שאלתו של קסת היא עמוקה וקשה.
כאשר האדם שם את עצמו ואת עולמו במרכז הוא מבטא השקפה של ההומניזם. כאשר הוא מכיר כי במרכז עומדת ישות אחרת, האלהים, ועליו להתכוון על פיה, הוא מבטא השקפה אמונית. אלא שרוב המאמינים ציירו לעצמם את האלהים כמלך מוקף פמליא, והם דומים מאד לבני אדם, ועיסוקם לדאוג לבני האדם, לבריאות ופרנסה וישועה, בתמורה לכל מיני גזרות ותקנות מכבידות האמורות ליצור התחיבות חוזית של הצד השני כלפיהם, עד שבאמת הפכו להיות עובדי עצמם בתמורה, ושמו עצמם במרכז, הרחק מן ההשקפה ההומניסטית.
יש הרבה יצורים החיים בים, והם נבדלים ביותר זה מזה. הדבר היחיד המשותף להם, שכולם רטובים. זה מה שאפשר להגיד על 'היהדות', שהיא דומה לים.
יש הרבה מאד אנשים הדבקים באלהים בכל נפשם ובכל מאודם, ודבקות זו מרחיקה אותם מכל שלמות ומכל אנושיות, עד שהם מבצעים את הגדולים שבפשעים בדבקות רבה ביותר.
קודם שאפשר לדון על שלמות האדם יש לשאול מהו האדם, ומה הוא הצריך להשתלם אצלו והוא חסר ואינו בנוי, ועד כמה נתן בכלל להשיג את זה. זו שאלה קשה מאד. מהו האדם? אבל האדם הוא היחיד אשר בענינו נשאלת שאלה כזו. בעל חיים מגיע לשלמות כאשר הוא מגיע לבגרות ומסוגל להתנהל בעצמו ולהוליד צאצאים. זאת יודעים לעשות רוב בני האדם. אבל רוב בני האדם, גם בחברות פרימיטיביות, מכירים כי במצב זה עדיין לא הגיעו למיצוי אנושיותם ויכולתם.
לרמב'ם 'קל' לתת איזו נוסחה בדבר השלמות הנדרשת, והוא רושם אותה ב'מורה נבוכים'. אדם צריך להשיג ידע מקיף במדעים, ושלמות מוסרית מקיפה, ועליו להיות עצמאי במחשבתו ובוגר ברמתו האינטלקטואלית, או אז יוכל להבין בשכלו את אמיתת הענינים האלהיים. הנוסחה הזו באמת היא בלתי אפשרית להשגה, ודאי לא לאדם בן המאה העשרים. הרמב'ם מפנה אותה לאדם אחד, ובטוח כי מלבד אדם אחד או שנים היא בלתי אפשרית כלל עבור היתר ואינה מיועדת להם. אבל גם הם בני אדם ויש להם שאיפות ותכליות. על כך ישיב כי די להם באגדות ומעשיות שיספקו אותם.
אחר כך צריך לעסוק בענין האלהים, אם אנחנו יכולים בכלל להשיג את מהותו על מנת להידבק בה, או שדבר זה הוא מן הנמנע בכלל.
עוד יש לשאול מה יחסו של האלהים לעולם ויחס העולם אליו, ומה מעמדנו בפני האלהים.
הנה, עד כאן, רק בררתי כמה מן השאלות שיש לשאול עליהם ולברר, קודם שאפשר יהיה לענות תשובות של טעם על שאלות קשות אלו.
בינתיים צריך למצא איזו דרך ראויה ללכת בה אל המטרה הזו. גם כאן אני יכול להעזר בשני פרקים, נג ו נד, מן החלק השלישי של 'המורה נבוכים'. המבוססים על הפסוק מירמיהו ט' 23:
'בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני השם עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי'.
להשכיל את האלהים ולדעת אותו ואת רצונו אי אפשר לנו מכל וכל. אלו ביטויים החלים בעולמו של האדם. 'חסד משפט וצדקה' הם מה שאנחנו יכולים להגיד על העולם. חסד – העובדה שיש עולם. העולם מקרי וחסר כל משמעות משל עצמו. היותו הוא משום חסד. משפט – שיש סיבתיות בעולם. צדקה – מה שחורג מן המשפט, שהחי מסוגל לפעול באופן ספונטאני מתוך עצמו, יכולת שאינה קיימת בכל העולם הדומם. מכאן דרשה שמביא הרמב'ם על מה שהאדם חייב לנהוג בו על פי המובן האנושי של המושגים האלו – לנהוג בחסד משפט וצדקה. ויתר הדברים כתובים בישעיהו פרק א'. [ראוי להזכיר כאן את עיסוקו העמוק של לייבוביץ בפרקים אלו ובנושא הזה].
עודד
תוקן על ידי 932woland ב- 03/02/2013 22:34:50
