לוי גינצבורג: התפתחות ההלכה והשיקול הכלכלי

עניני כאן הוא להציג את גישתו של גינצבורג להלכה על פי הרצאתו, "מקומה של ההלכה בחכמת ישראל" שנשא באוניברסיטה העברית בכד אדר א תרפט. לפני שאסכם מה שמצאתי מעניין בדבריו, אני רוצה להעתיק את סיכום המתודולוגיה שלו, כפי שהוצגה בידי טברסקי (ויתכן כמובן שטברסקי ראה מה שענין אותו ומה שחשב שיעניין את קוראיו):

גינצבורג היה "אחד מראשי 'האסכולה ההיסטורית' ביהדות אמריקה. לא היה עמנו בעיניו עם לבדד ישכון, ולא קבוצה דתית המתקיימת בעולם לשם תעודה מטאפיסית. אלא עם חי, שהמלחמה הבלתי פוסקת על קיומו, הן מבחינה ציבורית, הן מבחינה רוחנית, היא מפתח להבנת מקורותינו העתיקים".

אם נרצה, נוכל לראות כאן שירטוט של הנחות היסוד של גינצבורג, שיסבירו את מה שיבוא לקמן. טלו מכאן את הדת ואת המטפיזיקה, את הערך או אפילו העובדה של חיים בניתוק משאר החברה העולמית. אם יש כאן ערך, הריהו הבירור ההיסטורי של מקורות עתיקים. אם יש כאן מתודה, הריהי לפרש את המקורות על רקע ההנחה שההלכה היא פרי שיקולים חברתיים אך גם רוחניים (ולקמן נראה מה נכלל בזה), ומתוך ההנחה הנוספת שעם ישראל, לפחות בימים ההם, נלחם מלחמה בלתי פוסקת על קיומו. וכפי שנראה לקמן, לא רק בשדה הקרב, אלא גם בצורך להחזיק מעמד בסביבה עויינת ובמצבים כלכליים קשים. חכמים עשו מה שיכלו כדי לסייע לשמור על חוזקו של העם ועל הקשר שלו לארץ. האם זה הכל? (לדעתי ודאי שלא, אבל לא את עצמי אני בא להציג אלא את גינצבורג). איני יודע מה עוד חשב גינצבורג. אבל זה מה שמצאתי במאמר שאותו אני בא לסכם כאן.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

חיים טיפוסיים של עם מושפעים מגורמים רבים: מדיניים, כלכליים, חברתיים, רוחניים. כולם משתקפים בהלכה (עמ' 14). ההלכה, או לפחות ההלכה "העתיקה", כלומר מזמן הבית, מימי הזוג הראשון עד האחרון, כולל בית הלל ושמאי ותלמידיהם – איננה יצירת בית המדרש אלא תולדות החיים. ויש משוב של ההלכה על החיים (שם).

מכאן ואילך מביא גינצבורג את ההלכות שמובאות במקורות בשם בני תקופה זו ומציע להן טעמים. אין הוכחות לשום דבר מדבריו. אין כאן אלא סברה. אבל ראוי להודות כי פעמים רבות דבריו מסתברים, וגם אם אין אנו מסכימים עמו, כדאי להכיר את קו המחשבה שבבסיס פרשנותו, גם אם לדעתי הוא מתעלם משאר היבטים ומניעים של ההלכה.

טומאת ארץ העמים נגזרה כדי לעכב את הבורחים מן הארץ, החל מימות אנטיוכוס וגזירותיו. "מנהיגי הדור ההוא חשו בסכנה... ולכן גזרו טומאה על ארץ העמים.. כי מי הוא אשר ימצא חפץ בחיים של טומאה עולמית" (עמ' 15. יש כאן מקום עיון רב במושג הטומאה כפי שהוא נתפס כאן!)

אם טומאת ארץ העמים היא תחבולה מדינית, טומאת כלי זכוכית היא תחבולה כלכלית. זכוכית היתה נדירה מאד בארץ ישראל רק בזמן קרוב לתקופת המכבים. ראיה: ספר איוב מונה אותה עם הכלים היקרים מזהב ומפז, ורק שם היא נזכרת. כלי הזכוכית החדשים בארץ משכו רבים להשתמש בהם כי אינם מקבלים טומאה, בניגוד לכלי חרס וכלי מתכת. במיוחד שלכלי חרס אין תקנה. אך כשגזרו טומאה על כלי זכוכית נתבטלה ההתחרות במקצתה, לכל הפחות שהיתרון של אי קבלת  טומאה לא היה עוד לכלי זכוכית תוצרות צור וצידון" (שם).

איני יודע אם צודק גינצבורג בתיארוך התקופה שבה מגיעים לראשונה כלי זכוכית לארץ היהודים. גם איני יודע באיזו מידה חששו לטומאה בתקופה ההיא. הרי המקדש עדיין קיים, אבל רבים היו עמי הארצות שחז"ל ראו בהם מזלזלים בטומאה (ושמא זה רק לפי דרישות חז"ל, אבל עמי הארצות הקפידו לפי ערכם, וזו הסתכלות מעניינת על הנושא שיש לבדוק).

בדור הבא גזר יהושע בן פרחיה כי חטים הבאות מאלכסנדריה טמאות מפני אנטליא שלהן (תוספתא מכשירין ג ד). האנטליא היא גלגל השקיה. האם טעם הגזירה הוא שהמים על החיטים הכשירו אותם לקבל טומאה?

גינצבורג עונה: "כל היודע פרק בתולדות ההלכה יתפלא למצוא בדורות הראשונים... מחמירים משום חשש רחוק כזה, שאף בדורות האחרונים רק אלו שהיו מגבבים חומרות בקיצוניות יתרה היו חוששים לו" – ונמצאנו למדים את דעתו על מבנה ההלכה, שסברות של "חומרות יתרות" נתחדשו בימי האמוראים לדעתו. וכל המושג של "יתרות" צריך בירור נוסף (עמ' 15-16).

הטעם האמיתי של יהושע בן פרחיה היא לעזור לאיכרי ישראל, כי רוב הקונים יקפצו על חיטי ארץ ישראל שלא הוכשרו לקבל טומאה וימנעו מלקנות חיטים טמאים. אבל מה הבסיס לגזירה זו? גינצבורג כותב כי בחיטים המצריות "יש קצת חשש טומאה" וזה היה הבסיס לגזירה. האם למדנו מכאן כי צריך "קצת חשש" כדי לגזור גזירות? ואם יש "קצת חשש" אז רק "מחמירים ביתרות" יחושו לו, אך זה טעם ראוי לסמוך עליו כדי לתקן תקנות לטובת הכלכלה המקומית. (שם).

אז מדוע נחלקו חבריו על יהושע בן פרחיה, ואמרו "אם כן יהיו החיטים טמאות ליהושע בן פרחיה וטהורות לכל ישראל"? תשובתו של גינצבורג באה אף היא מכוח סברה. חכמים ויהושע בן פרחיה נחלקו בסברות כלכליות! הם סברו כי "ההתחרות בדברים שיש בהם חיי נפש הוא דבר יפה לטובת העם כולו". (שם).

באותו אופן מסביר גינצבורג את המחלוקת בין חילפתא בן קוינא, שנזכר באותה תוספתא כמי שמטמא "שום בעל בכי", לבין חכמים. לדברי גינצבורג, היה זה שום משובח שהגיע מסוריה. ומטרתו היתה "לעזור לאיכרי ארץ ישראל נגד ההתחרות של איכרי סוריה". אולם כאן כבר קשה יותר לומר שבשום יש משום "חיי נפש" וצ"ע מה יענה גינצבורג.

בדור הבא גזר שמעון בן שטח טומאה על כלי מתכות, וגינצבורג מפרש שבתורה נאמרה טומאה רק בששה מינים: זהב, כסף, נחושת, ברזל, בדיל ועופרת. אולם בדורו החלו להביא ארד ופליז מחו"ל. וכדי להגן על תוצרת הארץ גזרו גם עליהן, כדי שגם הן יקבלו טומאה ולא תהיה להן עדיפות, כפי שראינו לעיל בכלי זכוכית. (עמ' 17).

איסור מכירת בהמה לגוי, גסה מעיקר הדין ודקה במקצת מקומות לפי המנהג. כבר נחום המדי מדייני גזירות בירושלים דן בגזירה זו (ע"ז ז ב). וכן מופיע איסור זה ב"ספר הברית" לכת יהודית, "אל ימכר איש בהמה ועוף טהורים לגוים" (למקורות, ראו הערה 5 עמ' 17).

הטעם שהוצע בגמרא, "משום נסיוני" נדחה בידי גינצבורג. כלומר, שהגוי קונה את הבהמה לנסיון, עובד בה שלושה ימים, לפעמים גם בשבת, ומחזירנה, ונמצא שעבדה בהמת היהודי בשבת. וזה אכן טעם מוזר כי החשש רחוק מאד הוא. "לאסור מכירה בהמה בכל ימות השבוע משום מכירת בהמה ב' ימים או ג' לפני השבת, ומכירה כזו משום החשש שמא יחזירנה הגוי לאחר השבת? אתמהה", כותב גינצבורג והצדק איתו.

הצעתו: היה זה חלק מ"חרם כלכלי" שהטילו חכמים על מושבות הגויים, לצד ההלכה שאין למכור ולהשכיר להם קרקעות. ואת כל הגזירות האלו הסמיכו על "לא תחנם", לא תתן להם חניה בקרקע (עמ' 18).

השם שמתאים להלכות אלו הוא "הלכות לתיקון היישוב שבארץ".

הטעם שמציע גינצבורג נשמע מתקבל על הדעת. לא מהטעם שהוא מציע כי "סייע איסור זה במידה מרובה להכריח את הגויים למכור ליהודים את קרקעותיהם שירשו מאבותיהם או שקיבלו מתנה מהמלכות" (עמ' 19), אלא בגלל שלגזירה כזו יש יותר מטעם אחד. לא רק הטעם הכלכלי, אלא כדי לחנך את היהודי להתרחק מן הגוי ולא לעזור לו לקנות יישוב בארץ, גם אם הגוי יכול להסתדר בלי היהודי. ובכלל זה לא לאפשר ליהודי להגיע להרגשה שהוא משתף פעולה עם הגויים ועוזר להם בכיבוש הארץ.

כמדומה שאת הפן הפסיכולוגי הזה גינצבורג לא הכיר ולא העלה בדעתו (או שמא דחה אותו?).

(אפשר שהתקופה, ימיה הראשונים של המדינה, והאוירה הציונית הנלהבת, השפיעו על גינצבורג שנשא את הנאום באוניברסיטה בירושלים ודיבר על חכמים שלא רצו לוותר על הארץ. אכן בדבר זה הייתי שמח לחשוב שהוא צודק. זה בוודאי קו הפוך לקו הפרשנות המקובל בינינו, החרדים, היום

צא וראה כי על בסיס זה מציע גינצבורג שנולדה ההלכה שאין קנין לגוי להפקיע מידי מעשרות. ולא זו בלבד שאלא שמכאן לקחו הגאונים וחכמי צרפת ואשכנז את הפיקציה שלכל יהודי בארץ יש ד' אמות כלשהן, מה שמאפשר לכתוב על סמך זה הרשאה וכיו"ב. עמ' 20. וכמה היה גינצבורג מתנגד להגדרות שכאלו אם לא בהקשר כזה, כפי שראינו בעצמנו...).

הלל ושמאי נחלקו בסמיכה. מחלוקת שהחלה לפניהם ונמשכה אחריהם. מה היה הרקע שלה?

גינצבורג דוחה את הפרשנויות הרחוקות שניתנו למונח. אין כאן סמיכת חכמים ולא דרישת ראשי פסוקים, כפי שניסו להגיד (עמ' 25 ומראי המקום שם). יש כאן שאלה כפשוטה, סמיכה על ראש הקרבן.

הצעתו של גינצבורג היא למקד את המחלוקת בסוגי קרבנות מסויימים ולהציע לכך, כהרגלו ושיטתו, טעמים כלכליים וחברתיים.

השאלה המסויימת היתה סמיכה על עולות ושלמי חובה, לא בשבת אלא בכלל.

בתורה מצאנו חובת סמיכה בקרבן הפרט בעולות ושלמי נדבה, וכן באשם וחטאת. השאלה היא אם להעתיק זאת גם לעולות ולשלמי חובה, שאינם באים לכפר.

לשאלה זו השלכות בשלושה תחומים שונים, והיחס לתחומים אלו הוא שקבע את השאלה עצמה, כי מצד דרשת הדינים מן התורה, אפשר היה כנראה לסובב את המסקנה לכאן או לאן. לדעת גינצבורג (עמ' 25).

מתודולוגית. האם לחדש הלכות במקום שאין לנו מסורת. אם התורה לא גילתה לנו, למה להוסיף? זו צריכה להיות מחלוקת יסודית בין "שמרנים" ל"מתקדמים".

השתתפות הציבור ולא רק הכהנים בעבודת המקדש. סמיכה היא העבודה האחת והיחידה שיש לאדם הישראלי, הלא כהן, לעשות בעזרה. הרחבת חובת הסמיכה מעניקה לעם יותר מקום, כמו התפילה והבאת הקרבן מתרומת הלשכה (כאן מעלה גינצבורג נושא גדול מאד, על הויכוח או המאבק עם הכהנים על השותפות בעבודת המקדש, והפעם כבר איני יכול להרחיב על זה. לא כרגע. אבל הדברים ראויים מאד לעיון, גם מן המקורות שלנו וגם ממה שעשו מזה במחקר בתקופתו ועד היום). רק אעיר כי איני מבין מדוע לא הזכיר בפשטות שלפי הדין הרווח יש לכל ישראל עוד עבודה אחת והיא השחיטה שמותרת בזר.

לפי שיטה זו, השמרנים תמכו בייפוי כוחם של הכהנים, ו"הביטו בעין רעה על השגת גבולם". ואולי היו כהנים בין תלמידי בית שמאי בזה? גינצבורג אינו עוסק בשאלה זו ולי לא נותר אלא לנחש. (עמ' 26).

שותפות הציבור בחו"ל (ודחיפה לעליה לארץ). כאן מרחיק גינצבורג לכת לדעתי. אם חייבים בסמיכה, הרי השולחים עולות ושלמי חובה לא יוכלו להביאם על ידי שליח, שאין סמיכה בשליח. ולפיכך עליהם לעלות לרגל, או אפילו לעלות לארץ. המתקדמים רצו להשתמש באמצעי זה כדי לחזק את הקשר באופן מעשי בין הגולה לישראל. השמרנים רצו להשאיר את הדין על מקומו ולאפשר לרחוקים להשתתף על ידי שליח. ואכן יש כאן מחלוקת מעניינת מאד שיש לה מקרי דמיון רבים מאד בהלכה. האם עדיף לתקן ולהחמיר כדי לחייב את האדם ליטול חלק פעיל יותר במעשי המצוה, או להעניק אפשרות לבצע את המצוה בצורה פחות מושקעת, כגון על ידי שליח, כדי שכל אחד יוכל ליטול בה חלק ולהרגיש חלק ממעשה המצוה ומעם ישראל? עד כאן הדברים יפים ומסתברים והעיקרון נכון. אולם לומר שהתקנה נועדה לשרת עליה לארץ – זה נראה רחוק מדי. ושוב, אולי השפעת התקופה גרמה. (שם).

ולכן נשים אינן חייבות בסמיכה, כדי להקל על היולדת. (שם).

גינצבורג מחלק את הנושא האחרון של השותפות במקדש לשנים, ולא הבנתי מדוע.

גינצבורג טוען כי בית שמאי היו עשירים ובית הלל לא. ולכן המבט השונה שלהם על דברים רבים. והוא ממחיש זאת בשורת דוגמאות.

אולם אני איני מבין את דבריו אלו. וכי העשירים אינם יודעים שיש עניים שנוהגים אחרת מהם? וכי העניים אינם יודעים שיש עשירים שחיים אחרת מהם? או שמא המחלוקת שלהם היתה מה ראוי לשמש כדגם התנהגות שלפיו קובעים את ההלכה? אך לא זאת מה שאומר גינצבורג. ועוד, שבמשך הזמן מצאנו אכן הלכות שונות לעניים ועשירים, כגון בדיני מוקצה. והדברים צריכים עיון. וכיון שהם נראים לי חשובים פחות, לא עמלתי לסכמם. והרוצה ימצאם במאמרו של גינצבורג, מעמ' 29 ואילך, ויש שם שפע של דוגמאות.

_________________