ההנחה שהדקדקנות ההלכתית היא היא נשמת היהדות נשמעת לי לא מבוססת. לדעתי היא סוג של רציונליזציה שנעשתה על המצב הקיים (בדומה לרציונליזציות שנעשו כדי להסביר למה מחמירים כל כך בהלכות פסח), שבו העיסוק המוגזם בהלכה (תוצאת לוואי של טו מאצ' 'לימוד תורה' במובן הפרושי שלו) הביא לאובר-פורמליזציה של מצוות פשוטות בתהליך אבולוציוני פרוגרסיבי שסופו לא נראה באופק. כפי שכתבתי לא מעט פעמים, אני מניח שרבי עקיבא היה מתפלץ לראות את השולחן ערוך, בדיוק כפי שהשולחן ערוך היה מתפלץ לראות את ההלכה של היום ומשה היה מתפלץ לראות את ההלכה בזמן רבי עקיבה בן יוסף (למעשה התלמוד עצמו מודע לכך,
מנחות כט: "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבש"ע מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש, שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע, הראהו לי! אמר לו: חזור לאחורך.
(!) הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים.
(!!! משה לא ידע את ההלכות שנאמרו על ידי רבי עקיבה - האם יתכן שאגדה זו באה להסביר לעם איך זה שהרבנים הביאו כל כך הרבה הלכות לא מוכרות, בתואנה שאפילו משה לא הכיר? נקודה למחשבה) תשש כחו. כיון שהגיע (רבי עקיבה) לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו. חזר ובא לפני הקב"ה. אמר לפניו: רבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי?
(!!! האגדה הרבנית מעמידה את רבי עקיבה מעל למשה!!!) אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני." ל'אדלר, חומסקי & ורשבסקי' יש עוד הרבה מה ללמוד בתחום ספינים, יצירת נראטיבים לאומיים ומיתוג בני אדם). כיוון שקשה לאנשים דתיים לקבל שכל עיסוקם הוא תוצר לוואי של משהו, הרי שהם ממציאים לכך רציונלזיציות (בדומה לחומרות בפסח וכנ"ל).
עם זאת, אוכל לשנות את דעתי בנושא אם אראה לטענה זו (שדקדקנות ההלכה - לא סתם שמירת מצוות אלא הבוכהלטריה של ימינו - היא היא נשמת היהדות) מקורות מוקדמים, ברי סמכא ומחייבים יותר מאשר 'איש ההלכה' להגרי"ד סולובייצ'יק. חיפשתי קצת למשל בספר הספרים אבל שם משמע דברים אחרים לגמרי, למשל דברים ל':
יא כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא.
יב לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה.
יג וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה.
יד כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ. {ס}
לגבי ברכה על אשה נאה:
בתלמוד הירושלמי מובא שרבן גמליאל ברך על אשה נאה:
הרואה אילנות נאים ובני אדם נאים אומר ברוך שכן ברא בריות נאות בעולמו. מעשה ברבן גמליאל שראה גויה אשה נאה ובירך עליה. לא כן אמר רבי זעירא בשם רבי יוסי בר חנינא רבי בא רבי חייא בשם רבי יוחנן
(דברים, ז) לא תחנם לא תתן להם חן. מה אמר? 'אבסקטא'
(=מחמאה הממוענת לאשה עצמה, כמו לומר לה שהיא נאה מאוד. פני משה) לא אמר. אלא: שכך ברא בריות נאות בעולמו. שכן אפילו ראה גמל נאה סוס נאה חמור נאה אומר ברוך שברא בריות נאות בעולמו. זו דרכו של רבן גמליאל להסתכל בנשים?!
(בתמיהה. פני משה). אלא דרך עקמומיתה היתה. כגון ההן פופסדס
(קרן זווית. פני משה) והביט בה שלא בטובתו (שלא במכוון. אם כי נראה שלא סבל מזה. ד"פ).
ירושלמי ברכות פרק ט הלכה א (דף סג עמ' ב)
גירסת צורת הדף - עם פירושים
למרות דברי הירושלמי, נראה שאחר אשה נאה יש לחזר (לבעל בעמיו), וכן המנהג פשוט.
