תפיסת האלוקות על פי הקבלה לשיטתו של לייטמן

אשמח אם תפשט לי אותה

להלן נסיון פישוט לתגובתי הקודמת.

דקארט רוצה שנתחיל את החשיבה מאפס, הוא מציע לנו לחשוב שאין שום דבר ודאי מבוסס, מה שבאופן תיאורטי נכון - א"א לבסס שום ידיעה וודאית כמו שהאריך דקארט להסביר. [המציאות היא שאנו כן מאמינים לחושים, אבל זה רק אמונה אך לא ידיעה, ואין כאן מקומו].

אך הוא הצביע על נקודה אחת ודאית, שמאותה נקודה הוא שאף להצמיח וודאויות נוספות. מסופקני אם אכן הוא הצליח להצמיח וודאויות נוספות, אך בודאות הבסיסית שלו הוא הצליח לשכנע אותי. אותה נקודה יסודית קרויה ה'קוג'יטו' [Cogito ergo sum], מה שמתורגם כמשפט הבא: 'אני חושב משמע אני קיים'.
אני הייתי מדייק יותר ומנסח אותו כך: 'אני חושב, משמע שה'אני חושב' קיים'. ויותר מדויק, 'אני חושב משמע קיימת מחשבה, וקיים אני'.
כל אותה ודאות מוכרחת לא ניתנת לודאות פיזית, אלא אידאית\מנטלית\רוחנית, ושאר הגדרות דומות. היינו המחשבה קיימת בתור מחשבה, והלא היא זו שנותנת את מסגרת הוודאות גם ל'אני'. מעבר לאותה מסגרת אין שום ודאות.

כעת אם אני יחשוב על אלוקים, אמנם אני לא יוכל להאמין לחושי אך למחשבתי אוכל להאמין, אך כמובן לא כמייצגת משהו מחוץ לאותה מחשבה.

אם אסכים עם תפיסת האלוקות שהצגת בתחילה, אני לא חושב שהסולפיסיזם יוכל להניא אותי מודאות קיום המחשבה שלי, לפי מה שהצגת את דבריו של לייטמן בודאות של קיום אותה מחשבה אידאית הוא רואה בזה את אלוקים.
אך כאן נשאלת השאלה מה המשמעות של אלוקות זו. קאנט אולי זיהה אותה כאלוקות, הוא מנסה לבסס על זה את המוסר. ליבוביץ' טען שאלוקות בכזה נוסח היא אתאיזם.

כולי תקווה שהצלחתי להבהיר את דברי ושאלתי בתגובה קודמת.