על ידי מי ומתי נוצר רעיון עבודת ה' "לשמה"

מיימוני הביא שאלה לפני כמה זמן שאלה על המצוות, האם הם טובות כי ה' צווה או ה' צווה כי הם טובות. וכתבתי לו בערך ככה. להגיד שהם טובות כי ה' צווה זאת אומרת שאין בהם טוב שמובן לסברא האנושית, אלא שיש להם באיזה עולם נסתר הבנה של טוב, א"כ אין שום סברא שנצטווה לעשות מה שאצלינו הוא לא מובן כטוב. ולכן ההבנה צריכה להיות כהצד השני שמה שטוב למוסר אנושי או לאמת אנושית הוא מה שהצטווינו (וכל המצוות הם על דרך זה או שהם טובות ממש למוסר ולאמת) או שהם סביב זה.

אבל יש שאלה שנוספת לכל העסק של המצוות, והיא למה צריך אותם? זאת אומרת מה התכלית בלהיות טוב. מה קורה אם בן אדם מחליט להיות לא טוב, האם יש עם זה בעיה? נכון שבספרים כתוב שהאדם נברא כדי שיעשה את עצמו טוב בעמל ובעבודת הנפש, אבל היא גופא קשיא "בשביל מה"?. מי צריך את זה, האדם או ה'?. ה', לא מסתבר שהוא צריך את זה (אם כי זה סוגיא בפני עצמה מה ה' צריך והאם בכלל הוא צריך משהו, ולמה ברא את העולם. אבל לזה צריך דיון בנפרד, אפילו שלמעשה זה קשור גם לפה), האדם, מה ההבדל בין אם הוא טוב לרע, נכון שכל אחד מאיתנו סולד מאנשים רעים ואנחנו מתעבים אותם. אבל זה עסק שלנו איתם, אנחנו טובים והטוב סולד מהרע. אבל למה שזה יהיה מצווה לאדם הפרטי שיהיה טוב ולא יהיה רע.

ממילא בכלל קשה מה זה "לשמה" ועד שאתם דנים מי המציא את המושג לשמה אולי תדונו מה זה "לשמה", לשם מה?                                                                                                                                               "להיות טוב"?! ומה קורה אז? הרי אם אני מחליט להיות טוב מדעתי ושכלי (ולא נדון עכשיו מה הסיבה שבא לי), אני יהיה טוב. ואם בא לי להיות לא טוב, מה ענין המצווה תהיה טוב ואל תהיה רע. מה התכלית בזה?. לדוגמא בחוקי מדינה אין אף פעם חוק לאישיות של האדם, כל החוקים הם לצורך שלמות החברה והפרט, ולצורך שלמות וטובת המדינה (שזה שוב טובת החברה והפרט). המחשבות והענין האישי של אדם לא אמור לעניין אף אחד אחר חוץ ממנו. אם יחליט להיות טוב שיערב לו, ואם יחליט להיות רע זה הבעיה שלו. אז מה הרעיון במצוות ה', מה יכולה להיות המטרה בעבודה של אדם על עצמו להיות טוב. מה יצא למישהו אם הוא יהיה טוב בסוף, נגיד שאדם עבד על עצמו ובמאבק חזק נגד יצרו הרע הוא הפך את עצמו לטוב, מה הלאה? למה ולמי זה אומר משהו?. כל אחד יוגע מה זה "חינוך" שמבוגר או אחראי (כהורים או מורים) מלמדים את חניכיהם להיות טובים, גם שם צריך להבין למה חשוב למבוגר שהצעיר יהיה טוב, והתשובה לדעתי היא שחלק מטוב של האדם עצמו שיהיה בעולם עצמו טוב, והדרך שהוא יישם את זה זה על ידי חינוך. אבל כאן אנחנו מדברים על מצוות שה' צווה אותנו, והשאלה היא למי ה"צורך" שנהיה טובים? אם בשבילינו, אז כנ"ל מה הצורך ומה המצווה. ואם בשבילו, האם נכון לומר שהמצוות הם לצורכו, האם יש לו טבע כמו שלנו? יש לו נטיה לחינוך, והוא עשה את זה ע"י ציווים?

המשנה הזאת שהביאו כעבד המשמש את הרב שלא על מנת לקבל שכר, היא בעייתית. כי היא מעמידה את עשיית המצוות על שימוש לפני אדון. בשימוש לפני אדון יש את החלק הטכני ז"א להביא לו את תצרוכותיו ולסדר את עניניו ויש את הענין הרעיוני הוא הרצון לשמש אותו. עכשיו המצוות שהרעיון שלהם הוא הטוב שבהם, שנהיה טובים ומוסריים ואמיתיים, הופכים פה במשנה למשהו אחר לגמרי, לעבודה לפני אדון רק כי הוא אדון. זאת אומרת שכל החלק הטכני שבמצוות והוא עשיית הטוב והאמת היא בשביל האדון. והרי האדון לא צריך את זה, הופכים כאן את ה' כאילו הוא צריך לעצמו את כל העבודה הזאת, ואנחנו צריכים לעשות את זה בשבילו.

דבר נוסף, נאמר כלשון הספרי שכל ענין המצוות הוא "לאהבה את ה'" עשה מתוך אהבה. נשאלת השאלה ולמה האהבה עצמה נצרכת? למי שיש אהבה טבעית לה' (וזה שוב נושא לנדון, יש את שער אהבת ה' בחוה"ל ועוד) הרי לא צריך את הצווי הזה. ומי שאין לו את זה, מה המצווה בזה? למה שיאהב את ה'? האם ה' צריך את זה, נדמה לי שלא (לא עושה לי טוב לחשוב שהוא צריך את האהבה שלנו), ואנחנו? למה אנחנו צריכים את זה? האם כי כך צריך להיות טבעית שאדם יאהב את ה'?! אם כן שתהיה מצווה אחת והיא אהבת ה', ומה זה קשור לכל המצוות.  שיהיו מתוך האהבה (ולכאורא זהו ה"לשמה" לשם פועלן כלשון הגמ' בנדרים) זה שתי דברים נפרדים המצווה לאהוב היא דבר נפרד והמצוות והמטרה שלהם הם דבר נפרד. ובעיה שניה, שדומה לבעיה הקודמת במצוות, האם אנחנו צריכים את זה לעצמינו, מי שרוצה שיבחר לעצמו את האמת אם נראה לו שהוא צריך לקיים אותה, ומי שלא רוצה לבחור את האמת הזאת, מה העניין לצוות אותו בזה? למה זה נצרך? האם שוב זה נצרך כי טבע ה' שיהיה כאן טוב ואמת (ואהבת ה' היא טוב), והוא המחנך לזה?

אז בספרים כתוב שכל ענין המצוות הוא כדי שנקנה שלמות בכוחינו כדי שנקבל שכר. ומה שנבראנו קודם בעולם הזה הוא כדי שיהיה עולם של עבודה ובה נקנה בעצמינו את הזכות לשכר לעולם הבא. ראשית, מי שגילה את זה (והיום הסוד הזה כבר גלוי בכל הספרים) כבר לא עובד "לשמה" הוא יודע שהכל משחק כדי שיהיה לו קופונים לעולם הבא. ודבר שני אני לא מוכן לשמוע שהבורא הכל יכול לא הצליח להתגבר על הבאג הזה של "נהמא דכיסופא".

 אני מחכה כאן לכיוון רציני, או להודות שאין מוצא מהפלונטר. ולא לטיוחים ולציטוטים מחז"ל שהיו פעם ומחז"ל שנמצאים היום.

לזאב, מה שאתה שואל האם שייך לשמה בלי רווח אישי, כתבתי משהו דומה בערב באשכול על התאוות, שכל אחד למעשה הולך אחרי תאוותיו ורצונותיו, אז מה ההבדל בין צדיק לרשע?