב מדברי סופרים משום שבות, ולכאורה קשה כיצד פסק הרמב"ם כדעת ר' אליעזר היחיד, ולא כדעת חכמים הרבים שכמותם ההלכה (שאלת המ"מ, נשאר בצ"ע)?
כאן עלינו להעיר, כי בכל מקום שיש שאלה על פסק הרמב"ם, צריך הלומד לסדר לעצמו את הדברים, פסק הרמב"ם אינו תואם את הסוגיה בביצה לג:, אולם עלינו לעיין כמי בכל זאת פסק הרמב"ם, ואז לאחר שנמצא כמי פסק הרמב"ם, נוכל להתקדם להבין את שיטתו, מדוע פסק כאותה שיטה, ולא כסוגיה האחרת.
והנה, אם נבוא לעיין בסוגיה שלפנינו, בסוגיית הקוטם קיסם לחצות בו את שיניו, נגלה כי פסק הרמב"ם מתאים לתוספתא, במסכת שבת ובמסכת ביצה, וגם סתמות הסוגיה במסכת שבת כדבריו, נמצא שנתבררה שיטת הרמב"ם, מדוע העדיף לדחות את סוגיית ביצה, משום תוספתות מפורשות הנתמכות בסתמות סוגיה במסכת שבת, נמצא שנתבררו הדברים.
לפני שנרחיב בציטוט המקורות והסוגיות, כבר ביארנו כמה פעמים כי דרכו של הרמב"ם לבלוש אחר פשט המשנה התוספתא והברייתא, לפעמים גם נגד תלמוד ערוך, כי הוא חיפש את הפירוש הפשוט והנכון, ולא את הפרשנות המתחכמת המתפתלת. בדרך כלל צעד הרמב"ם בזאת בעקבות רבותיו, בבתי המדרש שלמד היו סוגיות הידועות כדחויות מההלכה שאין לפסוק כמותם, והרמב"ם העלה על הכתב את אותה שיטת לימוד, כך שספרו משנ"ת משקע בתוכו את מסורת לימוד תושב"ע כפי איך שלמדו הגאונים ומעתיקי השמועה.
גם בהודעה הבאה שלפנינו נצביע על מקום בו לא פסק הרמב"ם כפשט הסוגיה בתלמוד הבבלי במסכת ביצה, כי דברי אותה סוגיה נאמרו שלא בדקדוק, ואם נעיין בה נראה שדבריה דחויים, ולעומת אותה סוגיה יש תוספתא וסתמות סוגיה במסכת שבת שדבריהם יותר ברורים ויותר נכונים וכמותם ראוי לפסוק. למרות שבמסכת ביצה הובאה ברייתא המסייעת לביאור התלמוד, אבל כנגד אותה ברייתא יש דברי תוספתא בשני מקומות, במסכת ביצה ובמסכת שבת, ומהם משתמע אחרת מהברייתא, לפיכך אין לפסוק כאותה ברייתא, אלא כמקורות המרובים שנגדה בתוספתא.
***
כעת לציטוט המקורות
כלל פשוט הוא בהלכות שבת, 'מלאכת מחשבת אסרה תורה', לפיכך כל מעשה שאדם עושה בשבת נמדד על פי מחשבתו, לדוגמה, אם חותך האדם עצי בשמים וכוונתו בחיתוכם לקחת מהם ענף להריח בו, אין בחיתוכו משום עשיית כלי, כי לא עשה כלי, ולא התכוון לעשות כלי, אלא התכוון לחתוך ענף להריח בו, ומותר, לעומת זאת אם קוטם האדם קיסם מחתיכת עץ רחבה, וכוונתו באותה קטימה ליצור קיסם שבו יחצוץ בין שיניו, אם כן הוא עשה כלי בשבת, וחייב.
משנה: ר' אליעזר אומר נוטל אדם קיסם משלפניו לחצוץ בו שיניו ומגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא וחכמים אומרים מגבב משלפניו ומדליק.
במשנה במסכת ביצה (לג.) הובאה מחלוקת בין ר' אליעזר לחכמים, לפי ר' אליעזר כל העצים שבבית אינם מוקצים, ומותר לטלטל אותם, וגם מותר לעשות מהם קיסם לחצוץ בו את שיניו, לעומת זאת לפי חכמים העצים שבבית מוקצים ואסור לקחת מהם אלא להסקה (ביו"ט), וגם אסרו חכמים לעשות מהם קיסם.
על דברי משנה זו, הובאו בתלמוד (לג:) דברי רב יהודה, אוכלי בהמה אין בהן משום תקון כלי, ומותר לקטום ולתקן קש של שבלין בשבת לחצוץ שניו.
והקשו על דבריו מתוספתא במסכת שבת פ"ו, שם נאמר שמותר לטלטל עצי בשמים להריח בהן אבל אסור לקטום אותם על מנת להריח בהם, ואם קטמו פטור אבל אסור, וגם אסור לקטום אותם על מנת לחצוץ בו שיניו, ואם קטמו חייב חטאת.
עצי בשמים יש שהם ראויים למאכל בהמה, ולמרות זאת נאסר לקטום אותם על מנת להריח, וגם נאסר לקטום אותם על מנת לחצות את שיניו, וזה שלא כדברי רב יהודה שבמאכל בהמה מותר לקטום ולתקן קש לחצות את שיניו?
ותירץ התלמוד, שהתוספתא חסרה, וכך צריך להיות כתוב בתוספתא, עצי בשמים מוללו ומריח בו קוטמו ומריח בו בד"א ברכין אבל בקשין לא יקטמנו ואם קטמו פטור אבל אסור לחצוץ בו שיניו לא יקטמנו ואם קטמו חייב חטאת.
התלמוד ממשיך לשאול מתוספתא זו, שיש בה שתי גרסאות, לפי גירסה אחת נאמר בה, קוטמו ומריח בו, ואילו לפי הגירסה השניה נאמר בה, לא יקטמנו להריח בו, מה ביאור הגרסאות?
ותירץ רבי זירא בשם רב חסדא לא קשיא כאן ברכים וכאן בקשים.
נמצא שיש לחלק בין קשין לרכים, רכים מותר לקטום אותם לחצות בין שיניו וכ"ש שמותר לקטום אותם להריח בהם, אבל קשים אסור לקטום אותם לחצות בין שיניו, וגם אסור לקטום אותם להריח בהם.
לאחר מכן, התלמוד דוחה את החילוק שבין קשים לרכים משתי סיבות. א- גם בקשים, מכיוון שאינו מתכוון לעשות מעשה עשיית כלי, אלא הוא מתכוון לפרק את עצי הבשמים על מנת שיריח, הרי זה מותר, כמו שנאמר במשנה, שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי, וכפי שביארנו למעלה, מלאכת מחשבת אסרה תורה, וכאן אינו מתכוון לעשיית כלי אלא לפתיחת החבית או לפירוק עצי הבשמים על מנת להריח. ב- רב יהודה בעצמו היה חותך עצי בשמים קשים, למרות שהיו קשים והיו ראויים לעשות מהם קת לקרדום ולחץ, נמצא שאין מקום לחלק בין קשים לרכים.
כעת מנסה התלמוד למצוא ישוב חדש לשתי הגרסאות שהובאו בתוספתא, קוטמו ומריח בו, לא יקטמנו להריח בו, שהם תלויים במחלוקת ר' אליעזר וחכמים.
בברייתא נאמר, ר"א אומר נוטל אדם קיסם משלפניו לחצוץ בו שיניו וחכ"א לא יטול אלא מאבוס של בהמה ושוין שלא יקטמנו ואם קטמו לחצוץ בו שיניו ולפתוח בו הדלת בשוגג בשבת חייב חטאת במזיד ביו"ט סופג את הארבעים דברי ר"א וחכ"א אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות.
ר' אליעזר שאמר בקוטם לכלי חייב חטאת יאמר לגבי קוטם להריח פטור אבל אסור גזירה שמא יקטמנו לכלי, ואילו חכמים שאמרו לגבי קוטם לכלי פטור אבל אסור יאמרו לגבי קוטם להריח מותר לכתחילה ואין מקום לגזור משום איסור של חכמים. וגם רב יהודה שהיה מחתך עצי בשמים קשים סבר כמו חכמים, שאם עשה מעצי בשמים קשים כלי אסור מחכמים, לפיכך אין מקום לגזור על מחתך להריח ומותר.
לאחר תירוץ זה שואל התלמוד, וכי רבי אליעזר אינו סובר את המשנה שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי, למרות שאם עושה כלי חייב מהתורה, ואם שובר על מנת לאכול מותר לכתחילה, ולא גזרנו שמא יעשה כלי?
ומתרץ רב אשי שאלה זו, לפי ר' אליעזר המשנה עוסקת בחבית רעועה המודבקת, וכיון שהיא רעועה אין מקום לגזור שמא יתכוון לעשות כלי.
***
היוצא מדברי התלמוד במסכת ביצה, אסור לקחת מהעצים שבבית אלא להסקה, אבל לשאר דברים הם מוקצים (כרבנן במשנה ולא כר' אליעזר), וגם אסור לקטום מהם קיסם לחצות בין שיניו, ואם קטם עבר על איסור של דברי חכמים (כרבנן בברייתא ולא כר' אליעזר).
אוכלי בהמה אין בהן משום תקון כלי, ומותר לקטום ולתקן קש של שבלין בשבת לחצוץ שניו (דברי רב יהודה).
עצי בשמים מותר לטלטלם ולהריח בהן, וכן מותר לקטום אותם על מנת להריח בהם, בין היו רכים בין היו קשים (כמעשה רב יהודה), ואם קטם אותם על מנת לחצוץ בו שיניו והיו קשים, הרי עבר על איסור של דברי חכמים (כרבנן בברייתא ולא כר' אליעזר).
***
וזה פסק הרמב"ם בהלכות שבת
יא,ז המחתך מן העור כדי לעשות קמיע, חייב: והוא שיתכוון למידת אורכו ומידת רוחבו, ויחתוך בכוונה--הוא שהיא מלאכה; אבל אם חתך דרך הפסד, או בלא כוונה למידתו, אלא כמתעסק, או כמשחק--הרי זה פטור. ... וכן המגרד ראשי כלונסות של ארז, חייב משום מחתך. וכן כל חתיכה שיחתוך חרש העץ מן העצים, או חרש מתכת מן המתכות--חייב משום מחתך. הנוטל קיסם של עץ מלפניו וקטמו לחצות בו שיניו, או לפתוח בו את הדלת--חייב.
יא,ח כל דבר שהוא ראוי למאכל בהמה--כגון תבן, ועשבים לחים, והוצין, וכיוצא בהן--מותר לקטום אותן בשבת, מפני שאין בהן תיקון כלים. ומותר לקטום עצי בשמים להריח בהן, ואף על פי שהן קשים ויבשין; ומפשח מהן כל שירצה, בין שפישח עץ גדול, בין שפישח עץ קטן.
בסוף הלכה ז' פסק הרמב"ם כי הקוטם קיסם לחצות בו שיניו חייב משום מחתך, בדברי הרמב"ם נזכר דבר שלא נזכר עד כעת בשיטת רש"י, הקוטם קיסם שווה למגרד ראשי כלונסאות, ובשניהם חייב משום מחתך ולא משום עושה כלי, כי מחתך במידה מדויקת ומכוונת.
עוד נזכר בהלכה ז' כי הקוטם קיסם חייב מהתורה, לכאורה כדברי ר' אליעזר, אבל לפי חכמים רק אסור מדברי סופרים, וכפי שביארנו בסוגיה?
הלכה ח' היא פשוטה, אין באוכלי בהמה משום תיקון כלים כיון שאינם ראויים לכך, הקוטם עצי בשמים, עושה מעשה קטימה על מנת להריח ולא מעשה עשיית כלי, לפיכך מותר, בין שהיו קשים ובין שהיו רכים.
הלכה ח' תואמת את דברי הסוגיה בביצה, אבל הלכה ז' קשה מהסוגיה בביצה, כי נאמר בה שהקוטם קיסם חייב מהתורה, ואילו בסוגיה הובא דבר זה בשם ר' אליעזר, אבל לחכמים אסור רק מדברי סופרים?
***
כעת נעתיק מסוגיה במסכת שבת דף קמו:
אמר שמואל האי טרפא דאסא אסור, מ"ט? רב יימר מדפתי אמר גזירה משום מרזב. רב אשי אמר גזירה שמא יקטום. מאי בינייהו? איכא בינייהו דקטים ומנחי. (ע"כ תלמוד)
פירוש רש"י
טרפא דאסא - לתת עלה של הדס בנקב החבית שהעלה עשוי כמרזב והיין זב דרך שם:
גזירה משום מרזב - שמא יכין מרזב: (לפי הרמב"ם נתינת עלה ההדס בנקב החבית כבר יוצרת כעין מרזב, כי היין אינו זב על דופני החבית אלא מקלח, וזה המבוקש ממרזב, שלא יזוב היין על דופני החבית. מרזב זה אסור רק מדברי חכמים).
שמא יקטום - העלה מן הענף וכיון דקטמיה הוה ליה כמתקן כלי כדתניא במסכת ביצה (דף לג:) לחצות בו שיניו לא יקטמנו ואם קטמו חייב חטאת: (ע"כ רש"י)
וזה פסק הרמב"ם בהלכות שבת
כג,ו ... ואסור להניח עלה של הדס וכיוצא בו בתוך הנקב של חבית, כדי שיקלח את היין, מפני שהוא כעושה מרזב בשבת. (ע"כ רמב"ם)
אם נתבונן, הרמב"ם פסק כדברי רב יימר, ונתינת עלה ההדס כבר יוצרת מרזב, ולא פסק כדברי רב אשי שיש כאן גזירה שמא יקטום עלה הדס מהגבעול.
***
כעת צריכים אנו לעיין בדברי רש"י ד"ה שמא יקטום, רש"י מבאר את דברי רב אשי, אם יקטום עלה הדס מענף חייב חטאת כמו שנתבאר במסכת ביצה, כלומר איסור תורה, ולפיכך אסור להניח עלה הדס קטום בנקב החבית, גזירה שמא לא יהיה לו עלה קטום, אלא עלה המחובר בענף (הענף עצמו תלוש מהקרקע), ובקטימתו את העלה מהענף כבר יעבור על איסור תורה ויתחייב חטאת.
והשאלה המתבקשת, והרי דבר זה הוא רק לפי ר' אליעזר במסכת ביצה, אבל לפי חכמים במסכת ביצה הדבר אסור רק מדברי סופרים, ואין גוזרים גזירה לגזירה, נמצא שלא יובנו דברי רב אשי שאסור שמא יקטום?
על כורחנו, סוגית מסכת שבת שונה מסוגיית מסכת ביצה, במסכת שבת נאמר בסתם כי הקוטם עלה מענף עבר על איסור תורה, על פי זה גם הקוטם קיסם מחתיכת עץ גדולה עבר על איסור תורה, ודבר זה שלא כדברי סתמות הסוגיה במסכת ביצה, שם דבר זה נזכר רק לפי דעת ר' אליעזר היחיד, אבל לחכמים דבר זה אסור רק מדברי סופרים.
נמצא שנתברר פסק הרמב"ם, הוא פסק כסתם מסכת שבת, ולא כסתם מסכת ביצה, הקוטם קיסם לחצות בו שיניו עבר על איסור תורה, החותך עלה מענף של הדס על מנת ליתנו בנקב החבית עבר על איסור תורה, שלא כדברי מסכת ביצה שדברים אלה אסורים רק מדברי סופרים.
***
כעת נחזק את סתמות הסוגיה במסכת שבת, עם תוספתות במסכת שבת ובמסכת ביצה.
תוספתא מסכת שבת
ו,ה מטלטלין עצי בשמים [להניף ולהריח בהם לחולה מוללו ומריח בו לא יקטמנו להריח בו ואם קטמו פטור] ולא יקטמנו לחצות בו שיניו ולא לפתוח [בו] את הדלת [מפני שהוא מתקן כלי] ואם קטמו חייב חטאת.
תוספתא מסכת ביצה
ג,יב רבי אליעזר אומר נוטל אדם קיסם לחצות בו שיניו וחכ"א לא יטול אלא [מן האבוס שלפני בהמה ובלבד שלא יקטמנו לחצות בו שיניו אם קטמו בשבת חייב חטאת ביו"ט לוקה ארבעים] ר"א אומר מגבב מן החצר ומדליק ובלבד שלא יעשה צבורין ור"ש מתיר [שכל שבחצר מוכן].
פשטות התוספתא במסכת ביצה, שלא כדברי הברייתא שהובאה בתלמוד ביצה לג:, לפי התוספתא חכמים הם אלה הסוברים שאסור לקטום קיסם לחצות בו שיניו ואם עבר חייב חטאת, גם מהתוספתא במסכת שבת כך משתמע, אסור לקטום על מנת לחצות בו שיניו או לפתוח את הדלת, ואם קטמו חייב חטאת, וכיוון שמצאנו שתי תוספתות הסוברות כך, וכיון שמצאנו סתמות סוגיה במסכת שבת הסוברת כך, כך נפסוק את ההלכה, ולא כסוגיה במסכת ביצה.
***
כעת כדאי להוסיף עיון בסוגיה במסכת ביצה, התלמוד מביא שרב יהודה היה מפשח עצי בשמים קשים על מנת להריח בהם, מעשה רב, ולא חשש רב יהודה לכלום, שלא כדברי התוספתא שאסרה לקטום על מנת להריח, מדוע? כי הוא עושה מעשה הרחה ולא מעשה יצירת כלי, ואין מקום לגזור על מי שחותך עצי בשמים להריח, שמא יחתוך ליטול קיסם, כשם שהמשנה התירה לשבור את החבית על מנת לאכול את הגרוגרות ולא חששה שמא יתקן כלי, וכפי שביארנו, הוא עושה מעשה פתיחת חבית ולא מעשה יצירת כלי.
ואלו דברי הרי"ף שם בסוגיה בביצה
אמר רב יהודה אוכלי בהמה אין בהם משום תקון כלי, כלומר מותר ליטול מהם קיסם לחצות בו את שיניו, וכן הלכתא, ומותר לטלטל עצי בשמים להריח בהן ולהניף בהם לחולה ומוללו להריח בו וקוטמו להריח בו אחד קשין ואחד רכין, דלא שנא מהא דתנן שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי, ועוד דהא רבה בר רב אדא ורבין בר אדא אמרי כי הוינן בי רב יהודה הוה מפשח ויהיב לן אלואתא ואע"ג דחזיין לקתתא דנרגי וחצני: (ע"כ רי"ף)
וזה פסק הרמב"ם בהלכות שבת
כג,ב ... שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי; ומביא אדם חבית של יין, ומתיז את ראשה בסיף לפני האורחין, ואינו חושש, שאין כוונתו אלא להראות נדיבות ליבו. (ע"כ רמב"ם)
התלמוד במסכת ביצה שאל על ר' אליעזר, והרי ממשנה זו למדנו שאין לגזור שמא יעשה כלי, למרות שאם יעשה כלי חייב מהתורה? ותירץ רב אשי, לפי ר' אליעזר המשנה עוסקת בחבית רעועה המודבקת, וכיון שהיא רעועה אין מקום לגזור שמא יתכוון לעשות כלי.
כעת אנו יודעים כי אין צורך לאוקימתא זו, משנה נשארת בפשוטה, מותר לשבור את החבית על מנת לאכול, הוא עושה מעשה פתיחת חבית ולא מעשה יצירת כלי, וזה פסק הרמב"ם שהעתיק את פשט המשנה, ולא נצרך לשום אוקימתא על מנת לבארה, שלא כדברי האוקימתא שנזכרה במסכת ביצה.
***
תוקן על ידי דרום_חוקר ב- 12/09/2011 02:34:48
 |
|
|
