אני לא חושב שזה חידוש של הרמב"ם (וציינתי זאת שם) רק מה שכן הוא קבע זאת כיסוד ומי שמגשם את האלוקים הוא מין וידוע דעת הראב"ד,
בתכלס אנו רגילים לדבר ולחשוב על אלוקים כמחוץ לנו, גם בתורה וגם לפי אלוהי אריסטו,
הפילוסופים והשכל הישר אומר שאם הוא מחוץ לנו אז הוא לא גשם ח"ו וכו' וכו'
כלומר מאז הדעה (שלמה המלך או איוב שמשה עצמו תרגם ליהודים בגלות מצריים) שהיקום דטרמיניסטית כלומר לכל תוצאה יש סיבה, במילא האלוקים הוא הסיבה לכל, אבל ברור שהוא מחוץ לנו,
השאלה שלי היא פשוטה, האם אדם הראשון גם היה פילוסוף ? האם חנוך ונח ואברהם היו פילוסופים (מסוג פילוספי יוון כמובן)
לכאורה אפשר להבין מסיפורי התורה שלא ולא, הם לא רק גשמו אותו, אלה גם אמרו לו מה לעשות ומה לא בסדר, בקיצור הם לא היו חנפנים לאלוקים,
אז על איזה אלוקים הם חשבו ?
לאור תורת האבולוציה בכלל והמדע המודרני בפרט, אנו יכולים להבין שבעצם הם חשבו על אלוקים שהוא בעצם הכל יחד איתנו, כלומר אפשר לומר שהחיות בכל האורגניזם הוא חיות האלוקים,
התפתחות החיי הוא התפתחות האלוקים, התפתחות התבונה היא התפתחות האלוקים,
ניצחון האלוקים בתורת האבולוציה היא מוכרחת, כמובן תלוי בבני אדם אבל אין דרך חזרה,
אפי' נשמיד את כל האורגניזם הברירה הטבעית יביא את החי שוב פעם כמו בפעם הראשונה,
ראה אשכול זה,
הצלחתי להשמיד את כל החיי\כדור הארץ , נווו ואז ??
ניקח יבשת כמו אוסטרליה בלי בני אדם רק בעלי חיים טורפים ולא טורפים,
מצד תורת האובולוציה הטורפים בסוף יהיו חייבים להיות לא טורפים (ביום שלא תהיה להם חיות לטרוף) כלומר התפתחות לטוב יבוא בכל מקרה, תלוי כמה נסבול בגלל הרשעים,
לסיכום:
ביקום דטרמיניסטי אין מנוס הרמב"ם צודק האלוקים הוא משהו בחוץ לנו,
ביקום שיש בו אקראיות וחופש, האלוקים לא יכול להיות מחוץ לנו כי אז נאמר שהוא משחק בקוביה ? (אולי כן, אבל יש הרבה קשים פילוסופיים לומר כך)
ולכן חייבים לחזור להשקפת התורה,
האדם הוא צלם אלוקים ממש,
והאלוקים שוכן בתוכינו, ויש טעם שהוא ינקום ברשעים ונותן טוב לצדיקים (כלומר הטבע מחזיר לצדיקים והטבע מכלה את הרשעים,)
ביקום דטרמיניסטי זעק כבר איוב שהוא האלוקים עשה את הרשעים בדיוק כמו שעשה את הצדיקים במילא מה הטעם לעניש,
לפני הרבה זמן (שנה\שנתים) כתבתי מאמר כאן (לא זוכר איפה כי ההנהלה העתיק את המאמר לאיזה אשכול קיים ואני לא זוכר את שם האשכול) בדיוק בעניין זה שהאלוקים מתפתח איתנו עם כל בני אנוש עם כל האורגניזם,
תראה הקשיים הגדולים היא מה עושה האלוקים לאדם, כל מה שיתן לו לא יספק אותו,
עד שהאדם לא יהיה כאלוקים בעצמו אין סיכוי שהאלוקים יכול לספק אותו
אם מדובר על אלוקים מבחוץ (אלוהי אריסטו) לעולם לא יכול לספק את האדם, במילא הוא לא הכל יכול,
במיוחד להטיב הרי חוק הטוב להטיב, והטבה הכי גדולה היא לתת את מה שאני,
הפוך יהיה באלוקי ישראל, שם האדם יכול להיות כאלוקים ממש, ראה חנוך ואליהו,
ראה באבן עזרא בהרבה מקומות, וגם השבת והנה אני הצטת אותו (תרצה הסבר אני יסביר)
אבן עזרא במדבר פרק כ
(ח) קח את המטה יש בכאן פירושים רבים: יש בדברי יחיד, בעבור שאמר לישראל שמעו נא המורים, והם בני אברהם יצחק ויעקב. ואילו היה כן, למה אמר להם עוד ממרים הייתם (דבר' ט, ז): ואחרים אמרו, כי מלת ודברתם - כמו והכיתם, וכמוהו ותדבר את כל זרע המלוכה (דה"ב כב, י). ואין זה נכון, כי המלה מגזרת דבר, או מן ידבר עמים תחתנו (תה' מז, ד). והנה פי' ותדבר - (דה"ב כב, י), כמו ותאבד, וכן בספר השני. והנה פירוש ודברתם אל הסלע - ואבדתם. ועוד, אם כן הפירוש, למה נענש משה? גם הם השיבו, בעבור שהכה פעמים, א"כ למה נענש אהרן? ויאמר ר' משה הכהן ז"ל הספרדי, יש אותות נעשות בדבור, ויש בפועל ודבור, כמו מלח אלישע. והשם צוה שיקח המטה להכות בסלע כמשפט הצור, והוסיף מלת ודברתם - להוציא המים במכה ובדבור. ובעבור שהכעיסו ישראל, אמר להם: המן הסלע הזה נוציא לכם מים? והיתה דעתו, כי אין יכולת בנו להוציא מים מהסלע, כי אם בכח השם. והנה לא פירש דבורו היטב, וחשבו אנשים בלבם, כי דבור, שלא יוכל השם להוציא מים מן הסלע. וזה טעם אשר לא קדשתם אותי (דבר' לב, נא). והביא ראיה מדברי המשורר שאמר, כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו (תה' קו, לג). והנה החטא היה בבטואו, לא במכה. גם זה איננו נכון, כי משה אמר זה, ולמה נענש אהרן? ועוד, כי אין במעשה זכר דבור, והראיה שהביא איננה ראיה, כי אין פי' כי המרו את רוחו (תה' קו, לג), כי אם אל השם, וכן כתוב והמה מרו ועצבו את רוח קדשו (ישעי' סג, י), וזה פירוש ויקציפו על מי מריבה (תה' קו, לב), והטעם שהקציפו השם, וכן כתוב המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ד' (יג). וירע למשה בעבורם, כי המרו את רוח השם, ויגזור על משה שלא יכנס לארץ. ואחרים אמרו, כי הדבור אל הסלע, שאיננו שומע, איננה כי אם במכה, ואם כן למה נענש משה? ואחרים אמרו, בעבור שלא אמרו שירה, כמו עלי באר ענו לה (במדבר כא, יז). וזה טעם אשר לא קדשתם (דב' לב, נא). והאחרים אמרו, כי השם צוה שידברו, והם לא דברו, רק הכה משה, על כן נענשו שניהם, ונאמר להם מעלתם (דבר' לב, נא), מריתם (כד) - לא האמנתם (יב), לא קדשתם (דבר' לב, נא). ואנשי שקול הדעת אמרו, שלא יתכן שיהיה שליח השם ימיר דבור השם. ואם הוא המיר, איך נאמין בתורתו? גם אלה לא דברו נכונה, כי אילו היה מחליף במצוה, מיד היה נענש. כי הנה נענש על דבר שאינו מצוה לעולם, ולא תורה לישראל, ולא נעשה בזדון רק בשגגה, בעבור שהכעיסוהו ישראל, וכן אמר, גם בי התאנף ד' בגללכם (שם א, לז). ואחרים אמרו, כי ישראל אמרו לו שיוציא מסלע אחר. וראייתם: המן הסלע הזה? ומשה פחד להחליף דבור השם. ובעבור שלא האמין להוציא מים מן הסלע שאמרו, על כן נענש. וזה טעם לא האמנתם בי (במדבר כ, יב). גם זה הפירוש איננו נכון, כי הכתוב אמר מריתם את פי ה' (כד) והנה לא מרו. והפירוש הנכון בעיני אגלנו ברמיזות. דע כי כאשר ידע החלק את הכל, ידבק בכל, ויחדש בכל אותות ומופתים. ואמת, כי השם אמר למשה ולאהרן ודברתם, ולא דברו בעבור מריבת העם עם משה. והנה החלק חלק. והכה הסלע, ולא יצאו מים עד שהכהו פעם שנית. והנה לא קדשו השם, ומרו, ומעלו בשגגה. גם יוכל המפרש לפרש ויבטא בשפתיו על משה, כי על כן נענש, כי לא היה ראוי שידבר דבר עד שימלא שליחות השם. גם יהיה דרש קדמונינו ז"ל, כי החטא היה בעבור שאמר שמעו נא המורים (יב), ורמזו זה הסוד. אל הסלע - שהודעתיך, או הנמצא סמוך למחנה. ונתן מימיו - בעבור מימיו, טעו רבים ואמרו, כי זה הסלע הוא הצור. ואלה עורי לב, כי הצור הוא בחורב, וזה הסלע היה בקצה ארץ אדום, כי בקדש היה. גם יתכן לפרש מימיו - המים שאתן בו:
